גם הסיפור הזה נפתח בתוכנית ייצוב המשק של 1985. אבל, בעצם, הוא נפתח מוקדם יותר. ב-1979, טיפסה האינפלציה בישראל למדרגה תלת-ספרתית. נהיה ברור לכולם שחייבים לפעול. כדי להמעיט באמצעי ההלם המוכרים והלא-חביבים, ניסו בהתחלה לטפל בכוח ההתמדה של האינפלציה.
"הפלסטינים הם לא הבעיה האמיתית של ישראל, אלא יוקר המחיה", כך אמר השר נפתלי בנט בדצמבר שעבר בדיונים על חוק המזון. ראה זאת השר לפיד, ומינה וועדה נוספת (אחרי טרכטנברג וקדמי) לחקר יוקר המחיה. הפעם, בראשות מנכ"לית האוצר, יעל אנדורן. אין כמו וועדה ממשלתית (ועוד וועדה) להבהרת מושגים. ובכל זאת, אוסיף כאן בקצרה את מסקנות הוועדה האישית (המופרטת) שלי.
סתם מסעדה איטלקית באיזור הצרפתי של שווייץ. אחת מרשת מקומית לא גדולה. בשר, דגים, פסטה, פיצות, מנות צמחוניות – מסעדה רגילה לגמרי.
ובאמצע התפריט, הפתעה, עמוד שכותרתו "האיכות שלנו מובטחת". מתחת לכותרת, רשימת חמרי הגלם של המסעדה עם פירוט מקורם. השמן זית, בכבישה קרה, מטוסקנה. העוף משווייץ ומצרפת. העגל, הבקר והחזיר משווייץ. הכבש מאוסטרליה, ניו-זילנד, בריטניה. גבינות הפרמזן והמוצרלה מאיטליה. העגבניות מאיטליה.
לכאורה, תו תקן תמים. ובכל זאת, משהו חבוי מאחוריו. ברוב מדינות העולם המתועש נהוג היום ליבא חלק ניכר מפריטי הצריכה הפרטית – מוצרים מוגמרים וחמרי גלם. רכישת התוצרת במדינות העניות מאפשרת למתן את יוקר המחיה במדינות העשירות יותר.
אלה שמותיו של המשרד הממשלתי שנולד כמשרד המסחר והתעשייה, ונשאר כזה עד למהפך הפוליטי של 1977. ב-1977 נהפך עליו שמו והודבקה לו תוספת: משרד התעשייה המסחר והתיירות. בין 1984 ל-2003, הוא חזר למקורות בשינוי קל: משרד התעשייה והמסחר, ובהמשך שוב התרחב למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. עכשיו, בממשלה החדשה, הוא ייקרא משרד הכלכלה והמסחר.
"לכל איש יש שם", אמרה המשוררת הגדולה, השם שנתנו לו אביו ואמו, שם תעודת הזהות שלו, שם זהותו. "לכל איש יש שם", חזרה זלדה והבהירה באופנים שונים, שם שהוא צירוף כל תכונותיו וכל מהלך חייו, השם שהוא מהותו.
עידן השוק החופשי 