כחלון לא יודע איזה תחרות. כחלון לא יכול לדעת מראש איזה תחרות הוא עושה. צירופי החברות הם אינסופיים, התנהגותן היא בלתי צפויה: הן יכולות להתאגד כולן ביחד נגד הציבור, הן יכולות להילחם ביניהן אחת-אחת או בקואליציות מגוונות. כל האפשרויות פתוחות.
ככה זה עם תחרות
אנחנו מכירים מודל קצה אחד – תחרות משוכללת, ומודל קצה אחר – מונופול או מונופסון. המציאות היא כל מה שנמצא ביניהם. מונופול (או מונופסון) הוא המצב שבו השוק למוצר נשלט בלעדית על ידי מוכר (או קונה) אחד. תחרות משוכללת היא המצב שבו השוק מכיל מוכרים וקונים רבים, עד כדי כך שאף לא אחד מהם יכול להשפיע באופן משמעותי על המחיר. שוק הסלולר בישראל לא נמצא בקצה האחד ולא באחר. עד כה, פעלו בו שלוש חברות, ולאחרונה, הצטרפו אליהן עוד חמש חברות, מתוכן, שתי הטריות ביותר הן בעלות הפוטנציאל, והן שעושות את המהומה.
הוט וגולן מורידות מחירים בפראות
הן יכולות להרשות לעצמן את זה, שום שהן בנויות מראש באופן קומפקטי וחסכוני. במיוחד עכשיו, בשלב ההתארגנות, הוצאותיהן נמוכות יותר מאלה של החברות הותיקות כי הן נשענות על תשתיות חיצוניות. במיוחד עכשיו, בשלב החדירה לענף, הן מרשות לעצמן להרוויח מעט או להפסיד, העיקר לחסל את המתחרות הוותיקות. הנה זה סוג של תחרות שאף פעם אי-אפשר לחזות מראש איזה דפוס הוא יקבל. זו המציאות העשירה שנמצאת באמצע בין המונופול לתחרות המשוכללת. זו תחרות, אבל מי אומר שהיא מועילה.
בזק, סלקום ופרטנר בבעיה
החברות הותיקות אינן מרשות לעצמן להפסיד או להסתפק ברווח צנוע. שלושתן נרכשו בעזרת חוב אדיר המוחזר מתוך הדיווידנדים שבעלי החברה שואבים מרווחיהן השוטפים. הגיוני-או-לא, רווח-רב-שנתי-גדול הוא תשתית קיומן. עכשיו, כשהרווח מתערער, המודל שלהן מתערער. שווי השוק של החברות הותיקות, הנמדד על סמך מחיר מניותיהן בבורסה, איבד בשבוע שעבר קרוב ל-3 מיליארד שקלים תוך יומיים.
איבוד הערך הזה בעייתי משום שהוא מאיים על האימפריות של בעלי החברות הותיקות, ובמיוחד על אלו של נוחי דנקנר ושל אילן בן דב. כך, בעקיפין הוא מאיים גם על הגופים המוסדיים (קרנות פנסיה, קופות גמל וכד') המחזיקים בניירות הערך של החברות, ועל הציבור החוסך בגופים המוסדיים. הוא מאיים גם על הבנקים שהלוו לחברות, ושוב על הציבור שתמיד איכשהו סופג את הפסדי הבנקים. ואם, שלא נדע, אחת מהאימפריות האלה תאבד שליטה בעקבות הפרשה, תתפשט במשק פגיעה רב-מערכתית.
התקשורת שואלת איך נתנו לחוב להצטבר
עכשיו היא שואלת, היא לא שאלה לפני 15 שנה כשהסיפור התחיל. נכון, כבר מזמן היה צריך לעצור את הנפקת אגרות החוב של החברות ההרפתקניות. מזמן, כבר היה צריך לאסור על הבנקים להעניק אשראי ממונף לרכישת חברות. אשראי שכל הערבות להחזרתו היא ערך החברה, שלעתים קרובות נחתך בחדות ממועד רכישת החברה ועד לעת פירעון החוב, כך שמכירת החברה אינה מכסה את החוב.
ושוב התקשורת לא עוסקת בעיקר
הצטברות החוב היא כבר עובדה, למרבה הצער. העיקר עכשיו הוא ההבנה שתחרות, כשלעצמה, אינה מבטיחה את התוצאה המיטבית לכלל הציבור. האידיאל בכלכלה הוא תחרות משוכללת, אבל זה אידיאל שכמעט ואינו מתקיים במציאות. במיוחד כך, בענפים הדורשים היערכות בקנה מידה גדול, כגון התקשורת. במיוחד כך, במשק קטן המסוגל להכיל רק חברות מעטות כאלה באופן יציב. השאלה הגדולה, שאין עליה תשובה מראש, היא כמה פרועה ומזיקה תהיה ההיאבקות בין מספר חברות כאלה הנזרקות לזירה. או, לחליפין, כמה מתוחכמת וכוחנית תהיה הקנוניה ביניהן נגד הציבור. על כן, עד לשנות ה-80, רוב החברות מסוג זה בעולם המתועש השתייכו לממשלה או היו נתונות לפיקוח הדוק שלה. פיקוח על מחיר השירות, פיקוח על טיב השירות שלהן. פיקוח שהופך את הכ-אילו תחרות למיותרת.
עוד עיקר עכשיו הוא זיהוי הכשל השלטוני. איך מותירים בידי שר אחד, מוכשר ודורש טוב ככל שיהיה, החלטה בעלת השלכות כה נרחבות. ממשלת ישראל נחפזה להתגאות בהישג הורדת מחירי הסלולר, איפה היא תהיה כשכל הסיפור יתגלגל עד לקריסת תאגיד.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
