נפרק אותו כדי להבין את משמעותו. נפרק אותו כי "יוקר המחיה" הוא סיסמא ריקה. נפרק אותו כי הוא סיסמא מלאה מדי, ומה שמלא מדי הוא בעצם ריק.
יוקר המחיה – תמיד השוואתי
יוקר המחיה הוא מדד. הוא בנוי להיות מוצג בהשוואה: השוואה למדינה אחרת, השוואה לתקופה אחרת. אבל השוואה כזו היא תמיד בעייתית, משום שמדינה א' תמיד נבדלת במבנה שלה ממדינה ב'. גם אם נגדיר את מחירה של גבינה בהגדרתה הצרה ביותר, ברוב המקרים יהיה ההרכב שלה שונה ממדינה למדינה או מתקופה לתקופה. ההשוואה הכוללנית יותר היא השוואה בין סלי צריכה אופייניים הנמדדים בסקרי הוצאות המשפחה. ומה שהוא סל צריכה אפייני במדינה אחת או בתקופה אחת אינו זהה למה שהוא סל צריכה אופייני במדינה שנייה או בתקופה שנייה. כלומר, ההשוואה בין סלי צריכה אינה מנכה בשלמות הבדלי איכות, הבדלי טעם, הבדלי רמת חיים בין מדינות.
על כן, כל השוואה בין סלי מחיה שונים היא בעייתית מלכתחילה. במיוחד היא בעייתית בתקופת תנודות בשערי החליפין הבינלאומיים, כגון תקופת עשר או עשרים השנה האחרונות. היא בעייתית גם אם מתקנים את שערי החליפין באופנים שונים. גם אם מנסים לאמוד את שער החליפין ה"אמיתי", שער החליפין המנוכה מתנודות. בנק ישראל מעיר על כך בסקירתו "פער המחירים בין ישראל למדינות המפותחות" שפורסמה בינואר השנה. הערת שוליים, ובעצם, אמירה מרכזית.
יוקר המחיה – לא רק יבוא
השוואת יוקר המחיה היא במהותה השוואה בין סלי צריכה. והנה, בכל הדיונים שהתפרסמו לאחרונה על יוקר המחיה בישראל מתמקדים ביבוא. מה עם רכיבי הסל שאינם סחירים בסחר הבינלאומי? האם חלקם בסל מצדיק את ההתעלמות מהם?
לא ראינו השוואה של מחירי הדיור במדינות השונות – ההוצאה על דיור מהווה כ-24% מסך סל הצריכה הסטנדרטי בישראל. לא ראינו השוואה של מחירי החינוך והבריאות ושאר השירותים הציבוריים, שהופרטו בישראל ועלותם לציבור זינקה בשנים האחרונות. חינוך ובריאות בלבד תופשים כ-18% מסל הצריכה הסטנדרטי בישראל. ההוצאה על מזון כולל ירקות ופירות תופשת רק כ-17% מסל הצריכה בישראל. האם ההתמקדות בה – ובמיוחד ההתמקדות ברכיב היבוא שבתוכה, שלעולם יהיה רק חלק ממנה – אינה נראה מגמתית וחסרת פרופורציה? – מסע מכוון להדגשת תרומתם של מכסי המגן לייקור מוצרי המזון, ולמען הסרתם.
יוקר המחיה – הוצאה והכנסה
יוקר המחיה אינו רק ההוצאה על סל הצריכה הביתי, אלא ההוצאה יחסית להכנסת משק הבית. קל להבין את זה, כשחושבים על שתי מדינות שבהן עלות סל מוצרים ושירותי סטנדרטי היא 200 שקל לחודש. ההכנסה באחת מהן הוא 220 שקל לחודש, ההכנסה בשנייה היא 1,000 שקל לחודש. האם "תחושת יוקר" המחיה של תושבי שתי המדינות היא זהה? האם לא ברור, שתושבי מדינה א' יתקשו יותר להביא מחיה לביתם?
על כן, מרבית ההשוואות המתפרסמות בעיתונות ומציגות מחירי מוצרים בלבד הן חסרות ערך. השוואתו של בנק ישראל, הער לנקודה זו, בודקת את מחירי המוצרים בכל מדינה ביחס להכנסה לנפש באותה מדינה. זו כבר בדיקה משופרת, אלא שהיא עושה את חצי העבודה. ההכנסה לנפש מחושבת בערכים מנוכי הטיית שער החליפין הרשמי (הכנסה לנפש במונחי PPP), ואילו מחירי המוצרים מוצגים בערכים שאינם מנוכי הטיית שער החליפין. ייסופו המתמשך של שער השקל, גם אם יש ויכוח על שיעורו, מטה את מחיריה של תוצרת הארץ כלפי מעלה במונחי מטבע זר. ייסוף זה הוא אחד הגורמים העיקריים למחירם הגבוה של מוצרי הצריכה בישראל בהשוואה בינלאומית.
יוקר המחיה – צמצומו המכוון של דיון
מחאת הקיץ האחרון אמרה באופנים שונים: קשה לחיות כאן. "קשה לחיות כאן" הוא מסר שמקיף את כל תחומי הכלכלה והחברה. זו לא רק ההכנסה הממוצעת לנפש, זו התחלקות ההכנסות בין היחידים והמשפחות. זו לאו דווקא ההכנסה ברוטו, אלא אולי ההכנסה אחרי מס. זו לא רק ההכנסה, זה בוודאי גם הקושי למצוא משרה הולמת לכישורים. זו לא ההוצאה לדיור מתוך סל הצריכה הממוצע, אלא ההוצאה לדיור של מי שצריך לרכוש דיור עכשיו. בקצרה, זה מכלול הכלכלה והחברה בישראל.
בא הדיון, בהנהגת הממשלה ובסיועה של התקשורת, ובמכוון מצמצם את הסוגיה. פתאום ה"קשה לחיות כאן" הופך ל"קשה עם יוקר המחיה". פתאום, "יוקר המחיה" הופך ליוקר מחירי היבוא. והציבור? שוב הציבור נופל שבוי בידי הקלישאות.
