אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.        

 
"תכירו את הבנקאים שהעבירו את המידע שקשור למחירי העמלות וטיפחו את יחסי הקרבה בין המתחרים". זה אחד ממשפטי המפתח בתחקיר ענק של מוסף ידיעות אחרונות, 7 ימים, מה-27.6.2008.

באותה פסקה נמנים שמותיהם של ארבעת עובדי הבנקים הגדולים ששוחחו לפעמים ביניהם על עמלות. ועוד נאמר בה בטון חגיגי: "סליחה אם שכחנו מישהו, אבל אל דאגה. בהמשך נשלים את התמונה ונציין שמות נוספים, בהם המנהלים הבכירים שהיו מעודכנים בפרטים".

ואכן, חמשת עמודי הכתבה מכילים שמות, ציטוטי עדויות שהושמעו בועדת חקירה של הכנסת ב-2007, ואפילו צילומי מסמכים. אלא שלאחר רוב מהומה, מתברר שרוב העובדות שמובאות בכתבה ידועות כבר שנים. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים בשנת 2004. אך כתב אישום לא הוגש, ולא הוטלה שום הגבלה אחרת על העבריינים לכאורה.

האין-פעולה אינו נובע מהיעדר סעיף מתאים בחוק. על פי הנאמר בכתבה "במדינות המערב ובישראל כבר נקבע מה נדרש כדי להוכיח שחברות שאמורות להתחרות ביניהן מקיימות קשר שאינו חוקי. בשוק שבו פועלות רק קומץ חברות, כמו הבנקים אצלנו, איןצורך לתפוס הסכם חתום שמפרט הסכמות שנעשובחשאי. די להוכיח שקיים מה שבית המשפט העליון הגדיר 'רמה מינימלית כלשהי של הבנה משותפת, הסכמה אושיתוף פעולה בין הצדדים'".
 
אבל כפי שנאמר בסיפא של הפסקה שלעיל "וגם את זה לא הייתה כל דרך להוכיח". הגיוני לגמרי, ואני מוכנה לערוב שעולם לא תהיה דרך כזו. כשם שלא תהיה דרך להוכיח שהבנקים מתאמים ביניהם את ריביות הזכות וריביות החובה. וכשם שלא תהיה דרך להוכיח שאליקו מדוכן העגבניות הראשון משמאל ברחוב מחנה יהודה תיאם מחירים עם כפיר מהדוכן השלישי מצד ימין.

כן, אליקו וכפיר דיברו על הקרה ועל מה שהיא עושה ליבולים ביום ב' בבוקר, והעלו את מחיר העגבניות בשקל לקילו ביום ג' בבוקר, אז מדוע אף אחד לא חוקר אותם על העלאת מחירים מתואמת? רגע, מה קרה? אליקו וכפיר מחליפים מידע, ומידע זמין לכל הוא תנאי הכרחי לקיומה של תחרות משוכללת. ובנוסף, זה באמת משנה אם אליקו וכפיר יתחילו לצעוק באותה שנייה "קילו בשבע שקל", או אליקו יצעק את זה ב-9.40 וכפיר ב-9.45?.

ומה אם גליה מאור מלאומי תכריז מעל הבמה בכנס נכבד, לאוזניו של צבי זיו מהפועלים שאולי גם יגיב, שבנק לאומי לא יוכל להסתפק בריבית המשכנתא הנוכחית? מה זה – תיאום רביות מתוחכם? ניתוח אקדמי מעמיק? שחרור קיטור? התבטאות אסרטיבית של אישה בעולם גברי עוין?  מחקו את המיותר.

מכל אלה צריך כבר להיות ברור, אין דרך למנוע חילופי מידע בין מתחרים. חילופים כאלה שנתפשים כטבעיים והכרחיים בשוק של קונים ומוכרים רבים (עגבניות במחנה יהודה) נתפשים כנפשעים כשהמוכרים מעטים. אך במדינה קטנה כישראל לעולם יהיו מוכרים מעטים בבנקאות, ביטוח, חשמל, גז, תחבורה ציבורית ובריאות – ומה, הם לא ידברו?

עובדת החיים הזו הובילה את הכלכלה הישנה לפתרון פרגמטי: קביעת מחירים מסוימים על ידי הממשלה או לפחות פיקוח עליהם. איני מכירה מספיק את ההיסטוריה של הפיקוח על הבנקים בישראל, אך נקודה אחת לגביו מאד ברורה: היום, במוצהר, הוא רואה את ייעודו העיקרי בשמירת היציבות הפיננסית ומתעניין פחות בשמירת זכויות הצרכן. לצדו, גופי ההגנה על הצרכן שהיו במשרד התעשייה והמסחר ובהסתדרות למעשה התאדו.

במקום גופי הפיקוח של העבר הוקמה הרשות להגבלים עסקיים, סוג של כיסוי מתוחכם לדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח – שמתרחשת בישראל מאז סוף שנות ה-80. דהינו, גם כאן, כמו בהרבה תחומי חיים אחרים, ההכרעה שצריכה להיות פוליטית וערכית הועברה למשפטיזציה מתוחכמת, מתוחכמת כל כך שכמעט אף פעם אינה מגיעה להכרעה.

כי בשום מצב בכלכלה לא ניתן להצביע על הרביות והעמלות הנכונות והצודקות. כשהבנקים מאד מרובים, יש לשער שהתחרות תלחץ אותם ללכת לקראת הציבור. כשהצניעות עומדת בראש הערכים הלאומיים, יש לשער שבעלי הבנקים ומנהליהם לא ידחפו לעמלות מטורפות.

ואם המציאות היא כפי שהיא בישראל היום, הדרך היחידה להתמודד עם כשל השוק היא על ידי מסירת הסמכות לאישור גובה העמלות והרביות לרשות ממשלתית. ואז, כמובן, תתקבל התוצאה השערורייתית שכמוה עוד לא נראתה: ריביות ועמלות זהות או כמעט זהות בכל הבנקים. אך הודות למעורבותו של מנגנון ציבורי – חסר יידע, פוליטי ומושחת מתוקף היותו ציבורי ולא פרטי –  יש סיכוי שמקצת מנימוקי החברות לבקשת עדכון המחירים, ושיקוליה לכאן ולכאן של הועדה ידלפו לפעמים לציבור ויעוררו תגובה הולמת. למרבה הצער, זה המרב שניתן לעשות בעניין המורכב של חברות גדולות השולטות במשק קטן.

 
"הם ניסו להוריד ל-6.49, ואני הורדתי ל-5.90. ביום חמישי שעבר אמרתי: יודעים מה? אני אעשה מבצע – עוף ב-1.89. ביום ששי הוא כבר ירד ל-1.59 ובראשון ל-1.49. ביום ראשון בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאחד העובדים שלי שסיפר לי שברשת המתחרה מורידים את המחיר ל-99 אגורות. אנחנו מחויבים להיות הזולים ביותר, אז זה היה מאד פשוט: הכנסתי למחשב 89 אגורות, לחצתי וזהו".

המותחן הזה, באמת מותחן למי שאוהב כלכלה, מובא מפיו של רמי לוי ב"מוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", ה-15 לפברואר 2008. לוי, שידוע במחיריו הזולים, החזיק עד כה בתשעה סניפים של רשת המרכולים שלו, בעיקר באזור ירושלים. לפני חודשיים פתח חנות חדשה במתחם סמוך לקריית-אתא, ליד מגה, שופרסל דיל וחוצות להב. יזמתו לא התקבלה בברכה על ידי מתחריו, או, בניסוחו: "קראתי בעיתון שהמתחרים שלי ימכרו בזול בכל מקום שאני נמצא כדי לחסל אותי".

לא ניכנס כאן לשאלה שנותרה פתוחה מאז ימי גן רוחמה: מי התחיל. באותה כתבה מתואר איך לוי מתנהג בארגז החול שלו. בהזדמנות כלשהי, נפלה לידיו מודעה של "מיסטר זול" בירושלים. מיד, הוא הוציא מודעה מקדימה משלו, ובה אותה רשימת מוצרים רק במחיר נמוך יותר.

על פי דיווחי העיתונות, איבדה מניית רמי לוי כ-20% מערכה תוך שבועיים. אנליסטים ובכירים ברשתות האחרות הזהירו כי רמי לוי עלול למוטט את הרשת שלו, ולטלטל את כל השוק. סינדרום קלאבמרקט? נתחיל דווקא בתסריט הפחות מוקצן.

נניח שבעקבות המלחמה, שלוש רשתות השיווק והחנויות הקטנות יותר בענף ירוויחו פחות בתקופה הקרובה. גם כך, בתחום המזון והצריכה היומיומית לבית מסתפקים בשיעורי רווחיות צנועים ביותר. כל הרעה במצב, פירושה, עוד לחץ על הספקים. וכמובן שלא קל ללחוץ על שטראוס-עלית, קוקה-קולה, או אסם. אז, מתמקדים ביצרני סלטים קטנים, חקלאים קטנים, ודומים להם. כל חיסול של יצרן קטן, או השתלטות של יצרן גדול עליו, פוגעים בתחרות, ומקפיצים את המחירים מאוחר יותר.

דרך התמודדות אחרת של הרשתות וחברותיהן היא הורדת איכות הסחורה והשרות. במרכול שבו אני קונה, קשה למצוא קופסת טונה מאותו מותג פעמיים ברציפות, או קורנפלקס מיצרן שאתם מכירים. שום משלוחן עוד לא החזיק אצלם מעמד יותר משבועיים, מה הבעיה? חכו שלוש שעות למשלוחן התורן: "גברת, הלך לי המנוע". מנהלי הרשת הזאת כל הזמן רודפים אחר הדיל האחרון. ואנחנו הקונים מהסביבה, כמו רוב לקוחות המרכולים,  אנחנו קהל שבוי.

עד כאן, התסריט הפחות חמור. אבל מחול השדים של רמי לוי ועמיתיו עלול גם להיגמר בקריסה של אחד העסקים. וכפי שלוי, עצמו, אומר: "בעסק שלי יש 1,600 עובדים". כשהעסק שנופל מספיק גדול, הבנקים מתגייסים להזרים לו אשראי, ולעתים גם מוחקים חלק מחובותיו. את המבצע ההומניטרי המרגש הם מכסים  בעזרת הגבהת העמלות והרבית על הלוואות ומשכנתאות לעסקים קטנים ומשקי בית, והנמכת רבית הפיקדונות למי שלא יודע לצעוק. גם הממשלה לא עומדת מהצד, ומשלמת דמי אבטלה והבטחת הכנסה לעובדים שפוטרו. ואם לא הבנתם עד כה, מי מסבסד את העוף בשקל? הפריירים הרגילים.

לא הייתי טורחת לכתוב את כל זה, אילולא ראיתי בכמה מהעיתונים ניתוחים שאומרים כי הצרכנים הם המרוויחים הגדולים מהסיפור, והבנקים הם המודאגים. עוד קראתי, שדגם רמי לוי-הריבוע הכחול-שופרסל הוא המומלץ ב"מבוא לכלכלה".

על הטעיה כזו כבר קשה לעבור בשקט. הדגם המומלץ ב"מבוא לכלכלה" – זה שאמור להביא את המשק להיערכות המיטבית – הוא הדגם של תחרות משוכללת. בדיוק היפוכו של דגם רשתות השיווק, חברות הסלולאר, התקשורת והבנקים בישראל.

מה מבדיל תחרות משוכללת מתחרות פרועה? ידיעתה החד-משמעית של כל יחידה כלכלית שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על מחיר המוצר. ובאופן מעשי, תחרות משוכללת מתקיימת רק אם  בענף ישנם די קונים ומוכרים. זה לא הסיפור של רמי לוי-מגה-שופרסל דיל. הם פועלים כפי שהם פועלים, כי הם ערים לכל מתחרה שצץ, ובטוחים שהתנהגותו והתנהגותם כיחידות בודדות יכולות בהחלט להשפיע.

המשק הישראלי הוא משק זעיר במונחי התארגנות כלכלית יעילה, שבדרך כלל דורשת קנה מידה נרחב. ולכן, מיעוט מתחרים בתחום הוא מצב כה אופייני בישראל, עד שמפתה להביא אותו לידי אבסורד. מה דעתכם על הרעיון החדשני: נעביר את ניהול המרכולים לידי הממשלה, ונבדוק לאחר תקופה, מה עולה לציבור יותר – אחזקה שוטפת של צוות חנויות, או שיקום נזקי השוק החופשי – תשלומים עודפים לבנקים, לרשות המסים, ולכל מי שנחלץ לעזרת נפגעי רשתות מרכולים שקרסו.

טוב, זה לא רציני, ובכל זאת, מה מצופה מממשלה במצב כזה? על פי מסורת רבת-שנים – יותר תקינה, בקרה, ואכיפה על חברות, כדי שלא ייגררו לתחרות נמהרת. מה עשו בישראל מאז ראשית שנות ה-90? את ההפך ממש – דה-רגולציה. מדוע? כי התקינה-בקרה וכל השאר מחבלים בתחרות שתמיד תורמת ליציבות, כמתואר לעיל. וגם כי תקינה-בקרה וכל השאר עולים כסף. שוק חופשי, בטח השתכנעתם, מובן מאליו, הוא הכי חסכוני.

כניסתה של שביתת המורים ליומה המי-זוכר-כמה, הצלחתה של שביתת הסטודנטים, מאבקו של המטה נגד הפרטת בתי הסוהר. שלושתם אומרים את זה. תם עידן הרפורמות. כי רפורמות מכתיבים מלמעלה. הציבור תובע הידברות.

כל השיטה, מראשיתה, בנויה על הטעיה אחת גדולה: הצגת הרפורמות כמסלול ישיר לשוק חופשי, וזיהוי שוק חופשי עם תחרות משוכללת או מושלמת. כאילו ששבירת כל התכנונים, הבקרות, והתיאומים השוטפים של הממשלה, בהכרח, מובילה למצב המיטבי.

אבל, רפורמה – מתן צורה מחדש – אומרת הכתבה מלמעלה, אומרת חוסר סבלנות לתהליכים, אומרת כוח. ובמילים אחרות, היא אומרת אנטי-שוק חופשי במובנו העמוק שהוא תחרות משוכללת. כי מדוע מציבים את השוק החופשי כמושא חלומות? משום ששוק חופשי אמיתי, שוק של תחרות משוכללת, נתפש כהגשמת הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה מחליטים על סמך הצבעת הרוב? כך, בשוק של תחרות משוכללת קובעים את המחיר על סמך הצבעת הרבה קונים ומוכרים. בדמוקרטיה מדברים לפני שמצביעים? כך בשוק של תחרות משוכללת מנהלים רב-שיח בין קונים למוכרים.  בדמוקרטיה מקדשים את חופש המידע? כך בשוק של תחרות משוכללת דואגים למידע מלא לכל המשתתפים.

כן, המודל המיוחל הוא לא סתם שוק חופשי, אלא שוק של תחרות מושלמת. ומבחינה זו, הרפורמות שמונחתות על הציבור בישראל הן העתקת מודל השוק כפי שהיא מוגשם בישראל היום. שוק של גדולים וחזקים שקובעים עובדות – בנקים, רשתות שיווק, שירותי תקשורת ועוד. שוק של הסתרת מידע מהצרכן, שאין לו אף פעם מושג מה הרבית האמיתית במשכנתא שלו, ומהו יום התפוגה האמיתי של הבשר שהוא קנה. שוק שבו מדברים עם חברת השירות דרך נציגה הטלפוני המתחלף, שלא תופש מה הלקוח רוצה מחייו, ועל כך בדיוק הוא מקבל את משכורתו.

שוק כוחני זה גם מתבטא בגרסת הרפורמציה הממשלתית. זה לא רק שהצגת העובדות תמיד מגמתית ולא שלמה, זה לא רק  שאף פעם לא מגלים את כל הנתונים. אלא, בעיקר, שמעצבי הרפורמות לא מגלים לציבור, ואולי אפילו לעצמם, שאין להם מושג לאן הרפורמה התורנית מובילה.

האם למישהו היה מושג, מראש, או יש עכשיו, כמה גירעון יצטבר בקרנות הפנסיה, לאחר שנשלחו להשיג את רווחיהן בשוק ההון?  האם מישהו ידע, או יודע עכשיו, מה יהיה גורלם של הסכומים המופקדים בקופות הגמל, שהועברו לחברות לא תמיד מנוסות, ובתנאים שאינם לגמרי נהירים לרוב החוסכים. הארגון מחדש של חסכונות הפנסיה התקבל בזמנו באדישות תמוהה. רק, עכשיו, אנשים מתחילים לתהות באיזה אתר קרוונים יבלו את זקנתם. כשמודל כפרי הגמלאים של המעמד הבינוני האמריקאי, שמאבד את בטחונו הכלכלי בבת-אחת עם פרישתו, עומד לנגד עיניהם.

וחסכונות הפנסיה הם רק כסף. לא ידע, לא ערכים, לא התנהגות. לא בתי ספר, לא אוניברסיטאות, ולא  אפילו בתי סוהר. בבתי הספר, באמת מוזר, הממשלה רוצה לקבוע כמקשה אחת את מספר התלמידים בכיתה, את שעות ההוראה, את השכר, את תוכנית הלימודים, ואת הארגון הכולל. כאילו שלמצב הנוכחי הגיעו בעקבות תכנון חד-פעמי, וכאילו שלמישהו יש מושג לאן החינוך יגיע בעקבות הצעדים המוצעים.

לא פלא, שהמחאה נגד הרפורמה בחינוך הפכה להיות כל כך קולנית, וכל כך מקיפה. מה שהמורים וההורים רוצים זה לא רק תנאים משופרים. אם נשאל אותם, הם גם לא יידעו להגדיר בדיוק מה הם רוצים. כי מי שחי את תחום הפעילות שלו יודע שהמציאות בו כל הזמן משתנה, ואיתה גם המחשבות והתובנות. על כן, המורים וההורים רק רוצים הקשבה מצד הממשלה. הם רוצים שקיפות בהצגת הנתונים, ומשא ומתן כן. הם רוצים יראה וידיים רועדות מצד מי שבא לגעת בעניין חשוב שהוא לא ממש מכיר. הם רוצים מתן כבוד לדיווחים מהשטח, ולהתלבטויות המתחדשות לבקרים של אלה שעומדים בפני התלמידים יומיום.

 
מה אומר פרסום שכרם של מאות בכירים בעיתון שנתי מיוחד? זה אומר שהנושא נמצא במוקד תשומת הלב הציבורית. לטוב? לרע? תלוי במסתכל. אבל אנשים לא מעטים די נדהמים כשהם קוראים שאיליק רוז'נסקי, מנכ"ל דלק נדל"ן, זכה בשכר שעלותו כ-25 מיליון שקל בשנת 2006 (TheMarker 8.4.07).

ובמיוחד, שאין מודל כלכלי שיגיד באופן חד-משמעי למה. למה איליק רוז'נסקי קיבל 25 מיליון שקל (מספר 1 ברשימת מקבלי השכר הגבוה בחברות הבורסאיות) וחיים כצמן (מספר 5) קופח עם כ-20 מיליון שקל בלבד. ואין באמור לעיל משום קביעה כי השכר הזה "אינו מגיע להם", אלא רק ציון עובדה כי במקצוע הכלכלה באמת מתקשים לומר מהו השכר הראוי לכל תפקיד. מתקשים בכלל להגדיר תפקיד, או לשפוט מהי תרומתו של אדם לתפקידו.

יותר מזה, מקצוע הכלכלה, עוד מאז אבותיו המייסדים, יודע כי שכר אינו נקבע בתחרות משוכללת. לא בהיערכות של קבוצת עובדים מול מעסיק גדול, וגם לא במשא ומתן בין מעסיק בודד לעובד.

במילים אחרות, מקצוע הכלכלה אינו מתיימר לפסוק בכמה צריך לתגמל מנהל טוב. לא מבחינת הצדק, וזה אולי אינטואיטיבית ברור, אך גם לא מבחינת היעילות. כלכלנים, כמו אנשים אחרים, רק יודעים להגיד מתי זה מנקר עיניים. ואז, אולי ראוי שהמחוקק יתערב, כפי שהוא מתערב בקביעת מחירי מוצריהם של מונופולים וקרטלים. וכפי שהוא, ממש לאחרונה, ואף בהסכמת בנק ישראל, מתערב בעמלות הבנקים.

או, בשפה הכי פשוטה, עובדת היסוד היא שהמקורות מוגבלים. מה שהולך ליד אחת לא מגיע לאחרת. ואם מנגנון השוק אינו מאותת על ההקצאה הנכונה, צריך לתת מקום למנגנון חלופי. במדינה דמוקרטית מנגנון זה הוא שילוב של דרג מקצועי, אקדמיה, כנסת ותקשורת. ועל מנת להתחיל ליצור את ההידברות, חשוב לשכנע כי שכר מנהלים פראי נוגד לכללי ההתנהגות הכלכליים הסבירים.

שכר מקסימום נגד שדידת צמיחה   

מה קורה כשחברה יצרנית מפנה סכום עתק לשכר מנהלים? הכסף הזה נגרע מהשקעתה במו"פ או בציוד, משכר העובדים האחרים או מביטחונם התעסוקתי (פיטורי "ייעול"). גם עצם האווירה של אי-וודאות, ושל הבדלי הכנסות ניכרים שאינם מובנים מאליהם, משפיעה על התנהגות העובדים. ובקצרה, תשלום סכומי עתק למנהלים מעטים פוגע בפיריון ושודד את הצמיחה.

עכשיו, כדאי רק להיווכח ששכר הבכירים אינו זניח בראייה מקרו-כלכלית. על פי ה-TheMarker, חמישים מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הבורסאיות, בשנת 2006, גבו יחד קרוב לחצי מיליארד שקל. 600 מקבלי השכר שמעל מיליון שקל לשנה, ברשימת העיתון, גרפו על פי אומדן ראשוני שלי לא פחות מ-2 מיליארד שקל. זה כבר גודל שיש לו משמעות.

שכר מקסימום והטבות אחרות
 
חוק שכר מקסימום הוא פועל יוצא של כל מה שהוצג לעיל. החוק המוצע עכשיו, על ידי ח"כ שלי יחימוביץ', מגדיר יחס מתקבל על הדעת בין שכר המקסימום לשכר המינימום (פי 50). שכר מקסימום, על פי תנאיו, הוא כ-200 אלף שקל לחודש. מובן לגמרי, שההתייחסות לשכר בלבד אינה מספיקה. דרכי התגמול (בונוסים, דיווידנדים, אופציות, מניות ועוד) מגוונות ועתירות דמיון. אם רוצים שההצעה לא תידחה בזלזול, צריך לכלול בתוכה את כל אלה.       

שכר מקסימום וגלובליזציה

במשק גלובלי, אין ברירה, אלא להתייחס לרגישויותיהם האמיתיות או המדומות של משקיעים זרים, ושל יזמים ישראליים שפניהם החוצה. קיימת היום בעולם נטייה לגיהוץ אחיד של תנאים, המתבטאת למשל במס החברות האחיד בכל מקום, וגם משמשת כטיעון נגד הגבלת שכר. ניתן לשחרר לאט את הנוקשות המחשבתית הזו, על ידי הצגת עמדה נגדית מנומקת. כך, למשל, גרמניה וצרפת, מנהיגות אירופה, למרות מחויבותן להסכמים בינלאומיים שונים, לא מעודדות השתלטות לא רצויה של זרים על נכסים בתחומן. איך? הן מציגות משנה לאומית סדורה משלהן לגלובליזציה.

משנה כזו חסרה כאן, למרות שלמשק הישראלי יש את כל ההצדקות לגיבוש מודל גלובליזציה משלו. גם כך, הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, נושא בנטל בטחוני אדיר, ובעומס קליטת עלייה. קשה למצוא סיבות טובות יותר להגדרה מקומית-ייחודית של גלובליזציה. ובכל זאת, היא אינה.

לא חשוב מה אני כותבת כאן, ולא חשוב איך הקוראים מגיבים. תמיד מגיעים בסוף לנושא אחד: תיאור, הגדרה, שיפוט של השוק החופשי בישראל. היה קל אילו אפשר היה לשלול לגמרי את כלכלת  השוק. שחור-לבן זה תמיד הכי נוח. אבל השוק הוא מוסד אנושי נצחי. ואם מוטלת חובת הוכחה היא לא עליו, אלא על מבקריו.

מצד שני, גם מאורות סמים וזנות הם מוסדות לא פחות נכבדים. משום כך, התיאוריה הכלכלית חיפשה מאז ראשיתה הצדקה למוסד השוק מעבר לעצם הישרדותו. היא מצאה אותה בדמות התחרות המשוכללת. שוק, כך נקבע בכלכלה, הוא הארגון הכי מוצלח להגשמת התחרות. ותחרות היא הדבר הכי קרוב בכלכלה למנגנון הצבעה דמוקרטי. יש היצע, יש ביקוש, וההכרעה נעשית על ידי הרוב. מה שמבוקש – מחירו עולה, מה שאינו מבוקש – מחירו צונח. מה שקיים בשפע – בדרך כלל זול, מה שנדיר – הוא יקר. אותה הכרעה נתפשת בתיאוריה כמצב המיוחל של שיווי משקל.

המודל שאליו שואפים ומקווים הוא, אם כן, תחרות משוכללת. היא שמביאה ליעילות המרבית, ויש האומרים גם למרב הרווחה לכל. אך התחרות המשוכללת היא רק מבנה תיאורטי מפואר. ובאין לה ייצוג טוב יותר, השוק הוא שמשמש כנציגה עלי אדמות. וככל התגשמות של רעיון, השוק אף פעם אינו מגיע להיות הדבר האמיתי, אלא רק מה שהכי קרוב אליו.

מדוע השגת תחרות משוכללת כה בלתי אפשרית? משום שתחרות משוכללת מוגדרת מראש כצירוף תנאים שברוב המקרים אינו ניתן להשגה. פירוט הנחות היסוד לקיום תחרות כזו נמצא בכל ספר מבוא לכלכלה. הזמין ביותר בעברית הוא ספרם של יצחק אורון, נילי מארק וגליה עופר בהוצאת עמיחי. נביא כאן רק שניים מהתנאים החשובים ביותר המפורטים בספר זה ובספרים אחרים.

תנאי ראשון: ריבוי קונים ומוכרים. כך, כל יחידה כלכלית סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע חזק על המחיר. דמוקרטיה, כבר אמרנו, כל הפעלת כוח הופכת את השיטה לפחות נקייה. לכן גם כל התאגדות של קונים או מוכרים אינה רצויה. והתאגדות אינה בהכרח פגישת תיאום חגיגית. מספיק שמנכ"ל בנק גדול אחד עומד על הבמה בכנס מקצועי ופורש את הגיגיו. תאמינו או לא, מנכ"ל הבנק הגדול השני אינו צריך יותר מזה.

תנאי שני: מידע מושלם (אינפורמציה מלאה). לכל מוכר או קונה יש מידע מלא על המוצר או השירות הנמכר, תכונותיו, והצעות המחיר של המוכרים והקונים השונים.

עכשיו, נסו לחשוב איפה תנאים כאלה מתקיימים. אולי במכירת עגבניות במחנה יהודה ביום קיץ. במדינה קטנה כישראל, כל תחום שתבדקו מצטיין במיעוט שחקנים. זאת, בגלל, אבחנה כלכלית אחרת: יתרונות לגודל. בדרך כלל, יעיל יותר לפעול בקנה מידה גדול. ולכן, אם תסרקו את מדף המזון בסופרמרקט, לא תמצאו שם הרבה שמות. לא רק בייצור המקומי, אלא גם ביבוא. כי גם ביבוא נדרשת היערכות מיוחדת להבאת המוצר לארץ, שיווקו והפצתו, והיא כדאית יותר בקנה מידה גדול. אצל היצרנים המובילים בישראל, גם נהוג  שכל אחד מהם מייבא מוצרים משלימים למדף שלו. כך הוא, שולט על מה שאמור להתחרות במוצריו. בבדיקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא, כי שלושת מפעלי התעשייה הגדולים ביותר תופשים למעלה מ-40% מהשוק בענף המזון (ייצור מקומי ויבוא). בדיקת מוצר-מוצר, בוודאי תניב תוצאות הרבה יותר מרשימות.

דוגמא אחרת, ענף הבנקאות. שני הבנקים הגדולים בישראל תופשים כ-60% מנפח הפעילות בענף. הבנק השלישי, עוד קרוב ל-20%. מה הפלא שתנאי המשכנתא, העמלות, וכל השאר כל כך דומים אצל כולם. טועה גם מי שחושב שהבורסה יותר טובה. גופים גדולים הם שנותנים בה את הטון. לא רק בסכומי הכסף שהם שמים, אלא גם במידע. איפה הם ואיפה גב' כהן מחדרה. לא רק שהם יודעים הרבה יותר. הם גם יכולים ליצור מידע על ידי הזרמת סיפורים מגמתית לתקשורת.

כל המתואר כאן מעמיד באור קצת מגוחך כל מאמץ של האוצר להכניס מפעיל נוסף לייצור חשמל, או זיקוק דלק או ניהול בתי החולים. שלושה יצרנים, ארבעה, חמישה, שבעה – זה באמת לא משנה. לעתים, אפילו, המוסיף רק גורע. כי אחרי מפעיל אחד קל לעקוב, וכשהמפעילים מתרבים המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אבל עזבו שירותים כאלה, אין בהם תחרות משוכללת גם במדינות ענק. בישראל, אין ולא יכולה להיות תחרות אמיתית כמעט בשום תחום.  אמרנו ריבוי קונים ומוכרים –  איפה, איפה, באיזה מוצר או שירות תמצאו כזה ריבוי במדינה קטנה. אמרנו מידע מושלם  לכל – איפה זה ואיפה המניפולציה הקלה במידע במדינה של שני עיתונים כלכליים ושני בנקים.

ולכן, ממשלות ישראל, מאז קום המדינה ובמשך ארבעים שנה לא ויתרו על הבקרה והשליטה בתחומים רבים. המפנה חל בראשית שנות ה-90, עם אימוצה של הגלובליזציה. כמסקנת האינפלציה הגדולה של שנות ה-80, ותוכנית ייצוב המשק של 1985, הוחלט להחדיר למשק יותר תחרות. ואם יותר תחרות, אז פחות בקרה, מעקב, הכוונה, שליטה של הממשלה. תודו, רעיון יפה, תמיד צריך לשאוף להגשמת יעדים נשגבים. אך במשק לא תחרותי במהותו, מה שהתקבל זו מראית עין של תחרות. מראית עין. כאילו. כתשתית מודל היסוד של הכלכלה.

ספרו האחרון של קורט וונגוט, שיצא לאור ב-2005, הוא ספר של אדם בערוב ימיו. וונגוט, שנפטר באפריל השנה, היה בעת כתיבתו כבן 82.

כותב ידוע ומבוסס בגיל מתקדם יכול להרשות לעצמו לא לעשות חשבון לאף אחד. וזה מה שכובש לב בספר הזה. וונגוט אוהב את מי שהוא אוהב – ילדיו, נכדיו, הוריו, משפחתו המורחבת וחבריו. ובאותה מידה, הוא מתעב את מי שהוא מתעב – הממשל והמגזר העסקי, בדמותם כיום, במדינה שבה נולד וחי כל חייו – ארה"ב.

הצורך שלו להרגיז ולעורר מהומות בולט כבר מהכותרת אדם ללא ארץ (A Man Without A Country, Random House, 2007). ואם הכותרת הזו לכשעצמה עוד לא מספיקה, הרי הפרשנות מובאת בהמשך. לאחר קטע זועם על מעורבות ארה"ב בעיראק, וונגוט מסכם: "כך, אני אדם ללא ארץ חוץ מהספרנים ועיתון היוצא בשיקאגו ונקרא בזמנים אלה". הספרנים והעיתון הם מעוזי החופש האינטלקטואלי האחרונים בעיניו.

וונגוט מבהיר כבר מההתחלה מהיכן הוא בא: אמריקה של האגמים הגדולים. זהו איזור בצפון המדינה, בחלקה הפנימי. איזור של תעשייה כבדה, ושכירים חברי איגודים מקצועיים. או, כהגדרתו העצמית הלא-אופנתית והבוטה, וונגוט כשכניו  לילדות ומשפחתו הוא סוציאליסט. תודעתו של וונגוט עוצבה בשפל הגדול של שנות ה-30, בו נפגעה פרנסת אביו שהיה צייר וארכיטקט; ובמלחמת העולם השנייה בה, כחייל בחזית האירופית, חווה אירועים קשים.

עם רקע כזה, אין פלא שוונגוט שונא את ארה"ב כפי שהיא מצטיירת עכשיו. הוא כועס על הפלישה האמריקאית לעיראק, ולועג  לאינדוקטרינציה שקדמה לה. ובמיוחד, הוא אינו יכול לשאת את הקלישאות המופרחות בכל דיון כלכלי. כדי להמחיש רק קצת מסגנונו המשתלח, הנה כמה משפטים מתוך רצף שנכתב בטורים גבוהים:     

"מיליונים שמוקדשים לבריאות הציבור הם מעלי אינפלציה.
זה נכון.
מיליארדים שמוקדשים לרכישת נשק הם מורידי אינפלציה.
זה נכון…..

"יש להרשות לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות לעשות: לשחד, להרוס את הסביבה, רק קצת, לקבע מחירים, לדפוק צרכנים מטומטמים, לעצור את התחרות, ולשדוד את משרד האוצר כשהן פושטות רגל.
זה נכון.
זו יזמה חופשית.
וזה נכון…..

"השוק החופשי הוא שיטה אוטומטית של צדק.
זה נכון.
אני צוחק".

בקטע אחר וונגוט מביע את דעתו על בוש ואנשיו, שהוא מכנה "השכבה העליונה של סטודנטים על ציון 70", ובעלי אישיות פסיכופטיות או PPs – "המינוח הרפואי לאנשים פיקחים, ייצוגיים שאין להם מצפון". ולאחר שהוא מפרט יותר מהי פסיכופטיה, הוא ממשיך "ואיזה תסמונת מתארת טוב יותר מנהלים כה רבים באנרון, וורלדקום ועוד ועוד, שהעשירו את עצמם בזמן שהרסו את עובדיהם, את משקיעיהם, ואת הארץ שלהם".

אלה מילותיו של קורט וונגוט הזועם. קורט וונגוט זועם? מה הוא מבין כלכלה? הוא לא מבין הרבה. הוא מחוץ לתחום. רגע, זה יתרונו הגדול. הוא שואל שאלות תם. זאת, בניגוד לכלכלנים מקצועיים לא מעטים, שגם כשהם מבינים די מעט, מעמידים פנים שיש להם תזה שלמה וסגורה.

כלכלנים רבים יודו, למשל, שלא צריך לאפשר לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות. צריך לפקח עליהן, כי התחרות במציאות אינה כמו במודל הכלכלי הבסיסי – היא כמעט אף פעם אינה משוכללת.  ואם כך, ממשל מתוקן חייב למנוע את השתלטות הגדולים והחזקים, שלא תמיד רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם. חלילה וחס, לא משום שהם רעים. הלוואי שהעולם היה כה נאיבי ופשוט. אלא משום שיש להם בעלי מניות, שגם הם רחומים וחנונים אלא ואלא….

זו המציאות הכלכלית, שמתיישבת גם עם התיאוריה בגלגוליה היותר מורכבים. אבל ברטוריקה הפוליטית והתקשורתית השגורה, כל התערבות ממשלתית ישר נקטלת: מה הם יודעים הפקידים? דברו איתם. הישרים והמנוסים שביניהם יודו שהם יודעים מעט מאד. הידיים שלהם רועדות לא פעם. אבל הם כן יודעים שגם השוק אינו חכם כזה, והדרך היחידה להתמודד עם אי-מושלמותו היא גישוש זהיר בחושך.

על כן, ואם כך,  גם הזעם של קורט וונגוט – זעם של ילד שלא מבין וצורח מרוב תסכול – הוא תשומה חשובה לדיון בכלכלה. הוא בא מהבטן. הוא חודר לבטן. ומה תחושת בטן ומה רגשות, פחות טובים מיידע דל וחלקי.

כולם שונאים את הממשלה. אולי בגלל שבכל מדינה יש רק ממשלה אחת, שמעורבת בהרבה תחומים, לפעמים טועה, ולפעמים מעוררת התנגדויות. לא חשוב אם זה בריאות, חינוך, רווחה או תעשייה. זו תמיד אותה ממשלה שגובה מסים ולא נותנת מה שמצפים.

כולם אוהבים את המגזר הפרטי. מתים עליו כי זה "המגזר הפרטי". זו לא חברת השירות למכונת הכביסה, שתוקעת אותך יום שלם בבית, ולא הסופרמרקט עם המשלוחים המזעזעים שלו. המגזר הפרטי זה דבר לגמרי אחר: אדיבות, יעילות, מחירים נוחים, ובתמצית, התגשמות השוק החופשי והתחרות המשוכללת.

כן, זה המגזר הטוב, חוץ מבעיה אחת זניחה. במדינה קטנה, לדוגמא ישראל, המגזר מורכב רק משלושה בנקים משמעותיים, מיבואן מורשה אחד לחלפים המקוריים של הרכב שלי, ומחברת שירות אחת שמספקת את הפילטר לקולט האדים שלי. וכך, אני מחייגת שבוע אחר שבוע לחברת הפילטר, וביום טוב אפילו מצליחה להגיע עד המחסן, כדי לשמוע שהעובדים עכשיו עסוקים או שהם לא נמצאים.

מה אני עושה עם הפילטר? שוכחת על קיומו-אי-קיומו. יש לי קולט אדים מעוצב. מי צריך לדעת שאין לי פילטר. כבר השלמתי עם העובדה שעל הבנק  אני לא יכולה, ולעולם לא יהיה לי מושג כמה עשרות אלפי שקלים השארתי כעמלות במשכנתא. גם על יבואן הרכב אני לא ממש גיבורה, ובשביל החלפת פגוש מפלסטיק הוא מרשה לעצמו לדרוש חמשת אלפים שקל. אז, למה שאני אוכל על חברת השירות, שהיא גם יבואן הפילטר שלי? כמה, חוץ ממני, בכל המדינה, קנו שואב אדים בצורת פירמידה? הפגנת המיואשים שלנו לא תמלא את ככר רבין.

פעם, היו גופי צרכנות בהסתדרות ובממשלה. שרידיהם אולי קיימים, אך בתהליך ארוך טווח כוחם נשחק. זאת, בהסתמך על שני נימוקים, שאינם בלתי תלויים, וחוזרים על עצמם בכל קיצוץ של פעילות ציבורית. האחד, הקצאה נכונה של המקורות, השני, יעילות. או, בטיעון מפורט יותר: כמה שפחות הוצאה ציבורית, כמה שפחות מסים, כמה שפחות פיקוח ממשלתי מזיק, נותר יותר ליזמה הפרטית היעילה – כולם יוצאים מורווחים. ובגלל שממילא כולם תמיד ביקורתיים כלפי הממשלה, והתקשורת, מסיבותיה היא, גם היא שמחה לשיר את המנטרה, אין בעיה לקצץ בשום פונקציה ממשלתית. מה שעומד בניגוד גמור לחוסנו המופלג של מוסד היבואן. יבואן הוא נצחי. אי אפשר ללחוץ עליו בשום צורה.

איך יוצאים מסאגת הפילטר? לא, לא תפילו אותי למלכודת ההטפה החברתית. אנחנו פוסט-מודרנים, הנה שלושה סיומים אפשריים ברוח התקופה:

סיום ראשון:  

התחרות המשוכללת מאלצת את הרעים להיטיב את דרכם, ומי שלא חוזר בתשובה עסקיו נמחקים. ככה כתוב בספר הלימוד לכלכלה? אולי בהתחלה, כדאי שתקראו גם את הדפים הבאים. קיומו של שוק לגמרי משוכלל דורש מילוי תנאי סף כה קשים, עד שהוא אוטופי בכל מקום, לא כל שכן במדינה קטנה שבה ניתן לספור את המתחרים בכל תחום על אצבעות יד אחת. רוצים עדות, קראו את פול קרוגמן בניו יורק טיימס או ב"הארץ" מיום 29.5.07. במאמר "העזתי לאכול סלט", קרוגמן, פרופסור נודע לכלכלה, מתלונן על זיהום המזון בארה"ב, ועל כך שהממשל אינו מטפל בסוגיה: "אין ספק שמערכת הפיקוח על המזון הידרדרה בשש השנים האחרונות….מה שאנחנו כן יודעים הוא שמנהל המזון והתרופות לא קבע מאז 2001 תקנות בטיחות חדשות משמעותיות…בהעדר תקנות כאלה יש סכנה שמגדלי ומעבדי מזון אחראים יוכרעו בידי מתחרים המוכנים לעגל פינות בסוגיית בטיחות המזון. אף על פי כן הממשל מסתפק בפרסום הנחיות בלתי מחייבות".

סיום שני:

במקום גופי הגנת הצרכן הממשלתיים, שאינם מורגשים מדי, קמים גופים כאלה פרטיים, שמקנים לחברות העומדות בקריטריוני בדיקה מסוימים תו של הוגנות. גוף כזה "אמון הציבור" אמנם קם לאחרונה, ואין לי מושג מה הוא הצליח לעשות עד כה. ברור מראש, שבתנאי השוק הישראלי, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להטיל מורא על נותני השירות והמוכרים הבלעדיים בכל תחום. בכל מקרה, הגוף הנוכחי ודומיו גובים תשלום מהחברות עבור התו. תשלום כזה מגולגל לפחות בחלקו אל הצרכן, ובמה הוא עדיף על מס.

סיום שלישי:    

האחרון, וגם המציאותי ביותר. יבואן הפילטר ממש שמח שהתקשרתי. כך הוא אומר במשיבון שלו. אין בעיה, רק השאירו את הודעתכם. השארתי – 8.2.07. הם עוד יחזרו אלי. כמה כסף, וזמן שווה כסף, בזבזתי על השיחות עד כה? מה הנזק הכספי של קולט אדים מושבת? איך זה מתיישב עם תזת היעילות? ולמה תשלום מס כזה ליבואן עדיף על תשלום מס לממשלה.