בראשית שנות ה-80, הייתי שותפה לכתיבת הספר "יעדים לפיתוח התעשייה בישראל 1990-1978". הספר עב הכרס, שיצא בדצמבר 1981 במרכז לתכנון תעשייתי במשרד התעשייה והמסחר, תופש 315 עמודים.
איך הבאנו את הקידמה לנפת כינרת
9 תשובות
תגית: שוק חופשי
להתחרות עם בורא התחרות
על המימד הדתי הגלום במודל התחרות המשוכללת העירו כבר רבים וטובים. בעברית מדוברת, "תחרות משוכללת" היא "תחרות מושלמת" (perfect competition במקור). ומה מושלם בעולם הזה חוץ מהקדוש-ברוך-הוא, בורא עולם, בורא התחרות המשוכללת.
שלוש טעויות באבחון יחסי כוח
מה קרה לצרפתי השרמנטי, דומיניק שטראוס-קאהן? איך, לכאורה, הוא לא העלה על דעתו, שהעובדת האפריקאית לא תיפול לזרועותיו או לאיפה שזה לא היה? איך הוא לא צפה מראש, שהיא תתעשת ותדווח על המקרה? טעות באבחון יחסי כוח.
לא באתי לפה להתווכח
התחושה הזו רק מתחדדת אצלי כל הזמן. אין לי כוח לטענות סמול-יאמין, שוק-חופשי-שוק-לא-חופשי, ממשלה-טובה-ממשלה-רעה, קיינס-הומו-קיינס-לא-הומו.
לכתוב כלכלה: כסף, אהבה וחופש
'עלייתו של הכסף' מאת ניל פרגוסון,שיצא לאור בעברית לאחרונה (עם עובד/ספריית אופקים) הוא ספר ראוי לקריאה וראוי לשמירה במדף הספרים בבית.
תודה, ראש הממשלה, הכוכב-נולד הבא!
כמה הרבה עוסקים ב'חטאיו' של ראש הממשלה. כמה מעט עוסקים בתהליך המכוון של ייתור מוסד ראש הממשלה, וערעור תכלית קיומו.
תחרות היא צדק. תחרות היא סחיטת החלשים
קל מאד לעוות את מושג התחרות בכלכלה – אם מחמת הבנה לא-מלאה, ואם מהיעדר תום לב. וכך, בעידן הטיקבוקים הספונטניים, בכל פעם שמוזכרת המילה תחרות, קם מישהו משמאל וקורא מנהמת לבו: תחרות היא תמיד לטובת בעלי ההון. ומנגד, קם נציג השוק החופשי, המצהיר שתחרות היא הצבעה דמוקרטית, היא דרכה של הכלכלה אל היעילות ואל הצדק.
שוק חופשי ושוק כ-אילו חופשי בישראל
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל- 445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע יותר.
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה.
העיקר שהממשלה לא התערבה
אחת ההתבטאויות שנשמעו בעקבות ההסכמה על הסדר אפריקה ישראל היא: העיקר שהממשלה לא התערבה. טוב, זה לא חידוש למי שקורא בעיתונים יום-יום שהממשלה אף פעם לא מועילה ורק מבזבזת את כספי הציבור. הפעם, אין ממשלה בהסדר, וניתנת ההזדמנות המלאה למגזר הפרטי להפגין את ביצועיו העדיפים.
אפריקה ישראל עלתה לכותרות לפני חודשיים כשהודיעה במסיבת עיתונאים כי לא תוכל לעמוד בהחזר מלוא חובותיה למחזיקי האג"ח שלה – סך של 7.5 מיליארד שקל. נתח משמעותי של אותו חוב מוחזק בידי הגופים המוסדיים – קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות. זהו ברובו חיסכון לעת הפרישה וחיסכון ארוך טווח אחר של הציבור.
ההסדר שהושג, בניצוחן של כמה מקופות הגמל הגדולות, דוחה את פירעון חובה של אפריקה לגופים המוסדיים ומשנה את מתכונתו. בתמצית, הוא מעביר עכשיו לידי מחזיקי האג"ח סכום של 550 מיליון שקל במזומן, ויתרת ה-7 מיליארד – כ-60% ממנה מומר לאג"ח ארוך טווח יותר מהאג"ח המקורי, וכ-40% למניות של אפריקה וחברות הבנות שלה.
ניתן לברבר מפה ועד להודעה חדשה על שוויין ה"אמיתי" של אגרות החוב והמניות החדשות. שוויים של ניירות ערך נקבע על פי מצב השוק ומצבה של החברה בעת מועד פירעונם. איש אינו יודע מתי הציבור יקום למשוך את כספו, ויאלץ את הגופים המוסדיים למכור חלק מהאג"ח והמניות שברשותם. איש אינו יודע מה יהיה אז מצבה של הבורסה. איש אינו יודע מה יהיה מצבה של אפריקה ישראל באותה עת. מה שכן מקובל על מומחים רבים ברגע זה הוא שמכירה מיידית של כל ניירות הערך עכשיו תניב לבעלי האג"ח סכום הנמוך באופן משמעותי מה-7 מיליארד שקל הגלומים לכאורה במניות ובאג"ח החדשים. זאת בגלל הצפת הבורסה בניירות ערך ממקור אחד שתגרום בהכרח לצניחת מחירם.
ניתן להאמין שזו ההנחה הטמונה בשורש דבריו של פרופ' ידידיה שטרן מבר-אילן – מומחה לדיני חברות, שצוטט בדהמארקר מיום א' השבוע: "עד הרגע שבו אפריקה נקלעה לקשיים בעלי האג"ח היו בעלי סיכון נמוך יחסית, ולכן זה התאים לכאורה למי שרוצה להשקיע את כספי הפנסיה שלו. ואולם עכשיו, בעל כורחם, הפכו את המשקיעים באג"ח המוסדי למי שיושבים על גלגל רולטה ענקי שתלוי בהצלחה או בכישלון של לבייב. יש פה שינוי מהותי מהיותך בעל חוב להיותך בעל עסק. יש פה בפועל הטלת סיכון גבוה על המשקיעים. יכול להיות שיתברר שהם הימרו נכון אבל כרגע הם מהמרים בעל-כורחם". למנהלי הגופים המוסדיים, מחזיקי אג"ח אפריקה ישראל, היה כדאי לקבל את ההסדר הזה כדי להרגיע את הרוחות בינתיים. זאת, במצב (המיוחל?) של היעדר ממשלה בהסדר ועזיבתו לטיפול המגזר הפרטי. "המגזר", כידוע, פותר איך שהוא פותר – על פי יחסי כוחות, עקרונות ויישומים משפטיים המושפעים מיחסי כוחות, והשקפת עולמם שאינה חפה מאינטרסים אישיים של מנהלי גופים פיננסיים במשק ויועציהם המקצועיים.
מה היה קורה אילו הממשלה התערבה? היא הייתה יכולה להזרים מתקציבה לגופים המוסדיים את הסכומים שאפריקה אינה יכולה להחזיר במועד הנראה לעין. תמורת אותם מזומנים הייתה הממשלה מעבירה לשליטתה נכסים מוצקים של אפריקה, וישנם כאלה: נדל"ן, חברות בנייה ותשתית, מפעלי תעשייה, חברות מסחריות ועוד. על פי הערכות שהתפרסמו בעיתונות לפני ההסדר, שוויים של נכסים אלה שבידי אפריקה, הנמצאים בישראל, יכול עכשיו לכסות את מלוא יתרת החוב של 7 מיליארד או את רובו.
כלומר, הממשלה אילו התערבה, הייתה יכולה להפוך מחדש לבעלת חברות עסקיות כמו בעידן שלפני הפרטת שנות ה-80 וה-90. בידיה, הייתה נותרת ההחלטה אם למכור את החברות מיד למשקיעים פרטיים או לנהל אותן. הממשלה הייתה יכולה להביא בחשבון לא רק את התמורה הכספית עבור מכירת החברות, אלא גם את סיכויי ניהולן הסביר, ושמירתן כעסק חי התורם לתעסוקה, לייצור, לייצוא ולרמת החיים בישראל.
שיקול זה – תרומתן של החברות הבודדות שבתוך אפריקה-ישראל לכלכלת ישראל – מובלע לגמרי עכשיו בדיון שעוסק רק בפריסת חובות. ומה אם אפריקה לא תתאושש? מה יהיה על החברות היצרניות שבתוכה? בהחלט ייתכן שתחזוקתן ועתידן יישחקו כדי לשרת את האינטרסים הפיננסיים המיידיים של חברת האם.
על כן, התשובה לדילמה שבין טיפול השוק החופשי במשבר החוב של אפריקה ישראל לטיפולה של הממשלה אינה כה פשוטה כפי שכמה מחסידי ההפרטה היו רוצים שנאמין. על הפרק, בחירה בין ניהולה הכאילו חובבני ומוטה של הממשלה לניהולו הכאילו מקצועי ואובייקטיבי של המגזר הפרטי. על הפרק, האמון בניהול תקין של תקציב הממשלה ומחויבותה המתמשכת של הממשלה לתעסוקה מלאה לעומת האמון בסיכויי השתקמותם ומחויבותם הציבורית של אפריקה ושל קונצרנים אחרים הנמצאים כעת בקשיים. על הפרק, גביית מסים נוספים כדי לממן חילוץ חברות, לעומת איבוד חסכונותיו של הציבור בהסתבכויות אפשריות של המגזר הפרטי. ולאחר שכל זה נכתב באופן ברור, יהיה מאד נחמד לקבל ממישהו את התשובה הנחרצת: איזה מזל שהממשלה לא התערבה.
שוק חופשי, תכנון כלכלי, דמוקרטיה
בעשרים השנה האחרונות התחולל מהפך בכלכלת ישראל. המשק הישראלי שהיה מתוכנן ומכוון על ידי הממשלה הועבר לידי השוק החופשי. מהו שוק חופשי? זהו שוק שאין בו התערבות חיצונית. שוק שעל פי ביטויו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, מונחה על ידי "היד הנעלמה". וממבט אחר, זהו שוק ששולטים בו "כוחות טבע" כלכליים, כוחות שלדידם של חסידי השוק החופשי אין עוררין על תבונתם ועל צדקתם.
לשוק החופשי במציאות המודרנית כמה יסודות מוכרים. ראש וראשון בהם הוא ה"ממשלה הקטנה", ממשלה שמצמצמת את נוכחותה לטובת היזמה הפרטית. במונחי כספים, ממשלה קטנה חותרת למזעור הוצאתה יחסית לסך הפעילות הכלכלית, ובמקביל גובה כמה שפחות מסים. במונחי מנהל, ממשלה קטנה נוטה לדה-רגולציה: כמה שפחות תחיקה, הכוונה, בקרה ופיקוח על הכלכלה.
ההבחנה בין ממשלה קטנה לגדולה מתייחסת לשוק הפנימי, אך מושג השוק החופשי חובק גם את יחסי החוץ. וכך, היסוד החשוב הנוסף של השוק החופשי, המודגש בכל העולם המתועש בעשרים השנה האחרונות, הוא הגלובליזציה: ניהול כלכלה ללא גבולות לאומיים. דהינו, עידוד הסחר הבינלאומי וההשקעות על פני תבל. ובפועל, שחרור היבוא ממכסים וממגבלות אחרות, שחרור תנועות הכספים מתקנות מגבילות וממעקב ממשלתי.
מקובל להצביע על שנת מעבר אחת בין המודל הכלכלי הקודם בישראל למודל הנוכחי – שנת 1985. ביולי 1985 הכריזו על תוכנית ייצוב המשק. זאת, לאחר אינפלציה מתמשכת, שהגיעה לשיא של 445% לשנה בין דצמבר 1983 לדצמבר 1984. כל מה שקורה במשק הישראלי מתוכנית ייצוב המשק ואילך יכול להיתפס כתגובת פוסט-טראומה – שימוש בתרופת השוק החופשי לריפוי האינפלציה, עד למינון יתר.
להמחשת הגוון הפוסט-טראומטי במדיניות 20 השנה האחרונות, הנה התשליל שלה – גישת שלושים ואולי ארבעים שנות המדינה הראשונות. בניגוד לדימוי המוטעה של כלכלת ראשית ימי המדינה, כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 דיברו בפה מלא על כלכלה מעורבת – כלכלת שוק מהולה בהכוונה ממשלתית. מעצבו של המודל, שר התעשייה והמסחר ושר האוצר פנחס ספיר, כתב כך במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". (תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960, משרד התעשייה והמסחר).
מה יש פה, במבוא של פנחס ספיר לחוברת ממשלתית? ליברליזציה ביבוא, דה-רגולציה ברכישת מטבע חוץ וברכישת מוצרי צריכה יומיומיים לאחר קיצוב וצנע, והתחלתה של גלובליזציה. אם כן, מה נשתנה מאז? מה קרה בשנת המפתח – שנת 1985? מהתקדמות הדרגתית עברו למירוץ מהיר; מגישוש זהיר סביב המטרה לסימון נקודה אחת ויחידה – פסגת השוק החופשי והגלובליזציה; מהערכות מצב תקופתיות ותיקונים שוטפים – לחתירה חד-כיוונית נחרצת.
המשק הישראלי היום הוא אחד המשקים החופשיים והגלובליים בעולם. גם מעצם מבנהו – שיעור יבוא ושיעור יצוא של כ-45% מהתמ"ג; וגם מהתחיקה שלו – יבוא חופשי לגמרי, ותנועות כספים פנימה והחוצה ללא מגבלה וכמעט ללא בקרה.
אך יותר מכל, השוני המהותי שחל בסוף שנות ה-80 הוא ביטול העצירה להערכות מצב ולתיקונים. עד 1977 ובמידה רבה עד 1985 נתן את הטון התכנון הכלכלי, שבמרכזו הצבת חזון רב-שנתי ובדיקתו מעת לעת. עצם הבדיקה הציבה סימני שאלה. לא שתמיד מצאו הסבר לסטייה מקו התכנון, אבל הטחינה האינסופית של עובדות ונתונים הקנתה לכלכלנים הכרות עם הכוחות הפועלים, ומידה של צניעות.
נטישת התכנון במועד שהוזכר לעיל אינה מקרית. המהפך הפוליטי של 1977 דחק לפינה את מפלגת העבודה והציב בקדמת הבמה את המפלגה הליברלית, שותפתה של חירות לליכוד. היא שנתנה את הטון במצע הכלכלי, והיא דגלה בכלכלה חפה מהתערבות ממשלתית – כלכלה שבה שולטים כוחות השוק.
הנה דוגמא לכמה מהיעדים שעליהם ויתרו עם עזיבת התכנון: יעד צמיחה רב-שנתי, יעדי תעסוקה ואבטלה מחייבים, יעדים מבניים כגון משקלו של ענף האלקטרוניקה בתפוקה ובתעסוקה במשק. זהו, למעשה, ויתור על עיצוב דמותה של הכלכלה והחברה בישראל כפי שניתן לקלוט מהדוגמא הבאה. שיעור התעסוקה בהיי-טק מסך התעסוקה בישראל – מה הוא אומר? הוא אומר חוזים אישיים, הוא אומר שעות עבודה אינסופיות, הוא אומר סוג של ניתוק רגשי מהחברים לעבודה ומהמדינה, הוא אומר – כפי שאנחנו כבר יודעים עכשיו – אמריקה של ראשית המאה ה-20 זה פה.
כדאי לשים לב לעוד עובדה אחת: ביטול התכנון בישראל גרר אחריו ביטול של כל היעדים הכלכליים לבד מאחד: יעד האינפלציה הרב-שנתי – שיעור עליית מחירים של 3%-1% לשנה – דווקא נולד בה בעת עם ביטול שאר היעדים הכלכליים באוגוסט 2000. זאת, אולי מפני שאינפלציה חד-ספרתית נמוכה היא משתנה מפתח בהשתלבות (הפיננסית) הגלובלית.
ביטול התכנון התבטא בסגירתם או בניוונם של אגפי התכנון שהיו בכל משרדי הממשלה. הם הפכו לאגפי מחקר פסיביים. הרשות לתכנון כלכלי שהייתה הגוף המתאם ביניהם נסגרה בתחילת שנות ה-2000. מיותרותם של אגפי התכנון הוחרפה בעקבות הרפורמה התקציבית שהיוותה חלק מתוכנית ייצוב המשק. תוצר הלוואי של הרפורמה היה חיזוק מעמדו של אגף התקציבים באוצר. בעבר, הוא קבע רק את תקציבו הכולל של כל אחד ממשרדי הממשלה, היום הוא שולט בסעיפיו הפרטניים של כל תקציב משרדי. בעל המאה, הוא כידוע בעל הדעה, ומומחי המשרדים הפכו כך באחת ללא-רל
וונטיים.
היום, כשהשפיות חוזרת עם המשבר, אולי כבר אפשר לדבר על תכנון כלכלי מבלי לעורר תגובות מתלהמות. עכשיו אולי כבר אנשים יהיו מוכנים להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהקשיב לעובדות. עובדה מספר אחת היא שתכנון אינו מילה נרדפת לתוכנית חומש סובייטית. מגוון דגמי התכנון הוא אינסופי, והם ניתנים להתאמה לכל סוג של דמוקרטיה. יותר מזה, תכנון, במהותו, לא רק שאינו סותר דמוקרטיה אלא שהוא חיוני לקיומה.
מה לתכנון ולנשמת אפה של הדמוקרטיה? למשל, שקיפות, כן, אינפורמציה מלאה. קיום אינפורמציה מלאה הוא תנאי הכרחי לתחרות משוכללת – מודל התחרות האידיאלי המקושר עם דמוקרטיה. תכנון מחייב את הממשלה להציג בפומבי את יעדיה ואת האמצעים להגשמתם. בהיעדר תכנון, הזוכים במידע הממשלתי – ויידע הוא כסף הוא כוח – הם בדרך כלל העשירים והמקושרים.
תכנון הוא הידברות בין-משרדית וציבורית. הוא גם הכרזת עצמאותם ונפרדותם של משרדי הממשלה. תהליך תכנוני מעודד את הצגת תפישתו הייחודית של כל משרד, ואף מתיר לו לפנות לציבור הרחב מעל לראשו של האוצר ולהילחם על עמדותיו. גם זו דמוקרטיה.
מחיקת התכנון הכלכלי בעשרים השנה האחרונות, פירושה עמעום השקיפות, השתקת הדיון הציבורי. מה הפלא שבתוך העיוורון והאלם, הכלכלה איבדה את דרכה ואת בלמיה הערכיים.
גרסה קודמת של המאמר התפרסמה כשיעור 67 של המכללה החברתית-כלכלית בווי-נט, והועברה כהרצאה לפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.
עידן השוק החופשי 