זו השאלה העומדת בבסיס הסדר החוב של אי.ד.בי. הסדר חוב נועד לדאוג לזכויות בעלי החברה. אם כן, מי הם בעלי החברה האמיתיים? הסדר חוב הוא חשבון נפש על תפישת הבעלות בחברה שבה אנו חיים. אם כן, באיזו חברה אנו חיים?
ובינתיים, הדיון בהסדר החוב של אי.די.בי הוא דיון היוצא מתוך תפישת בעלות צרה. הנה לפנינו חברה החייבת לגורמים שונים, אומרים הנושים. הבה נדאג להחזר החוב (ולו גם חלקו) על פי גודלם היחסי של נתחי האשראי שלה.
אין בו מנועי צמיחה, אמרו המבקרים על תקציב הממשלה ל-2014. מ-נועי צמיחה? תזכירו לי. כבר שנים שאין בכוחה של ממשלת ישראל ליזום מנועי צמיחה. כבר שנים שאין לכלכלני הממשלה בישראל מושג מהו הדבר הזה – "מנועי צמיחה".
ומי שלא ישב מימיו בדיון רציני על מנועי צמיחה, איך הוא ימליץ על מנועי צמיחה? איך הוא יאמין בכוחה של מדיניות קיינסיאנית, אם אין-לו-מושג-כמה-אין-לו-מושג. ועל כן ומשום כך, ניתוחיהם של כלכלני האוצר הם תמיד כל כך נחרצים. גזורו, הם אומרים, וגזורו הוא ההיפך הגמור ממשפטו של מי שהרתה וילדה את התינוק ההוא, או כל תינוק אחר.
אני לא בטוחה כל כך. אמנם הנהלת בנק לאומי נענתה ל"רחשי לב הציבור", כפי שנוהגים לומר. אבל רחשים אלה וההיענות להם התעוררו באיחור קל של עשר עד עשרים שנה. וברגעים אלה, לא ברור לאן כל הרעש יוביל.
כי הנה עכשיו, בעקבות המהומה, קמו הנושים, וכולם דורשים מנוחי דנקנר להחזיר את חובות החברות שלו, בסך תשעה מיליארד שקל.
זו אחת מאשליות הדמוקרטיה התקשורתית של העשורים האחרונים. ארגנו הפגנת המונים, החתימו על עצומה, ו-תשפיעו.
תשפיעו? אין ספק, לממשלה אין ברירה, היא חייבת להגיב על הרעש שמקימים אזרחיה. אבל מי ערב לכך שהיא תגיב באופן שאליו כיוונתם. אולי היא לא תבין בדיוק מה אתם רוצים. אולי היא תעקם את דרישתכם כדי להתאימה לצרכיה. ואולי, סתם ככה, המטחנה הזו הקרויה ממשלה, תמעך את דרישתכם ככה, שלא תכירו אותה במתכונתה הסופית.
דמיינו לעצמכם אדם היושב כל ערב שנה חדשה עם משפחתו, סוקר את חייו לאחור ומכריז: הפעם, לא יהיה מנוס מצעדים כואבים. איך הייתם אתם מתייחסים לאדם כזה, ומדוע שתתייחסו אחרת לממשלה שזה הפזמון החוזר שלה.
הפעם הראשונה, הייתה מתי שהוא בסוף שנות ה-80. הייתי אז סמנכ"ל תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והתבקשתי לכתוב חוות דעת על מכירת החברה הממשלתית כימיקלים לישראל לפוטאש הקנדית.
הפנייה אליי נראתה לי מוזרה. יחידת התכנון והכלכלה שניהלתי עסקה בניתוח המגמות במשק, ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה. את ניירות העבודה הנוגעים למפעלים ערכו אצלנו בחטיבות הענפיות. התקשרתי לאחד מחבריי בחטיבת הכימיה והמחצבים שהייתה מופקדת על התחום, וביררתי אצלו מה הסיפור. כן, הוא אמר, פנו אלינו ולא המלצנו. איך עשיתם את זה? שאלתי. זה היה בימיו של שר שאינו-מוכן-לקבל-לא. השתררה שתיקה, והבנתי שבמצבים כאלה איש-איש לגורלו.
השאלה שלעיל נראית מתחכמת סתם, אך היא עומדת בבסיס הדיון המתנהל בין הממשלה לכמה חברות ענק רב-לאומיות בישראל. חברות אלה משלמות במשך שנים מס חברות מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. כמה מופחת? שיעור מס החברות הרגיל ב-2012 הוא 25% מהרווחים הלא-מחולקים. השיעור לחברה הנהנית מההטבות לעידוד השקעות הון – חברה שהשקעתה נמצאה ראויה לעידוד על ידי הממשלה – עשוי לרדת עד ל-7% ואף ל-5%.
ספרו של יצחק גרינברג "פנחס ספיר" ראוי להתייחסות מפורטת יותר מזו שתבוא כאן עכשיו. היא תגיע בשבועות הבאים. בינתיים, כמה רשמים של אמצע קריאה – קריאת 281 מתוך 570 עמודיו, מבלי לדלג. קניתי את הספר כדי להשלים את הידע שלי על פועלו הכלכלי של ספיר. נדבקתי אליו כבר בפתח הדבר שלו בגלל הפסקה הבאה:
סיפור פרי הגליל מעורר שאלות כבדות משקל. האם המדינה אחראית לתעסוקה באזורי הפיתוח? האם המדינה אחראית לתעסוקת תושביה? האם המדינה אחראית לתעסוקת אזרחיה? האם הממשלה אחראית למדינה? תהיות קיומיות שלא קל לענות עליהן.
"נתיב השבלול, לא הנתיב המהיר. דרך ארוכה, מרוצפת באבניו המעוגלות של הספק". כך מגדיר גינטר גראס את תפישתו הפוליטית ב"קילוף הבצל", ספרו האוטוביוגרפי. ומי כמוהו יידע לחדד את ההבדל בין השקפת עולם אוטופית, שהופכת להרסנית מעצם מוחלטותה, להשקפת עולם סבלנית ומתונה.
עידן השוק החופשי 