אחת המילים שמובנן נהפך בעשרות השנים האחרונות – עידן של דיבור מפותל וממוסחר – היא המילה פרגמטיות. פירושה, במקור, הוא מעשיות – פרגמה ביוונית היא מעשה, עסק. בפועל, פרגמטיות נושאת היום משמעות של היעדר ערכים.

להמשיך לקרוא ←

הבו לי תיאוריה מכלילה במדעי החברה, כדי שאתנפל עליה למצוא מה חורג מהכללתה, ומה הן הסתירות שהיא מחביאה בקרבה. זה לא מפני שאני מזלזלת בשאיפה האנושית הנאצלת להבין. אני גם מבינה שאי-אפשר להבין מבלי להכליל, אבל הספק כלפי הניסיון למצוא מכנה משותף אחד לתופעות אנושיות מורכבות תמיד מנקר בי.

להמשיך לקרוא ←

הפרק הבא מתוך הספר "ברוכים הבאים לשוק החופשי" הוא האחרון מתוך שלושה פרקים העוסקים במדיניות היבוא של ישראל. גירסתו המוקדמת התפרסמה כאן בטור צד. הגירסה הנוכחית עודכנה לקראת פרסומה בספר. הפרק הראשון סוקר את מדיניות היבוא מז קום המדינה. הפרק השני מתמקד בחשיפה ליבוא של שנות ה-90. הפרק השלישי מתאר ומנתח את השלכותיה של מדיניות יבוא ליברלית (מדי) על היציבות הכלכלית הוחברתית בישראל.

יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום שבו אינם ממצים את כישוריהם כדי שיעברו למקום שבו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה בהכרח תעסוקה מלאה. ייתכנו מצבים שבהם חלק מגורמי הייצור שקודם לכן הועסקו יהיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות לעולם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, היא כוונה במוצהר לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו לפי גידול האוכלוסייה. אך כשבודקים לאחור מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים בודדות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות החמישים. פעם אחת במיתון של 1967 (10.4%), ופעם שנייה בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992). שיעור האבטלה ירד בתלילות לאחר מכן, אך היה עדיין גבוה ב-2005 ו-2006 (9.0% ו-8.4%). בראשית 2008, הגיע לכ-6%, שיעור שהיום נחשב לסביר ובעבר נחשב לאבטלה שיש לטפל בה.

חייבים להדגיש כי ירידת האבטלה הושגה בעזרת החמרה ניכרת בתנאי הזכאות לדמי אבטלה והבטחת הכנסה, ושימוש באמצעים כגון תוכנית ויסקונסין  שכופים על המועסקים תעסוקות שאינן מושכות בעיניהם. ובכל מקרה, מפוטרי התעשייה לא חזרו אליה לתפקידים חלופיים. רובם הופנו לפרנסות זמניות ופחות משתלמות בשירותים (ניקיון, שמירה, מלצרות, זבנות ועוד).

השינוי לרעה בדפוסי התעסוקה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, יש עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. למשל הריבית  הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי והרקע המדיני-ביטחוני. אך זיהוי גורמים אלו, אף שהוא מספק הסבר חלקי, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובוודאי אינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ומכל מקום, יותר מעשור מאז תחילת החשיפה ועוד שנים של דיבורים מקדימים – ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.

אפשר להצביע בוודאות רק על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, כושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-52 אלף איש ב-1996, לכ-18 אלף איש ב-2007, והוא ממשיך בנטייתו למטה. שאר ענפי התעשייה המסורתיים (מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס) גם הם התכווצו או שמרו כל אחד פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה הם הקטינו את היקפם בכ-8,000 איש ב-11 שנים – תקופה שבה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט 1.5 מיליון נפש וכוח העבודה תפח ביותר מ-700 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות התשעים את תפקידה כמעסיקה לאומית.  מצבם של הענפים בדרגת הביניים הטכנולוגית לא טוב יותר. ברובם, נרשמה ירידה בתעסוקה, וכקבוצה הם איבדו 5,000 איש בתקופה הנסקרת. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-7,000 איש בתוך יותר מעשור. ובעצם פרח רק מגזר אחד מצומצם מאוד – אלקטרוניקה. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-48 אלף איש ב-1996 לכ-70 אלף איש ב-2007.

מעניין לראות את מעמדו הייחודי של ענף המזון. מספר המועסקים בו גדל ב-4,000 איש מ-1996 ל-2007. מזון וטקסטיל-הלבשה היו המעסיקים החשובים בתעשייה בשנת 1996 – 56 אלף עובדים בראשון, ו-42 אלף עובדים בשני. לעומת הטקסטיל שהולך ונגוז, המזון שומר על היקפו מאז ראשית החשיפה. השוני בהתפתחות שני הענפים משקף את מידת חשיפתם השונה ליבוא. קבוצת הטקסטיל חשופה לגמרי, ענף המזון (בעיקר נגזרות ישירות של תוצרת חקלאית מקומית כגון מוצרי חלב) עדיין מוגן על ידי הממשלה במידה רבה. אך הגנתו העיקרית של המזון היא "הגנה טבעית" – עלות הובלה גבוהה בגלל נטיית המוצרים להתקלקל, דרישת הכשרות שחוסמת כניסת מוצרים לארץ, והעדפה לטעם מקומי.

ובניגוד למזון, חשוב להבחין בקריסתו של ספק תעסוקה ראשי נוסף. ענף מוצרי המתכת איבד 9,000 עובדים בין 1996 ל-2007. זהו בעיקר סיפורה של התעשייה הביטחונית, שהפכה לשק חבטות מאז הפניית הרכש הביטחוני לארה"ב בעקבות הסיוע האמריקאי.

תוצאת התהליך של שנות התשעים היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בין-לאומית שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [הודעה לעיתונות 9.5.05] מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך היצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן, במרחק רב  במסדר, היא בריטניה עם כ-40%. כל שאר המדינות נמצאות מאחור, ובהן מעצמות תעשייתיות למופת כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27% וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה כאן צריכות להישמע מחיאות הכפיים, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין להיסחף. כלל מספר אחת בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון מטיבו חובב סיכונים. אפשר לאמץ בקלות את ההשקפה שאופיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.

כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-39 אלף איש בתוך 17 שנה – מ-317 אלף איש ב-1990, ל-356 אלף איש ב-2007. בשיא, בשנת 1996, לפני שגלש המשק לשפל ולפני שנחשפו הענפים הרגישים ביותר,  עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים בתעשייה מכלל העובדים הישראלים במשק צונח בהתמדה מ-22% ב-1990 ל-20% ב-1996 ול-16% ב-2007. מה שאומר כי התעשייה ממלאה פחות ופחות את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא ה'פוסט' כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.

החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. אמנם אפשר לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שנשמע אי פעם, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזאת: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים." ובנוסח מקאברי פחות, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שבזמן כלשהו יתכנס המשק לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, ונזרקות לשוליים קבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובייחוד בכפרים הערביים והדרוזים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.

מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו. עם הצטרפותה לכלכלת השוק היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מהתעסוקה המסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה והופכת אף אותן למדינות שמעוניינות לייצא אך אינן נלהבות במיוחד לעוד ייבוא.

מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי המתאים לכל מטרה אינו כך למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם מבנים ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מביתור עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים וליזמים.
ומעל לכול, כשילוב של ביקוש והיצע, יש בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפזל נסגר בקלחת בין-לאומית שבה בוחשות מאות ארצות ומחליפות ביניהן מגוון עצום של מוצרים. ובמיוחד כאשר היתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזאת אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות שנוי היום במחלוקת. ניקח לדוגמה דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבין-לאומיים? להתעקש על משחק הוגן או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.
ועל כן אפילו מה שנראה פשוט לגמרי– הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש באטיות רבה ובקושי. לכאורה, אפשר לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה איכותית ויקרה יותר. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזאת – אולי מעט בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה העלתה כי בשנת 1983 נבעו כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות השמונים נמצאו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מהם הפנו לייצוא יותר ממחצית תוצרתם.[1]  שרשרת העיבודים הזאת לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2005 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה מצביע על 100 המפעלים הגדולים כמקור ל-68% מהייצוא התעשייתי בלי יהלומים [משרד התמ"ת, המנהל לתכנון וכלכלה, 100 היצואנים המובילים בתעשייה הישראלית, 2007]. משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שאת השוק המקומי כבשה תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי אינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.

לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו בהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד נועז כל כך. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך ניסו למשוך את יישומה ככל האפשר ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאוד הבינו התעשיינים שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שהייבוא איים עליהם הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמה כזאת אפשר לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני העביר לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, סייעו לשדרג את קווי הייצור שלו, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל. דוגמה בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, והרבה סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שמייבאת ממפעליה בחו"ל וממפעלים אחרים; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובחנויותיה בישראל מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.

אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות שבהן שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. אימצו אותה גם יצואנים שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים כתוצאת החשיפה ליבוא והסכמי הסחר. ביניהם ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים את הפטור ממכס שניתן למוצר שמקורו ישראלי מלא על רכיבים מירדן וממצרים המשתלבים במוצר הישראלי המוגמר. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, ומובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.

על פי נתוני אגף הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין בקיץ 2008 היא 120 דולר לחודש. במצרים התעריף הוא 60 עד 70דולר לחודש; בירדן כ-100 דולר לחודש; בטורקיה כ-300 דולר לחודש, ובמזרח אירופה כ-400 דולר לחודש. אך במעצמה אחת ושמה ישראל עלות העבודה היא כ-1,400 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה ובגרביים בעיקר לייצוא, החזיקה ב-2008 בישראל רק כ-2,000 מסך כ-10,000 עובדיה ברחבי העולם. בישראל היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה וקצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שיש לה רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצור בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלסטינית.

נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי או עם קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה אפשר לצפות ממנהל מפעל שחייב לתמרן בין שער חליפין שאינו מובטח לבין מחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על נוכחות כלשהי בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת במקום שנחוץ – אך במקרים לא מעטים מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או של אביהם או של סבם. ועד כמה שלא ייאמן, גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו יותר מ-1,400 מפעלים בשנים 2007-1990 (בכללם מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק שכיר אחד ויותר). אפשר להאמין שהסוגרים אינם עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו בעד הנדל"ן ושאר הנכסים הם בנו תיק השקעות מגוון ולעתים קרובות נטול קשר לישראל.

הסקת המסקנות הרציונאלית כל כך שלעיל אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזאת עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה שמינה שר התעשייה והמסחר נתן שרנסקי פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997.[2]  בתפקיד יו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.

הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הציע עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים וכך לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. נציגי הממשלה דחו הצעה זו.  אביא, בהקשר הזה, שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב למילה 'שואה'.

התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות התשעים הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. ב-2008 אותן מתפרות מחזיקות כ-1,500 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלו יציאה מן הכפר. וכך הן יושבות מובטלות לצד הגברים שפוטרו בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה שמדד שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלו בגליל ב-2004 היה כ-20%: תמרה, עין-מאהל, דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא היה כ-15%. שיעורי האבטלה ירדו אחר כך, מן הסתם הודות לתוכנית ויסקונסין, וגם בגלל הפסקת התייצבותם בלשכות (ובסטטיסטיקת שירות התעסוקה) של המתייאשים שאינם מקווים עוד לזכות באישורים לדמי אבטלה או הבטחת הכנסה.

הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור ולא נכתב במפורש בשום מקום מדוע נדחתה הצעת הדרוזים. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו למשל התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך ישנן אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון אין להם מה להציע מלבד מנטרה תורנית כלשהי.

פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ולשאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו תעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום בענף הטקסטיל, וזאת על סמך נכונות עכשווית של נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002 ולאחר מכן נגוזה. היו גם התארגנויות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פנו לממשלה בבקשה לתמיכה.

סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ואינו מיושם במדינות אחרות בעולם או לא יושם בישראל בעבר. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת אינם חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה ולהבטחת הכנסה. לפחות חלק מאותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים על סמך היכרות פרטנית עם השטח.

אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה". כשהחלו במאמץ התיעוש בשנות החמישים,  הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר שתיעדו כל פרט וניסו להשליך ממנו הלאה. ספר כזה לדוגמה הוא 'התעשייה, עבר ועתיד'.[3]. באורח אופייני הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה, ובהקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, שר המסחר והתעשייה שנים רבות, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ואף שאנו יודעים כי נסחף ברגשותיו, מעניין לראות עד כמה שר אוצר משקיע מזמנו ללימוד הנושא ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך."[4] ובהמשך – עד כמה טרגי-קומי ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמה לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם."[5]

הספר מ-1965 מכיל מעקב אחר תכנית הפיתוח לשנים 1970-1965, שיצאה לאור בתחילת 1964. במבט לאחור, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו למשל ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית והתפרשותו באזורי הפיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי של אוכלוסייתה. קשה להיזכר מתי בחמש-עשרה השנה האחרונות בדק מישהו נתונים דומים, למרות ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.

בעבר, היו תרגילים כאלה מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות התשעים. גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות השמונים ותכנית ייצוב המשק של  1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונצפטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם.

לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, משמע דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת ברה"מ הפך התכנון – המזוהה כאמצעי סוציאליסטי – לסמל של כישלון. זאת מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או מבלי שיכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטליגנטי אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיס זה להציג חלופות למדיניות. השאלה עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי עלתה בוועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול בספטמבר 2003. תכנון היה נושא המושב הראשי, וכל הדוברים קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. בהם גם לסטר תורו, פרופסור ידוע מ-MIT בארה"ב שאינו חשוד בפזילה שמאלה, וכן יו"ר 'טבע' אלי הורוביץ, שייחס את הצלחתה המטאורית של 'טבע' להסתכלות ארוכת טווח קדימה וטחינה עד דוק של מה הולך ומה לא הולך.

אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק היה צריך להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן למשל, ששם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב 15%-10%. במשקים קטנים הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת משום שפיזור יתר בייצור אינו יעיל. עדיפה התמחות במעט פריטים והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. מכאן ברור שייבוא נרחב גורר ייצוא נרחב לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.

המסקנה היא אפוא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר כך קשה לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי והחוב החיצוני הנגזר ממנו, הן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ, אך בעיקר מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות התשעים. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך למשל ענף המזון בישראל מוגן למדיי באופן טבעי מתוך הכורח לשמור על טריות, על הרגלי אכילה, על טעמים, ועל דרישות הכשרות. הוא עדיין סגור ליבוא גם בעזרת אמצעים שהממשלה נוקטת. ולכן במזון, שלא כבטקסטיל, אפשר לראות גידול מסוים בתעסוקה בשנים 2007-1996 בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.

דילמת חלוקת הייצור והביקושים בין שוק מקומי לסחר חוץ היא דילמה תכנונית מובהקת. כך גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה ושל ענפי המשק האחרים, ולהסיק מכך מסקנות בדבר יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה בדבר מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם ייקלע הענף למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, בייחוד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות ענפי המשק. כך מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח ההיי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו ואם מחמת היעדר כישורים הולמים בקרבן.

לפחות כמה מהבדיקות הנזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר.[6] אשר לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי."[7]

היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, אפשר לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת ההסתכלות התכנונית נתפשה אז ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חופשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, הייתה היד הנעלמה אמורה לעשות את שלה ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ולתעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מהפרטה או צמצום של כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזאת מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה מתונה: קצב גידול תמ"ג ממוצע של פחות מ-4% לשנה בשנים  2007-1996, 1.5% גידול שנתי בתמ"ג לנפש.

בהקשר הזה מעניין להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, שלא כסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו על הגלובליזציה.[8] רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה בשנות התשעים. סין, לצדה, צמחה באותה העת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת, ועל פי  המלצתם התארגנו הסינים יותר באטיות. או, בניסוחו של סטיגליץ: "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לפי זה. אף שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יעילים יותר ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית."[9] חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בוועידת דאבוס בינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מתוחכמים מאוד שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה" [הרלד טריביון, 24-25.1.04].

כדאי לשים לב לשימוש במילה 'כנגד' (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזאת נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית, או אולי נכון יותר לומר – היאל
מות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה לנקוט צעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכול בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהן החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הוויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פועלם שואבים רק ממקצוענות נקייה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.

אין ספק שגישה זו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקלה במובן הטקטי על שרי אוצר ועל ראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא לכאורה אך ורק מקצועי, אפשר להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של אינטרסנטיות, ובז'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, אי אפשר להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר בין האינטרסים טרם הדקה התשעים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל צץ התכנון מיד עם הקמת המדינה.

דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים שמאחרי המחלוקות הכלכליות ולהתוות בחדות את הקו שבין המקצועי לבין הערכי והפוליטי. יתרה מזו, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית מפרידה בין מיתוסים מקצועיים לבין מה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי מעצם טיבו מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון קשה יותר לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות חדים פחות במדיניות ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה, מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.

יוצא מכאן שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה והאבטלה על כל גורמיה היא הצורך בהקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מסוף שנות השבעים. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלו תרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, ומוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ועל נוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הוורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה האחר של קריית הממשלה. כמובן, זה לא מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט אינה נשמעת. ומכל מקום תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: ממונה על היציבות המוניטרית ויועץ כלכלי לממשלה. כיום הבנק חותר עוד ועוד להגדרת סמכות ואחריות נקייה אך ורק בתחום המוניטארי, מה שמגדיר באופן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.

כל אלה מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, עם ההסתדרות ועם גופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואופן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה, שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה צפוי ומשעמם ככל היותר.

עוד המלצה בדרגת שיעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף לא אחד מהם אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או שהמבנה הקיים – הקשר הון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זה תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם להילחם למען הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא, אחר כך לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף – למנות את השר שיעשה את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.

 
כשסיפרתי לאבי שהחלטתי ללמוד כלכלה, הוא אמר: יופי, תסחבי את התיק של השררר.  אבי היה פרא אדם שונא שררה מאין-כמוהו. הוא לא ידע הרבה על מקצוע הכלכלה, אבל הכיר מספיק את החיים הציבוריים כדי לקלוט שכלכלן הוא תמיד נושא כלים של מישהו.

אבי, שלא למד מימיו כלכלה, לא חווה את הקסם שבמודלים הכלכליים: ההיגיון הבהיר, הניסוחים החדים, הטיעונים המושחזים, והעיקר, השלטת הסדר במציאות כאוטית. אני, שכן למדתי, זרחתי מאושר כשהייתי בטוחה שאני מבינה מדוע פורצת אינפלציה, ואיך משיגים תעסוקה מלאה. כן, כמו כולם, בסיום ה"מבוא לכלכלה" כבר יכולתי לפתור את בעיותיה הכי קשות של האנושות.

ביטחוני הבלתי מעורער ספג מכה קשה כשהתחלתי לעבוד ככלכלנית יישומית. פתאום נאלצתי לראות את העובדות, שלא תמיד רוצות להתגהץ לתוך המודל. למרות זאת, שנותיי הראשונות ככלכלנית במשרד ממשלתי הקנו לי תחושת ערך עצמי. יש משהו טוב בלהיות שוליה. איסוף החומר, עריכת החישובים, ניתוחם וסיכומם בכתב – אם הם נעשים ביושר – מקנים למבצעם סיפוק וגאווה של סנדלר הגון.

אלא, שלרוע המזל, תקופת הסנדלרות חייבת מתי שהוא להסתיים. זו, למצער, מסקנתם של רוב האנשים השואפים להכרה מקצועית והכנסה סבירה. בימי בשרות הממשלתי, הדרבון להתקדמות מוכחת נבע ממניעים בסיסיים כמו: חדר שאינו קיטון, כיסא עם ריפוד, ושולחן נקי מחריטות.

רגע היציאה לעולם הגדול הוא הרגע שבו הובהר לי מהי סחיבת תיק. לא חשוב מה הייתה המשימה – ייצוג המשרד באחת מוועדות הכנסת, או ראיון עיתונאי – ההבנה נחתה עלי באחת: אה, בשביל זה אני כאן, חבריי הטובים חיפשו עם מי לחלוק את העונג הצרוף של המפגשים האלה. אודה, לבושתי, לא הגעתי לשלב התקשורתי האולטימטיבי, אותו ניסח פעם פוליטיקאי ציני וכריזמטי ידוע במדינת ישראל: הם (חברי הכנסת והעיתונאים) שואלים אותי דבר אחד, ואני עונה להם דבר אחר.

המיומנות להגיד את הדבר האחר היא שהופכת את פקידי הממשלה הבכירים לכה מבוקשים במגזר הפרטי. ניסיונם התקשורתי, הכרויותיהם המקצועיות, ובמיוחד יכולתם המוכחת לפענח קודים ארגוניים, נחוצים בעסקים לא פחות מאשר במגזר הציבורי. ובמילים אחרות, מנהל המחלקה הכלכלית בבנק גדול, או איש הדירקטוריון של חברה מכובדת, חייבים לדעת לסחוב את התיק. לא, חלילה, של השר הפוליטיקאי המושחת, אלא של בנה המוכשר של אשת העסקים הרוחנית, חובבת המדיטציה הטיבטית.

וכאן, במאמר מוסגר, חבויה שאלת השאלות, שכמה מחבריי הטובים שואלים את עצמם עד היום הזה: מה עדיף על מה – לעבוד בשירותו של פוליטיקאי שחייב לגייס כספים לפריימריס או של איש עסקים שחייב להנפיק אג"ח על הנדל"ן שלו בקזחסטן? איפה החופש האמיתי – בניהול מחלקה כלכלית ממשלתית, שלכאורה חייבת לציית ל"כללים", או בכתיבה עיתונאית לכאורה חופשית, שמחייבת לנחש בלי מילים את כוונתם של המפרסמים ואת צרכיו העסקיים המגוונים של בעלי העיתון.

הדילמה הזו הופכת להיות עוד קשה יותר, כשתופשים שאי אפשר להבין באמת כלכלה אם לא מתחבטים די פעמים במילוי חובות כאלה. כי הבנת הסתירות האנושיות נרכשת רק הודות ללחצים, כעסים ותסכולים.

אני, ככלכלנית צעירה, למדתי הרבה מהנבירה שנכפתה עלי בנתוני כל תת של תת- ענף בתעשייה. כי הקפיצה בתת-ענף היא לעתים קרובות המפתח להבנת תהליך. החכמתי מאד מעריכת חישובים מייגעים בשתי סדרות נתונים מקבילות המתייחסות לאותו משתנה, כי ההבדל – הלפעמים ממש תהומי – בתוצאות המחיש לי את גבולות מהימנותם של נתונים סטטיסטיים. אני לא מזלזלת בסטטיסטיקה בעקבות זה, אני רק יודעת שהסקת מסקנות אמפירית רצינית דורשת טונות של עבודה שחורה.

אך הכי הרבה החכמתי מחנופתם ואיומיהם, שמתחלפים באחת, של פוליטיקאים, בכירים במגזר העסקי, מנהלים בתקשורת, וממלאי תפקידים אחרים. חילופי הדברים האלה – שמטיבם אף פעם לא מונצחים בכתובים – מבהירים בשיטת הכאב עד כמה כל עניין שעל הפרק חשוב לבעליו. באותם רגעים, צצה אצלי לא פעם אמפתיה לפוליטיקאי או לאיש עסקים שמלכתחילה הצטייר לי כצבוע. צבוע הוא נשאר, אבל חוויתי אתו לרגע את אימת הקורים שבתוכם הוא לכוד.

המפגש עם הקורים מאפשר לי היום הסתכלות מפוכחת על הכלכלה. כן, אני מכירה את התיאוריה הכלכלית, אבל אני גם יודעת מי לחץ לפתיחה מוחלטת של היבוא בישראל, איך ולמה. שמעתי במו אזני את הפחד בקולו של ממלא תפקיד בכיר במגזר העסקי שניסה לגייס את בוחריו לומר מילה של הסתייגות (כן, רק מילת הסתייגות לא יותר מזה) על טירוף שכר המנהלים. הכרתי מקרוב את הלחצים לקיצוץ תקציב הממשלה, ומי במגזר העסקי חשב שזה יעזור לתשלומי הרבית שלו. אחרי כל אלה, אני חשה בעצמותיי – וזה הרבה מעבר להבנה – עד כמה כל אסכולה כלכלית היא תלוית חששות, תקוות, ומיותר לומר, אינטרסים.

 
כשהמשקיע האגדי, וורן באפט, נשאל מה הסוד של חברת ישקר, שאת השליטה בה רכש בשנה שעברה, הוא ענה: "זה נורא פשוט, זה מה שאני מחפש בכל החברות: חוכמה, משמעת ואינטגריטי" (TheMarker, 28.10.07).

וורן באפט כבר הוכיח שהוא מבין בהשקעות. לא רק כשהקים חברת ענק במו ידיו, אלא גם כשמנע את הסתבכותה במשבר ניירות הערך (או אי-ערך) הנוכחי. באפט, על פי הצהרותיו, משקיע רק במה שהוא מבין, קרי, הכלכלה הישנה.

ולכן, מעניין להתעכב על השילוש שלו: חוכמה, משמעת ואינטגריטי, זה מה שהוא בודק כשהוא קונה חברות? קרוב לוודאי, שבאפט למד את תוואי הצמיחה הרב-שנתי של ישקר, את התפרשותה בשווקים, ואת הדו"חות הכספיים שלה. אך ניתן להאמין, שהוא או נציגיו אף ביקרו בחברה והתרשמו.

לא מפליא שהם נשבו בקסמה. בשנות ה-80, השתתפתי בסיור באחד ממפעליו של סטף וורטהיימר – אין לי מושג אם הוא חלק מישקר. זה היה מפעל קטן ליד העיירה מעלות, מחוץ לפארק התעשיות של תפן. הוא ייצר מקדחים מדויקים.

הגענו לשם, קבוצת עובדי משרד התעשייה והמסחר, והתקבלנו על ידי המנכ"ל, הנדסאי צעיר יליד מעלות. גאוותו על המפעל לא נזקקה למילים. הוא ממש זרח כשסיפר לנו שהמפעל מייצא וצומח, כשהוליך אותנו לאורך המסדרונות המוארים ועטורי התמונות, וכשהושיב אותנו בחדר האוכל היפה. אך, במיוחד, הוא שמח כשהערנו על הניקיון באולם הייצור. עיבוד שבבי מדויק הוא תהליך מזהם. אבל, לעדותו של אותו מנכ"ל, הוא הצליח לשכנע העובדים לשמור על הניקיון.

כשיצאנו מהמפעל, לאחר הביקור, הפרחים בערוגות שמסביב נשפכו בתפאורה מושלמת. חברתי גניה, נפש רוסיה, שעלתה לארץ בשנות ה-70, כבר לא יכלה להתאפק וחלקה את רשמיה עם הסובבים: "אוי, איזה בחור, אוי, איזה מפעל!". הבחור, כמובן, יצא מהדלת השנייה, וכולנו נחנקנו מצחוק.

תגובתה של גניה – סוג של חישן, אם תרצו –  הייתה לגמרי שונה בסיור קודם, שערכנו במפעל טקסטיל בדרום. התופרות ישבו באולם ענק, חשוף ואפור, מסודרות בשורה עורפית. מעל כל מכונת תפירה, הותקנה נורה שדלקה רק כשהמכונה פעלה. המשגיחה ישבה ממול, ועקבה אחר האורות. "אוי, זה נורא, אני לא יכולה לראות את זה", גניה הגיבה אז. ככלכלנית בכירה בבריה"מ לשעבר, (ואגב, לא קומוניסטית) היא ראתה בחייה מאות מפעלים, גם אם זה בכלכלה מסוג שונה, וידעה משהו על תעשייה.

לימים, השליטה בישקר נמכרה לוורן באפט – לא אירוע משמח, כשלעצמו, אך עדות לכוח המשיכה של החברה. מפעל הטקסטיל בדרום מתחסל בשיטת הסלאמי.

למה אני כותבת את כל זה? כי המילים "חכמה, משמעת ואינטגריטי" הכו על מחושי הכלכליים. אינטגריטי? משמעת? איך זה נכנס לנוסחאות? מילא חוכמה, היא נמדדת בהשכלה. אז, זהו, דווקא לא. עובדי חברותיו של סטף ורטהיימר אינם בעלי השכלה פורמאלית גבוהה. סטטיסטית, הם משויכים לענף מוצרי מתכת, ששיעור המדענים והמהנדסים בו מגיע לכ-4%, לעומת כ-8% בכלל התעשייה, וכ-37% בענף ציוד תקשורת אלקטרוני, למשל (כל הנתונים מסקר מיוחד של הלמ"ס, 1997).

כלומר, החוכמה כאן טמונה במשמעת, ובאינטגריטי. באווירת העבודה הטובה, בהבנה שגלריה וגן פסלים בסביבת המפעל אינם מוציאים את העובדים לתרבות רעה, באיתור הנכון של פוטנציאל, וביכולת מימושו. אלה, כמובן, אינם משתנים מדידים. אבל, כל כלכלן שהסתובב קצת בשטח יודה שסוג האינפורמציה הזה הוא העיקרי מבחינתו – מה שקולטים משיחה, מקריאה, מראיה, מהתרשמות. אחר כך, ניגשים לנתונים ומתפללים שהם לא יסתרו את המסקנה הראשונית.

כן, בסדר העדיפות הזה. כי כמה משתנים באמת מדידים ישנם בכלכלה? תוצר, למעקב אחר הצמיחה, שמביא מידע צר וחלקי; שיעור הבלתי-מועסקים למדידת האבטלה, שמכיל בתוכו חורים רבים; מדד המחירים לצרכן, שידוע שהוא מוטה. לא, אני לא מזלזלת במדדים האלה. אני מכירה את מגבלותיהם, ומפיקה מהם מה שאפשר. אבל אני גם מבינה, שעל בסיס כזה אין טעם לבנות מגדלי פיתוחים מתמטיים פורחים באוויר.

אני כותבת את כל זה, כי כשאני מעירה לפעמים על פורמליסטיקה מתמטית מוגזמת בהוראת ומחקר הכלכלה, אני מקבלת תגובות נזעמות. אין לי בעיה עם מתמטיקה כאמצעי בקרה והמחשה. יש לי בעיה עם מתמטיקה שהופכת מאמצעי למטרה, שמוחקת מהניתוח את כל מה שלא מוכל בסמלים שלה.

משהו מעין זה נאמר באלגנטיות רבה בספרו של אבא לרנר, הנקרא בעברית "אילוף הסוררת", ובמקור "Flation" (עם עובד, 1972, תרגום: א. אמיר). לרנר, הנמנה עם גדולי הכלכלנים של המאה העשרים, לא זכה בפרס נובל על פי הביוגרפים שלו, בגלל נטייתו הסוציאליסטית, והתייחסותו לכלכלה כאל אמנות, שאינה ממש מדע. באותו קטע בלתי נשכח, לרנר מנסה להסביר איך מזהים אינפלציית ביקוש בניגוד לאינפלציית היצע. וכך הוא מציע לאבחן: "במקרים מעין אלה צצים הרבה סימפטומים אחרים (לבד מהעלאת מחירים) של ביקוש מופרז. יש תורים של לקוחות המנסים להשיג קצת מן הפריטים בטרם יאזל המלאי בחנות. החנויות חדלות מהיות נקיות ומושכות לב. הפרסומת ואומנות המכר, כגון חלונות ראווה מצודדי לב, מתמעטות. החנוונים אינם מוצאים צורך לנהוג עם לקוחותיהם בצורה נאה או נוחה, או לספק שירותים שהיו מקובלים בעבר" (שם, עמ' 15).

עד פה הפואזיה, ומפה, משפט המחץ:"העובדה שהכלכלה המסורתית אינה מצליחה להסביר בעיות שוטפות, או להורות דרך לטיפול בהן, נובעת במידה רבה מהזנחתן של תופעות אלה, מפני שאי אפשר לתרגמן בנקל ללשון של סטטיסטיקה או להזין בהן מחשבים בנתונים מספריים. (שם, עמ' 16). יש עוד מה להוסיף?
זה לא נגד המתמטיקה, זה בעד רוחב האופקים.

 
במאמץ לבדל בין תכנון כלכלי לרפורמה, שכחתי להגדיר מה זה בכלל תכנון. ובכן, תכנון הוא הצבת יעדים, ועיבודם לצעדים ישימים. את היעדים יכול להציב הדרג הפוליטי או הדרג המקצועי, ותרגומם לצעדים נעשה על ידי הדרג המקצועי. אבל תכנון, במהותו, הוא רב-שיח. כי מה אם הדרג הפוליטי לא מרוצה מהיעדים שהדרג המקצועי מציב? או שהוא חושב שהאמצעים הנגזרים מהם קשים מדי? ומה אם הדרג המקצועי סבור שיעדיהם של הפוליטיקאים לא ניתנים להגשמה? על הכל מדברים, וגם הדרג המקצועי בדרך כלל לא שר בקול אחד.

על כן, כשאומרים תכנון – כאילו דבר אחד – מתכוונים לעשרות דברים שונים. מה שתיארתי כאן הוא תכנון בדמוקרטיה מערבית. וכבר על ידי התיאור, אני מקווה שהצלחתי לחסל סטיגמה נפוצה. תכנון – זה לא רק הדגם הסובייטי התקוע במוחם של כמה אנשים. נכון, היה פעם תכנון כזה שהורה למפעלים כמה זוגות נעליים לייצר מכל סוג. זה לא התכנון שעליו אני ממליצה.

מה כן עושה תכנון מערבי? מה עשו כאן, במשרדי הממשלה, מראשית שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-90? מה אני עשיתי במשרד התעשייה והמסחר בשנות ה-70 וה-80?  הנה תיאור חלקי שיבהיר את המושג.

תכנון נפתח בהצגת יעד כמותי, כמו, למשל, יעד כמותי לצמיחה. נגיד, 5% לשנה בין 2007 ל-2012. 5%? למה דווקא 5%? אפשר 4.9%, 4.8%, 4.7% ועוד. כל מתכנן טוב לומד שעשירית האחוז לשנה זה המון. כי תכנון עושים לכמה שנים, ובתחשיב ריבית דריבית כל הבדל קטן מצטבר להרבה. עכשיו, שואלים איך ה-5% האלה יושגו. הגדלת הצריכה הפרטית? הגדלת ההשקעות? הגדלת הייצוא? ואם ייצוא, איזה ענפים? חייבים להגדיר את היתרון היחסי של ישראל. איפה המשק הזה מתמודד הכי טוב.

הגדלת ייצוא שנשענת על ענף האלקטרוניקה, למשל, דורשת הוספת אלפי מהנדסים בשנים הבאות. כשעבדנו על התוכניות במשרד התעשייה והמסחר, קיימנו קשר רצוף עם הטכניון, עם מכללת שנקר, ועם מוסדות השכלה גבוהה אחרים. נציגיהם בילו אצלנו שעות רבות. מבחינתם, היכולת להציג מערך נתונים מסודר על צרכי המשק בעתיד תאמה לסיסמא יידע הוא כוח. הם יכלו לבוא לממשלה ולומר: רוצים ייצוא אלקטרוניקה או אפנה בעוד עשר שנים? הבו לנו מימון להגדלת החוג להנדסת  תעשייה וייצור.

חמש עשרה שנה שנות ישיבתי במשרד סיפקו הזדמנויות לא מעטות להפגשת הנתונים שהנפקנו עם המציאות. נכון, היו לפעמים מקרים לא נעימים. אבל חשוב להדגיש, ואולי זה סוג של אליבי מתוחכם, כי תכנון אף פעם אינו מתיימר לחזות את מה שיקרה. הוא רק עוזר לממשלה לברור את האמצעים שיקרבו אותה ליעד מוגדר. זה ההבדל בין תכנון לחיזוי. חיזוי הוא סוג של נבואה. תכנון הוא רק תרגיל אינטלקטואלי לבדיקת סבירות של תרחישים, ולאיתור האמצעים להגשמתם.

דעיכתו של התכנון התרחשה בד בבד עם עליית השוק החופשי. תחילתה בישראל, בסוף שנות ה-80, כחלק ממגמה כלל-עולמית של ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה וכל שאר הדקלום החביב. לגיטימי לשאול, למי אכפת שהרשות לתכנון כלכלי נסגרה, ומחלקות התכנון בשאר משרדי הממשלה הפכו לשרידים של מה שהן היו פעם. הנה תשובה חלקית – כמה דוגמאות לחלל שהתכנון הותיר אחריו.

מי שיחפש היום נתונים מעודכנים על מספר המהנדסים בענף הכימיה בתעשייה, יתקשה למצוא. הסקר המקיף האחרון על הרכבו המקצועי של כוח אדם בתעשייה נערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. מאז, חלף עשור, ענף האלקטרוניקה זינק לשיא פריחתו, ועבר לשלב של התקדמות יותר אטית. מראשית שנות ה-2000, כוכב הייצוא החדש בישראל הוא ענף התרופות. קשה למצוא עדות להתעניינות ממשלתית רצינית במהפך שחל. לפחות, אין לה ביטוי בנתונים המתפרסמים. במקום זה, כך ניתן להתרשם, מקדישים את הכוחות לייעול מוסדות ההשכלה הגבוהה.

אין זכר להתעניינות גם במצב החינוך התיכוני-מקצועי, והקורסים להכשרה מקצועית שנוהלו בזמנו על ידי משרד העבודה. מדהים לראות, איך שני גופי הכשרה רציניים חוסלו בעזרת קלישאות – לא כדאי, לא יעיל, לא תפקיד הממשלה, למה לשלוח אנשים לחינוך מקצועי נחות. תשאלו את חברתי, מעצבת אופנה, איך ואיפה, בשוק החופשי, מוצאים תופרות שיודעות מה הן עושות. תודה, אמא רוסיה, שמה נתנו הכשרה מקצועית ראויה.

בתעשייה, בכלל, מתלוננים על מחסור בטכנאים ופועלים מקצועיים. וכנגד הקלישאות, כדאי להזכיר מה שהתכנון תמיד ידע: התעשייה היא מקום עבודה טוב. ענף בו חוקי העבודה מקוימים, לועדים יש עדיין מילה, ונציגות העל – התאחדות התעשיינים – מכבדת את ההסתדרות. והנמלטים מהחינוך המקצועי הדכאני? לא מעטים מהם ודאי נהנים מהחופש הנפלא שחברות כוח האדם מספקות לעובדיהן.

הרביתי בכוונה בפרטי-פרטים, כדי להמחיש עד כמה התכנון  הכאילו אפור רגיש לצבע, ומתעכב על כל גוון. דמיינו לעצמכם, עכשיו, את תמונת השוק החופשי בישראל בעשרים השנה האחרונות: שחור-לבן – רק תתנו לשוק לפעול; תיקון אקספרס – מוחקים ברגע כל מה שהיה, והופ, אנחנו באוטופיה.

מי ששורד מספיק שנים במקצוע הקשה, שקוראים לו כלכלה, רואה איך גלגל הדעות מסתובב. כשהגעתי למשרד התעשייה והמסחר בראשית 1977, היה התכנון הכלכלי כבר מעבר לשיא פריחתו. זאת, לאחר 30 שנה של משילה בכיפה, מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

כן, באירופה המוכה לאחר המלחמה, לא חיכו ליד הנעלמה שתקים מחדש את הערים החרבות, ותיצור משרות למיליוני המובטלים. ולו רק, משום שרבות מהמשפחות שהניעו קודם לכן את הכלכלה איבדו את הונן, והכסף הגדול מתוכנית מרשל האמריקאית הועבר לידי הממשלות. אבל, עוד לפני זה, במערב אירופה באותה תקופה, שרתה רוחה של התפישה הקיינסיאנית, בעקבות פרסום "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הרבית והכסף", ב-1936. אחת מנגזרות התיאוריה הזו, שדגלה בהתערבות ממשלתית בעת שפל, הייתה התכנון הכלכלי. כי אם מוטל על הממשלה להזרים כספים בשעת משבר, עדיף שתגדיר מראש בשביל מה, ובאלה ערוצים.

תגובתי לתכנון, כשנתקלתי בו לראשונה, הייתה די מסויגת. במשרד התעשייה והמסחר, באותה תקופה, הכינו תוכנית פרטנית לכל עיר פיתוח. כך, יכולתם למצוא בתוכנית ל-1990 את מספר המועסקים (50 בדיוק) בענף העץ בירוחם, ובענף ההלבשה (535, לא פחות) באופקים – נתונים אמיתיים מחוברת "יעדים לפיתוח התעשייה 1978-1990"  (המרכז לתכנון תעשייתי, משרד התעשייה והמסחר, 1981). אני, שהגעתי לשם מלימודי התואר השני, שנטו חזק לכלכלה חופשית, לא ממש התלהבתי להיות מעורבת בתחשיבים האלה.

חלפו 30 שנה, וגם היום לא הייתי מכינה תוכנית ענפית מפורטת לירוחם. ובכל זאת, אני מבינה את הערך שהיה להכנתה. היא אילצה אותנו, כלכלני המשרד, לנסוע לירוחם, להקשיב לפקידי המועצה שם, להיכנס לאולמות העבודה, חדרי האוכל והשירותים במפעלים. אחרי ביקור כזה, לא יכולנו למחוק את הדיסקט. משהו מירוחם חלחל להחלטות המקרו-כלכליות.

המהפך הפוליטי של 1977 הביא לחיסולו ההדרגתי של התכנון במשרדי הממשלה. התכנון נתפש כאנטי-תזה לשוק החופשי, שנחרט על דגלן של כל הממשלות מאז. ובמיוחד, התכנית לייצוב המשק של 1985, החדירה למדיניות הכלכלית תחושה של דחיפות: חייבים לבנות מחדש את המשק, כך שלא יידרדר לאינפלציה חוזרת. הרצון הזה, לתקן דברים מהר, הוא שהציב בקדמת הבמה את הרפורמציה. רפורמה בשוק ההון, רפורמה בקופות הגמל, רפורמה בקרנות הפנסיה, רפורמה בחינוך, רפורמה בבריאות, רפורמה עם כל דבר.

אבל הגולם, שהובא לעולם כדי לטלטל כמה מאובנים, קם בשנים האחרונות על יוצרו. שביתת המורים. התנגדות הסגל האקדמי, התקוממות הסטודנטים – כל אלה הם סימפטומים להתערערות השלטון המרכזי. וכדי להבין איך הרפורמות גורמות להקצנה הזו, הנה תיאור השיטה הנגדית – שיטת התכנון. שיטה,  שביטאה כבוד מצד הרשויות לנתיניהן, ובתמורה, כמובן מאליו, החזירה כבוד מהנתינים לרשויות.

מתחילים (או לא) בהגדרת יעד
 
תכנון כלכלי נפתח בהגדרת יעד ברורה. כמו, למשל, השגת תעסוקה מלאה בירוחם ב-1990, או צמצום שיעור האבטלה בכלל המדינה ל-5% ב-2020. הגדרת היעד קוראת לדיון ציבורי: זה היעד, אלה האמצעים, אלה המחירים שישולמו. גם אם הלבוש הכמותי אף פעם אינו הכי מדויק, עדיין מתבררים היחסים בין המשתנים. ובעיקר, ניתן לחלוק על היעד מלכתחילה, ולערער על מחיר השגתו.

רפורמה, לעומת זאת, נפתחת ונסגרת בצעדים. אין לה יעד מוגדר, אבל כאילו מובן מאליו שהיא באה לעשות טוב. מישהו יכול לומר, מהי מטרת רפורמת קרנות הפנסיה? הסרת עול מימון הפנסיה מעל הממשלה? חיסכון תקציבי? ומה אם כמה קרנות יתמוטטו מחמת ניהול רע? הממשלה ערבה להן? עד כמה?  מה הקשר בין יציאת קרנות הפנסיה לבורסה והנפקתו ההמונית של אג"ח הזבל? מישהו כימת את העלות לעם ישראל אם וכאשר אג"ח הזבל יתרסק?

ממשיכים (או לא) ביישום זהיר והדרגתי של הפרטים   

התכנון הכלכלי, במהותו, הוא שיטת הידברות. כשעבדנו על תכנית לפיתוח התעשייה במשרד התמ"ס, נפגשנו עם כל מחלקות התכנון (שנגוזו מאז) במשרדי הממשלה. קיימנו קשר הדוק עם התאחדות התעשיינים עם איגוד לשכות המסחר ועם ההסתדרות. דיברנו עם תעשיינים בכירים, ביקרנו במפעלים, הקשבנו לנציגי העובדים וגם לאנשים שפגשנו בקו הייצור. בדקנו את המספרים מדי תקופה, ושינינו בהתאם להתפתחויות. התבשיל הסופי הדיף ריח של הסכמה.

צריך עוד לומר שרפורמות לא עושים ככה? אני, לפחות, מרוב הרפורמות, זוכרת משפט מפתח אחד: "מסקנות הועדה הן מקשה אחת". מקשה? איך אוכלים מקשה? המורים, הסטודנטים, הסגל הבכיר באוניברסיטאות – כולם מסבים את הראש, לא לבלוע ולא להקיא.

עד, שהגלגל שוב מסתובב

שיטת הרפורמות בישראל פורחת מאז המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. היא חלק ממערך עולמי נרחב. החדרתה לישראל, בסוף שנות ה-80, נעשתה בחסות ההלם שלאחר האינפלציה הגדולה ותוכנית הייצוב. כלכלנים בכירים, שהבינו את העצמה שהיא מוסרת לידיהם, תמכו בה. פוליטיקאים כוחניים, ואנשי עסקים מתוחכמים הבינו ישר את יתרונה על התכנון: פחות פומביות, פחות מעצורים לכוונותיהם הבלתי סבירות  של כמה מהשרים להיטיב עם מקורבים. כך שגשגה לה שיטת הרפורמות עד הלום. כעת היא מתקרבת לקצה. בפתח, ונקווה שלא לאחר משבר, התכנון כבר עומד ומחכה.