אין בו מנועי צמיחה, אמרו המבקרים על תקציב הממשלה ל-2014. מ-נועי צמיחה? תזכירו לי. כבר שנים שאין בכוחה של ממשלת ישראל ליזום מנועי צמיחה. כבר שנים שאין לכלכלני הממשלה בישראל מושג מהו הדבר הזה – "מנועי צמיחה".
ומי שלא ישב מימיו בדיון רציני על מנועי צמיחה, איך הוא ימליץ על מנועי צמיחה? איך הוא יאמין בכוחה של מדיניות קיינסיאנית, אם אין-לו-מושג-כמה-אין-לו-מושג. ועל כן ומשום כך, ניתוחיהם של כלכלני האוצר הם תמיד כל כך נחרצים. גזורו, הם אומרים, וגזורו הוא ההיפך הגמור ממשפטו של מי שהרתה וילדה את התינוק ההוא, או כל תינוק אחר.
שיטת הגזורו הותירה רק פיסות מכל יחידות המטה במממשלה, יחידות שהוקמו על מנת לממש את הרעיון הקיינסיאני. זאת, במחשבה כי התערבות הממשלה מחייבת אותה להכיר מקרוב את הסביבה שבתוכה היא חיה ופועלת.
שיטת הגזורו חתכה והדביקה מחדש חלקים של משרדי ממשלה, מבלי שמטרותיהם יוגדרו, ומבלי שינוהל מעקב אחר תפקודם. כך הצליחו לחסוך כמה מאות משרות בממשלה, ובעיקר השתיקו כמה אופוזיציונרים לזרם המרכזי. עם זאת, במעבר מגזירה לגזירה, איבדו לגמרי את היכולת לנהל דיון מושכל.
ועכשיו, 25 שנה ויותר לאחר שהגזורו התחיל, אני קוראת את דברי פרופ' עומר מואב בראיון לדהמארקר מהיום (12.5.2013). "התפישה שייצוא הוא טוב ויבוא הוא רע היא שגויה" הוא אומר. כאילו שמישהו אי-פעם בממשלות ישראל אמר שייצוא הוא טוב ויבוא הוא רע.
המשק הישראלי החל להיפתח ליבוא בתום העשור הראשון לקום המדינה, לאחר שהתגברו על המחסור החמור במטבע זר ששרר בשנות המדינה הראשונות. מאז, השאלה שעמדה לנגד עיניהם של הכלכלנים במשך שנים רבות הייתה היכן וכמה, ואם בכלל, להתערב בסחר החוץ של ישראל. אבל היום, איש בממשלה אינו עוסק בדיון החשוב הזה. סחר החוץ של ישראל זוכה לתשומת לב פחותה בהרבה מממשלתה מזו שזוכים לה סחר החוץ של ארה"ב, או של האיחוד האירופי מממשלותיהם. האם זה טוב להיות המדינה נושאת הדגל של סחר חוץ טהרני בעולם לא-טהרני? זו השאלה שממנה מעדיפים כלכלני האקדמיה להתחמק. זו השאלה שחיפוש התשובה עליה מצדיק החזקת יחידות מטה בממשלה.
ועוד, באותו ראיון, קובע פרופ' מואב "החוק לעידוד השקעות הון דבילי". בכנות, איני יודעת לקבוע אם החוק דבילי או לא. אני רק יודעת שנוסח כזה או אחר של עידוד השקעות הון קיים עד היום ברוב המדינות המתועשות. אני גם זוכרת את מגדל-העמק-יקנעם-רמת-ישי לפני שהשכילו למנף את עידוד השקעות ההון הממשלתי למשיכת תעשייה מתקדמת אליהן.
עם זאת, אני בהחלט מסכימה עם פרופ' עומר מואב בנקודה אחת: גירסתו הנוכחית של החוק לעידוד השקעות הון היא דבילית. את זאת, רבים וטובים יודעים מזמן. גם אני כתבתי על כך לא מעט. ולכן השאלה המעניינת היא איך חמק מעיני הממשלה היקפו של הפסד המס (קרוב ל-6 מיליארד שקל לשנה) הכרוך בהטבה הזו? האם מישהו בממשלה השווה בין תרומת הפטור הזה לצמיחה לתרומת מענקי ההשקעות שעלותם, בשיאה, הגיעה לשליש מסכום הפטור?
האם, מאז השלטת תפישת השוק של נתניהו על הכלכלה, נוהל בממשלת ישראל ולו אף דיון אחד על הצמחת המשק? הצמחה, בתמיכתה ואפילו רק בהשראתה של הממשלה. נתניהו וכלכלניו אינם מאמינים בכוחה של הממשלה להצמיח. על כן, הם מעניקים הטבות מס למגזר הפרטי שאמור לחמם את מנועי הצמיחה בכוחו המתוגבר. בפועל, אותו מגזר מעדיף לחמם את הכסף שחסך מתשלום המס תחת כנפיו, במתכונת "רווחים כלואים" .
אם זו תגובת המגזר הפרטי עכשיו – כשהמזומנים בידיו, כוח העבודה והציוד זמינים וזולים בגלל צמצום הביקושים לשירותיהם – אולי קיינס בכל זאת ידע משהו על תגובת השוק בזמן שפל. אולי קיינס לא-סתם-ככה העז לקום ולומר את שלו על תפקידה של הממשלה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
