הדיון האקטואלי על ריכוזיות בישראל היה מועיל אילולא התעלם משני ממדים חשובים: ממד הזמן וממד המרחב. הריכוזיות אינה תופעה חדשה. הריכוזיות אינה ייחודית לישראל. הריכוזיות אינה תופעה כלכלית בלבד.

להמשיך לקרוא ←

דיקנס, כידוע, לא פסח בספריו על שום פרט מביך מתקופתו. בספרו 'תקוות גדולות' הוא מתאר את שיטת כיבוי האש בלונדון של המאה ה-19. מספר חברות ביטוח מתחרות סיפקו את השירות בתשלום. זיהוי הלקוחות בעת דליקה נעשה בעזרת ריקועי מתכת שהיו תלויים בחזיתות הבתים. דיקנס עצמו, למי שמתעניין, ביטח את רכושו בחברת 'השמש' שסמלה היה גלגל החמה.

להמשיך לקרוא ←

בעוד אני מנסה להבהיר לעצמי ולאחרים מהי ריכוזיות, מתפרסם בעברית ספרו של מילן קונדרה המעניק למושג פרשנות אלגנטית משלו. במסה קצרה על תופעת 'הרשימות השחורות' בספרות ובאמנות, מדגים קונדרה איך לא ליפול בפח הברנז'ה, ולא להלל ולשבח את מי שזה מכבר נזרק לרשימה השחורה.

להמשיך לקרוא ←

"בעולם נהדר ואכזר", ספרו הנהדר והאכזר של אנדריי פלטונוב, הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין ברפורמיזם חברתי. פלטונוב, מענקי הספרות הרוסית של ראשית המאה ה-20, מתאר בו את שלביה הראשונים של המהפכה הבולשביקית. ביד אמן, הוא מוביל את הקורא מהחזון לטירוף ושפיכות הדמים, ומשם, להתפכחות ואיבוד האמונה. קצת מטעמו של הספר אולי יעבור אליכם מקטעי הסיפור "חופרים יסודות".

וושצ'וב חושב, ומפוטר מהמפעל
 
"על מה חשבת, חבר וושצ'וב?"
"על תוכנית לחיים"…
"נו, ומה כבר יכולת לעשות?"
"יכולתי להמציא משהו שדומה לאושר, ותחושת המשמעות הייתה מעלה את פיריון הייצור"…
"אם נשקע כולנו במחשבות – מי יפעל בעולם?"
"בלי מחשבה – האנשים פועלים בלי משמעות ופשר!"

ווושצ'וב ומהנדס הבניין מתבוננים במגדל

וושצ'וב רואה את המגדל החדש שמוקם בעיר על ידי פועלי הפרולטריון ותוהה:
"האם לא נגרעת מהם תחושת חייהם שלהם ככל שנוספים נדבכים למבנה?…..אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?"

לעומתו, המהנדס פרושבסקי, הוגה הבית הכל-פרולטרי, מהרהר לעצמו ככה:
"עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים לחיות בו. ובעוד עשר או עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם, ובעולם הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח".

פועלי הבניין מאמצים ילדה

אמה, שהייתה הבת של בעל המפעל לאריחים, קרי, מהמעמד שדינו השמדה, מתה. ספרונוב, הפועל החרוץ מכולם, מכריז בדיון על גורלה: "חברים, אנחנו באמת צריכים פה איזה ילד: בדמותו נוכל לראות את המנהיגות של עולם המחר הפרולטרי!". ואכן, הילדה לא מכזיבה ומוציאה מפיה פנינים כגון: "הכי חשוב – לנין. ואחריו – בודיוני. כשהם לא היו, ובעולם היו רק בורגנים – אז לא נולדתי, כי לא רציתי. אבל ברגע שלנין בא – גם אני באתי."

הפועלים מתגייסים להקמת קולחוז
 
הלא היא הוצאת הרכוש מידי הקולאקים (האיכרים העשירים) והעברתו לרשות הכלל. אמצעי השכנוע כוללים נהרות דם והקמת "רפסודה לחיסול המעמדות, כדי שהמגזר הקולאקי ישוט מחר בנהר אל הים, ומשם עוד הלאה והלאה…"

הילדה מתה, ומה זאצ'וב הנכה אומר
 
"אי אפשר, ניקיט, אני כבר לא מאמין בשום דבר… אתה הרי רואה שאני נכה האימפריאליזם, ואילו הקומוניזם הוא עניין לילדים: בגלל זה גם אהבתי את נסטיה…ועכשיו, לפרדה, אני הולך להרוג את החבר פשקין".

המהפכה הרוסית, המתוארת כאן בהומור וזוועה, היא תופעה ששום דבר לא ישווה לה. בישראל מעולם לא התרחש אפילו משהו דומה. אולי משום שכאן ערב המדינה, וגם שנים רבות לאחר הקמתה, הזרם המוביל היה הזרם המרכזי של תנועת העבודה, בעצמו לא ממש ממסד מושרש, ושום ממסד רציני אחר לא עמד נגדו (אלא אם מחשיבים כמה איכרים במושבות הותיקות וכמה בעלי הון קטנים כ"ממסד").  ואולי משום שמקימי המדינה, שרובם גדלו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית כבר חוו די מהפכות בימי חייהם. אותו דור מייסדים גם גדל על ברכי החשיבה היהודית המזרח-אירופית, שכולה אירוניה וקבלה של המצב האנושי חסר השלמות – לא בדיוק בית גידול למהפכנים מנתצי-כל, מקימי מגדל כל-פרולטרי או כל-ליברלי.

כך, שבאופן פרדוקסלי, בישראל המילה מהפך נשמעה לראשונה דווקא כשמפלגות הימין עלו לשלטון.  אז כבר היה ממסד שאותו אפשר להרוס. המילה רפורמה החלה להתנגן לאחר תוכנית ייצוב המשק ובהשראתו של צוות מקצועי ליברלי. והמילה (מ)הפכה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות דווקא בראיון ל"ביזנס וויק" שבנימין נתניהו נתן בתחילת כהונתו כראש ממשלה, פברואר 1997.

באותו טקסט, נתניהו מדבר על מהפכה בכלכלת ישראל, שבהמשך זוכה לשם טרנספורמציה (הפכה) וגם טלטלה. בהתייחסו לממסד הישן – הסתדרות, עסקים גדולים ובנקים טרם הפרטתם – נתניהו חולם בקול על "זעזוע עד ליסודות". ממסד זה גם זוכה בכתבה לשם חיבה מפי נתניהו – "נומנקלטורה", כינוי מקובל למקורבי השלטון בבריה"מ.

כך, בהפוך-על הפוך-על הפוך מגיעים לימים אלה. נתניהו משך עד לקצה החד את הרפורמה שהתחילה בתוכנית ייצוב המשק. בעת כהונתו כראש ממשלה יזם עימותים בלתי פוסקים עם ההסתדרות, שכוונתם התקשורתית הברורה: להמחיש כיצד ממסד וותיק יכול להישבר. מכאן, הדרך לרפורמות הייתה סלולה. במקום מהפכה סובייטית, קיבלנו מהפך אמריקאי ניאו-מוסרני: מצילים את החינוך התיכוני, מצילים את האוניברסיטאות. רק שלא ברור, מי מלבד המצילים רוצה כזאת הצלה.

 
מי שעוסק בכלכלה מספיק שנים, יודע שזה מקצוע של חיוך עצוב. כמו רפואה, ולא במקרה. כמו  ספרו הקלאסי של הסופר-רופא, אקסל מונתה, מגילת סן מיקלה (עברית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד).

מגילת סן מיקלה, אחד הספרים הכי אהובים עלי מאז נעורי, הוא ספר חובה לכל מי שחלם אי פעם להושיע את האנושות. יש בו הכל. סיפור חיים של רופא שוודי מטורף, שהתגלגל לפריז ורומא במחצית השנייה של המאה ה-19, התפרנס יפה וזכה להוקרה כרופא החברה הגבוהה, השתלט על שטח אדמה ציבורי בקאפרי, שילם פרוטות לפועליו – איכרים עניים, שדד עתיקות, ומכל אלה, בנה את בית חלומותיו המפעים שעומד עד היום. בבית הזה, מעל המפרץ הקסום, הוא אירח את הקיסרית אז'ני, את הקייזר הגרמני, את הקיסרית האוסטרית, ועוד ועוד שמות שהוא זורק כאילו בזלזול ובעצם בחוסר בושה. ועם כל אלה, מונתה הוא גם רופא אנושי שדאג כשגרה ללא שכר לעניים בכל מקום בו הוא גר; וסיכן את נפשו בטיפול בילדים חולי סקרלטינה, בגוועי מגיפת הדבר בנפולי, בנפגעי הרעש במסינה, ובפצועים בחזית מלחמת העולם הראשונה.

כראוי לטיפוס לא הכי מאורגן, שאינו תמיד מקפיד על גביית תשלום מסודרת, אקסל מונתה גם סבל מחיסרון כיס בתקופות שונות. וכמו תמיד בשעת צרה, הוא ניסה להבהיר לעצמו את עמדותיו בשיחה עם ידידו, בן ארצו ועמיתו המקצועי, הדוקטור נורסטרום. וכך, במונולוג לא הכי קוהרנטי, אבל זה לא העיקר בכתיבה טובה, מונתה שוטח את הגיגיו הכלכליים-חברתיים:

רפואת קודש, או רפואת בורסה 
 
"מלאכתנו היא מלאכת קודש כדומה למשרתו של כהן הדת, ואולי היא קדושה ממנה, ומן הראוי הוא שרווחים מופלגים באמנות זו יהיו אסורים מן הדין. מן הצורך הוא שהרופאים יקבלו את משכורתם מקופת המדינה כדיינים באנגליה. מי שדעתו לא תהיה נוחה מתקנה זו, יסתלק מאותה אומנות וילך ויעסוק בסחר בבורסה או יפתח לו חנות" (עמ' 216).

ביטחון ודת, או בריאות

"מפני מה מוציאה המדינה על אמנות ההריגה פי אלף ממה שהיא מוציאה על אמנות הריפוי? מפני מה אין אנו בונים פחות בתי חולים ויותר כנסיות? הרי להתפלל לאלוהים אתה יכול בכל מקום; אבל אינך יכול לעשות ניתוח בביב השופכין" (עמ' 216).

התיאוריה של ההתעשרות, הצדק, וחלוקת ההכנסות

"הרי אנו יודעים שצבירת עושר מופלגת היא בדרך כלל גזל עניים מוסתר בחכמה. מימי לא פגשתי מיליונר בבית הסוהר. התחבולה להפיק ממון כמעט מכל דבר שבעולם היא כישרון מיוחד שערכו המוסרי מפוקפק ביותר. מן הצורך שבעלי הכישרון הזה יהיו רשאים להשתמש בו רק בתנאי שכנהוג בין הדבורים תחולק פרוסה גדולה מחלת הדבש שלהם בין אלה שאין להם דבש ללחם יומם" (עמ' 217).

הפרטת בתי הסוהר? הנה החלופה 

"שאר יושבי בתי הכלא, כגון הפושעים שאין להם תקנה, הרוצחים בדם קר ודומיהם, הנה תחת לקיים אותם שנות חיי אדם  ובהוצאות העולות על דמי מיטה קבועה בבית חולים, מן הצורך להביא עליהם מיתה קלה, לא לשם עונש, משום שאין אנו רשאים לא לשפוט ולא לענוש, אלא לשם הגנה על עצמנו" (עמ' 217).

לא נכתב באותו פרק, אבל כאן זה כבר נראה די ברור, שגם כמה בקבוקי יין נכחו בשיחה. מונתה, וזו גדולתו, תיעד הכל. אבל גם לא שכח את תגובת ידידו, השפוי תמיד."נורסטרום יעץ לי שלא להתעסק בתיקון החברה – לדעתו איני מומחה למקצוע זה – ולתקוע עצמי ברפואה בלבד".

פיתרון הגיוני כזה אופייני לנורסטרום, שנתפש לתדמיתו הפומבית של חברו – הרופא המבוקש. מונתה, עצמו, לא לקח מדי ברצינות גם את מה שנחשב לתחום מומחיותו. את תחושתו העצמית הוא שם בפי אחד מידידיו, הקברן מרומא שמתארח אצלו בקאפרי. על קערת מקרוני וקנקן יין, האורח מהלל את מארחו: "אין כמוהו! אין כמוהו! כמעט אין חודש שהוא לא חותך ופותח כמה מהחולים שלו בחדר המתים כדי לראות מה לא בסדר אצלם….. אני אומר לכם חברים, אין דומה לו, אין כמוהו! אין כמוהו!".

מונתה או נורסטרום? תקן את העולם, או התמקד בתחום שבו אתה, לכאורה, מומחה? לאחר הרבה שנים של עיסוק בכלכלה, והכרות עם הגוויות בשטח שהמקצוע הזה משאיר, אני נוטה לסינתזה בין השניים. לא לסמוך יותר מדי על מנתחים כלכליים המשימים את עצמם למומחים, ולא להיסחף אחר מתקני חברה הוזים. אם להאמין, אז רק לאלה שבידיים רועדות מבצעים שינוי כלכלי קטן, ומחכים לראות איזה בית ספר לצניעות המציאות תוריד עליהם הפעם.

מה נשמע יותר רחוק מרוב הקוראים? סקירת כתביו של אמיל זולה, או דיבורים על שוק חופשי ותחרות. מה נשמע יותר מיושן – כותרת אני מאשים למאמר בעיתון, או דיון נוקב בניצול העובדים במאה ה-19. אבל אמיל זולה, למרות תדמיתו, אינו רק כזה. בזמנו, התפרנס יפה מכתיבת רומנים על נערות כפר נאות וישרות דרך, שפוגשות גברים שובי לב. אחד מהרומנים האלה הוא "גן עדן לאישה", שתורגם לעברית על ידי עדה פלדור, ויצא לאור  בהוצאת כרמל והמפעל לתרגום ספרי מופת ב-2005.

עיקרו, סיפור על נערה יתומה (אלא מה) הבורחת עם שני אחיה מהעוני בנורמנדי להבטחה הגדולה של פאריס. ושם, לאחר שהיא עומדת בתלאות רבות וכמובן שומרת על תומתה, היא זוכה בעושר ואושר. אבל, כדרכה של הכתיבה באותם ימים (המחצית השנייה של המאה ה-19) נפרש מסביב גם רקע רחב. והוא מעניין במיוחד משום שזו הייתה תקופה דינאמית וסוערת.

האירוע שסביבו הרומן נרקם הוא בנייתו מחדש של רובע האופרה בפאריס בשנים 1870-1852. זו תקופת נפוליאון השלישי, וידידו הברון אוסמן – אביהן של השדרות הרחבות בפאריס – כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון הראשון. פאריז נמצאת אז בתנופת שיקום גדולה, שמעשירה בעלי יזמה ומוחקת את כל מי שעומד בדרכו של התכנון הגרנדיוזי. הכסף הגדול מגיע לעיר האורות מהקולוניות שבשליטת המדינה, וגם טיפין-טיפין מבזבוזיהם של המוני העובדים הפשוטים שכל הזמן נשאבים לעיר.

החיכוך הזה בין המונים צמאי בידור ליזמה וכסף יוצר את תרבות הצריכה ומקדשיה – חנויות הכל-בו דוגמת גן עדן לאישה שבסיפור. תיאור השתלטותן של הענקיות האלה, תוך רמיסת הקטנים המפרפרים, הוא שיעור בכלכלה מודרנית – המחשת השוק החופשי והתחרות על כל גווניה.

את השיעור מעביר ביד רמה אוקטב מורה, בעליו של גן עדן לאישה. מורה קולט בחושיו את רוח העידן החדש שהפציע. הוא רותם את התחרות לתועלתו. ובגלל הכוח והאמצעים שהוא בוחר להפעיל, זו אינה תמיד תועלתם של רוב היצרנים, רוב הצרכנים, רוב עובדיו, או רוב העובדים האחרים שמושפעים מעסקיו.
הנה דוגמא אחת לשיטות העבודה של מורה. במפגש בין סוחרים קטנים מאזור הכל-בו בפאריז לגוז'אן, יצרן משי בליון: "גוז'אן האשים את החנויות הגדולות בחיסול הייצור הצרפתי , שלוש או ארבע חנויות קובעות את הכללים, שולטות בשוק כאדוניות" (עמ' 20). אחד מעובדיו של מורה מבהיר בשיחה עם אדונו למה גוז'אן המסכן מתכוון: "היצרנים הם אלה שלא צוחקים" אמר אז בוטמון. "בליון רותחים עלינו מכעס, הם טוענים שהמחירים הזולים שלך הורסים אותם" (עמ' 42).
איך מורה יכול להרשות לעצמו את המחירים האלה, והסוחרים הקטנים לא? ראשית, קנה המידה הענקי של מכירותיו מאפשר לו להסתפק בשיעור רווח מזערי. שנית, לעתים, כשהוא רוצה לשבור את מתחריו, הוא מוריד מחירים בלי חשבון.  בניגוד לאנשי העסקים החלשים, הוא יכול לספוג הפסדים כשכדאי לו, ולקזז אותם לאחר מכן בפעילות מצליחה. שלישית, מורה מעסיק את רוב עובדיו בתנאים לא מפנקים: מאכיל אותם במזון נחות, מאלץ אותם לעמוד על רגליהם כל המשמרת, ומפטר אותם בתואנות שווא בעונות מתות.
מורה גם מבין היטב עוד יסוד אחד של השוק: אספקת מידע. גם כאן הוא מנצל את יתרון הגודל שלו. הוא מפרסם קטלוגים, מודעות וכרזות, מה שהקטנים אינם יכולים להרשות לעצמם. אינפורמציה – כן, אך לא, בהכרח, אינפורמציה מלאה כנדרש בתחרות אמיתית. מורה יכול לספק מידע חלקי ומגמתי, מי מסוגל לבדוק אותו, מי מסוגל להגיב. כך הוא עושה, למשל, במלחמות המחירים שהוא מנהל. "אחר כך הילל מורה את שיטת הצגת המחירים הברורה. החידוש הזה היה שורש המהפכה הגדולה במסחר האופנה. אם המסחר הישן, המסחר הזעיר, גוסס, הרי זה מפני שאינו יכול לעמוד במאבק נגד המחירים הנמוכים. מאבק שהוא תולדה של התיוג הברור. עכשיו מתנהלת התחרות תחת עיני הציבור ממש, טיול בין התצוגות הוא שקובע את המחירים, וכל חנות מורידה אותם, מסתפקת ברווח הקטן ביותר האפשרי" (עמ' 78).

לכאורה, זו הזרמת מידע מלאה, אך הציבור אינו מכיר את השיקולים שמאחוריה. מורה מפציץ את הלקוחות בסחורה שאינה תמיד איכותית, ומשבש את שיקול דעתם בתצוגה ראוותנית ושופעת. לקוחותיו אינם בודקים איך ינהג לאחר שחיסל את מתחריו. הם, ללא יודעין, מסייעים לו בחיסול הברוטאלי, על ידי כניעתם לפיתויים הרגעיים. מאוחר יותר, יהיו שבויים בידיו, וייאלצו להסתפק בשירות שיבחר לתת להם במחירים שיתאימו לו.
על פי הערות השוליים, הספר גן עדן לאישה דמיוני בעלילתו אך נאמן למציאות בפרטים הטכניים שהוא מביא. זולה בילה מספר חודשים לקראת כתיבתו לצד מנהלה של החנות בון מארשה שהוקמה אז. ניתן, כמובן, למצוא היום אינספור תיאורים כאלה בעיתונות, כששיטת רשתות השיווק התמסדה. כך, למשל, החקלאים בישראל טוענים טענות נוסח גוז'אן כלפי רשתות שיווק המזון הגדולות. או, המאבק על צמצום מספרן של עמלות הבנקים והטלת פיקוח עליהן. מה הוא, אם לא התערבות הרשויות – המחוקקת והמבצעת – בתחום שבו כאילו כל המידע מובא לידיעת הציבור, אך איזה אדם פרטי מסוגל לעכל אותו.
ולבסוף, אם ניתן למצוא הכל כאן ועכשיו, למה להרחיק עד אמיל זולה? הרגשתי היא שלניתוח התחרות מבית מדרשו יש יתרון על הכתיבה העיתונאית ועל הכתיבה האקדמית בנושא. הכתיבה העיתונאית לא תמיד מתאמצת לדייק, ובשנים האחרונות מחויבויותיה הערכיות והעסקיות אינן שקופות. הכתיבה האקדמית בכלכלה בארבעים השנה האחרונות, ברובה כפופה מדי למודלים קשיחים, ולהנחות יסוד מפשטות שלא תמיד נהירות לקורא. כך הולכים לאיבוד ניואנסים חשובים, ונותרת הסתגרות בתוך ריבוע צר. אמיל זולה, בתיעוד היפה שלו, אינו מאבד שום פרט. וכמו תמיד בכתיבה ספרותית טובה, הוא פורץ  גבולות ופותח אופקים חדשים.

מתנצלת על מחיקת התגובות שהיו בגלל תקלה טכנית

ספרו האחרון של קורט וונגוט, שיצא לאור ב-2005, הוא ספר של אדם בערוב ימיו. וונגוט, שנפטר באפריל השנה, היה בעת כתיבתו כבן 82.

כותב ידוע ומבוסס בגיל מתקדם יכול להרשות לעצמו לא לעשות חשבון לאף אחד. וזה מה שכובש לב בספר הזה. וונגוט אוהב את מי שהוא אוהב – ילדיו, נכדיו, הוריו, משפחתו המורחבת וחבריו. ובאותה מידה, הוא מתעב את מי שהוא מתעב – הממשל והמגזר העסקי, בדמותם כיום, במדינה שבה נולד וחי כל חייו – ארה"ב.

הצורך שלו להרגיז ולעורר מהומות בולט כבר מהכותרת אדם ללא ארץ (A Man Without A Country, Random House, 2007). ואם הכותרת הזו לכשעצמה עוד לא מספיקה, הרי הפרשנות מובאת בהמשך. לאחר קטע זועם על מעורבות ארה"ב בעיראק, וונגוט מסכם: "כך, אני אדם ללא ארץ חוץ מהספרנים ועיתון היוצא בשיקאגו ונקרא בזמנים אלה". הספרנים והעיתון הם מעוזי החופש האינטלקטואלי האחרונים בעיניו.

וונגוט מבהיר כבר מההתחלה מהיכן הוא בא: אמריקה של האגמים הגדולים. זהו איזור בצפון המדינה, בחלקה הפנימי. איזור של תעשייה כבדה, ושכירים חברי איגודים מקצועיים. או, כהגדרתו העצמית הלא-אופנתית והבוטה, וונגוט כשכניו  לילדות ומשפחתו הוא סוציאליסט. תודעתו של וונגוט עוצבה בשפל הגדול של שנות ה-30, בו נפגעה פרנסת אביו שהיה צייר וארכיטקט; ובמלחמת העולם השנייה בה, כחייל בחזית האירופית, חווה אירועים קשים.

עם רקע כזה, אין פלא שוונגוט שונא את ארה"ב כפי שהיא מצטיירת עכשיו. הוא כועס על הפלישה האמריקאית לעיראק, ולועג  לאינדוקטרינציה שקדמה לה. ובמיוחד, הוא אינו יכול לשאת את הקלישאות המופרחות בכל דיון כלכלי. כדי להמחיש רק קצת מסגנונו המשתלח, הנה כמה משפטים מתוך רצף שנכתב בטורים גבוהים:     

"מיליונים שמוקדשים לבריאות הציבור הם מעלי אינפלציה.
זה נכון.
מיליארדים שמוקדשים לרכישת נשק הם מורידי אינפלציה.
זה נכון…..

"יש להרשות לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות לעשות: לשחד, להרוס את הסביבה, רק קצת, לקבע מחירים, לדפוק צרכנים מטומטמים, לעצור את התחרות, ולשדוד את משרד האוצר כשהן פושטות רגל.
זה נכון.
זו יזמה חופשית.
וזה נכון…..

"השוק החופשי הוא שיטה אוטומטית של צדק.
זה נכון.
אני צוחק".

בקטע אחר וונגוט מביע את דעתו על בוש ואנשיו, שהוא מכנה "השכבה העליונה של סטודנטים על ציון 70", ובעלי אישיות פסיכופטיות או PPs – "המינוח הרפואי לאנשים פיקחים, ייצוגיים שאין להם מצפון". ולאחר שהוא מפרט יותר מהי פסיכופטיה, הוא ממשיך "ואיזה תסמונת מתארת טוב יותר מנהלים כה רבים באנרון, וורלדקום ועוד ועוד, שהעשירו את עצמם בזמן שהרסו את עובדיהם, את משקיעיהם, ואת הארץ שלהם".

אלה מילותיו של קורט וונגוט הזועם. קורט וונגוט זועם? מה הוא מבין כלכלה? הוא לא מבין הרבה. הוא מחוץ לתחום. רגע, זה יתרונו הגדול. הוא שואל שאלות תם. זאת, בניגוד לכלכלנים מקצועיים לא מעטים, שגם כשהם מבינים די מעט, מעמידים פנים שיש להם תזה שלמה וסגורה.

כלכלנים רבים יודו, למשל, שלא צריך לאפשר לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות. צריך לפקח עליהן, כי התחרות במציאות אינה כמו במודל הכלכלי הבסיסי – היא כמעט אף פעם אינה משוכללת.  ואם כך, ממשל מתוקן חייב למנוע את השתלטות הגדולים והחזקים, שלא תמיד רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם. חלילה וחס, לא משום שהם רעים. הלוואי שהעולם היה כה נאיבי ופשוט. אלא משום שיש להם בעלי מניות, שגם הם רחומים וחנונים אלא ואלא….

זו המציאות הכלכלית, שמתיישבת גם עם התיאוריה בגלגוליה היותר מורכבים. אבל ברטוריקה הפוליטית והתקשורתית השגורה, כל התערבות ממשלתית ישר נקטלת: מה הם יודעים הפקידים? דברו איתם. הישרים והמנוסים שביניהם יודו שהם יודעים מעט מאד. הידיים שלהם רועדות לא פעם. אבל הם כן יודעים שגם השוק אינו חכם כזה, והדרך היחידה להתמודד עם אי-מושלמותו היא גישוש זהיר בחושך.

על כן, ואם כך,  גם הזעם של קורט וונגוט – זעם של ילד שלא מבין וצורח מרוב תסכול – הוא תשומה חשובה לדיון בכלכלה. הוא בא מהבטן. הוא חודר לבטן. ומה תחושת בטן ומה רגשות, פחות טובים מיידע דל וחלקי.