אחת ההתבטאויות שנשמעו בעקבות ההסכמה על הסדר אפריקה ישראל היא: העיקר שהממשלה לא התערבה. טוב, זה לא חידוש למי שקורא בעיתונים יום-יום שהממשלה אף פעם לא מועילה ורק מבזבזת את כספי הציבור. הפעם, אין ממשלה בהסדר, וניתנת ההזדמנות המלאה למגזר הפרטי להפגין את ביצועיו העדיפים.

אפריקה ישראל עלתה לכותרות לפני חודשיים כשהודיעה במסיבת עיתונאים כי לא תוכל לעמוד בהחזר מלוא חובותיה למחזיקי האג"ח שלה – סך של 7.5 מיליארד שקל. נתח משמעותי של אותו חוב מוחזק בידי הגופים המוסדיים – קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות. זהו ברובו חיסכון לעת הפרישה וחיסכון ארוך טווח אחר של הציבור.

ההסדר שהושג, בניצוחן של כמה מקופות הגמל הגדולות, דוחה את פירעון חובה של אפריקה לגופים המוסדיים ומשנה את מתכונתו. בתמצית, הוא מעביר עכשיו לידי מחזיקי האג"ח סכום של 550 מיליון שקל במזומן, ויתרת ה-7 מיליארד – כ-60% ממנה מומר לאג"ח ארוך טווח יותר מהאג"ח המקורי, וכ-40% למניות של אפריקה וחברות הבנות שלה.

ניתן לברבר מפה ועד להודעה חדשה על שוויין ה"אמיתי" של אגרות החוב והמניות החדשות. שוויים של ניירות ערך נקבע על פי מצב השוק ומצבה של החברה בעת מועד פירעונם. איש אינו יודע מתי הציבור יקום למשוך את כספו, ויאלץ את הגופים המוסדיים למכור חלק מהאג"ח והמניות שברשותם. איש אינו יודע מה יהיה אז מצבה של הבורסה. איש אינו יודע מה יהיה מצבה של אפריקה ישראל באותה עת. מה שכן מקובל על מומחים רבים ברגע זה הוא שמכירה מיידית של כל ניירות הערך עכשיו תניב לבעלי האג"ח סכום הנמוך באופן משמעותי מה-7 מיליארד שקל הגלומים לכאורה במניות ובאג"ח החדשים. זאת בגלל הצפת הבורסה בניירות ערך ממקור אחד שתגרום בהכרח לצניחת מחירם.

ניתן להאמין שזו ההנחה הטמונה בשורש דבריו של פרופ' ידידיה שטרן מבר-אילן – מומחה לדיני חברות, שצוטט בדהמארקר מיום א' השבוע: "עד הרגע שבו אפריקה נקלעה לקשיים בעלי האג"ח היו בעלי סיכון נמוך יחסית, ולכן זה התאים לכאורה למי שרוצה להשקיע את כספי הפנסיה שלו. ואולם עכשיו, בעל כורחם, הפכו את המשקיעים באג"ח המוסדי למי שיושבים על גלגל רולטה ענקי שתלוי בהצלחה או בכישלון של לבייב. יש פה שינוי מהותי מהיותך בעל חוב להיותך בעל עסק. יש פה בפועל הטלת סיכון גבוה על המשקיעים. יכול להיות שיתברר שהם הימרו נכון אבל כרגע הם מהמרים בעל-כורחם". למנהלי הגופים המוסדיים, מחזיקי אג"ח אפריקה ישראל, היה כדאי לקבל את ההסדר הזה כדי להרגיע את הרוחות בינתיים. זאת, במצב (המיוחל?) של היעדר ממשלה בהסדר ועזיבתו לטיפול המגזר הפרטי. "המגזר", כידוע, פותר איך שהוא פותר – על פי יחסי כוחות, עקרונות ויישומים משפטיים המושפעים מיחסי כוחות, והשקפת עולמם שאינה חפה מאינטרסים אישיים של מנהלי גופים פיננסיים במשק ויועציהם המקצועיים.

מה היה קורה אילו הממשלה התערבה? היא הייתה יכולה להזרים מתקציבה לגופים המוסדיים את הסכומים שאפריקה אינה יכולה להחזיר במועד הנראה לעין. תמורת אותם מזומנים הייתה הממשלה מעבירה לשליטתה נכסים מוצקים של אפריקה, וישנם כאלה: נדל"ן, חברות בנייה ותשתית, מפעלי תעשייה, חברות מסחריות ועוד. על פי הערכות שהתפרסמו בעיתונות לפני ההסדר, שוויים של נכסים אלה שבידי אפריקה, הנמצאים בישראל, יכול עכשיו לכסות את מלוא יתרת החוב של 7 מיליארד או את רובו.

כלומר, הממשלה אילו התערבה, הייתה יכולה להפוך מחדש לבעלת חברות עסקיות כמו בעידן שלפני הפרטת שנות ה-80 וה-90. בידיה, הייתה נותרת ההחלטה אם למכור את החברות מיד למשקיעים פרטיים או לנהל אותן. הממשלה הייתה יכולה להביא בחשבון לא רק את התמורה הכספית עבור מכירת החברות, אלא גם את סיכויי ניהולן הסביר, ושמירתן כעסק חי התורם לתעסוקה, לייצור, לייצוא ולרמת החיים בישראל.

שיקול זה – תרומתן של החברות הבודדות שבתוך אפריקה-ישראל לכלכלת ישראל – מובלע לגמרי עכשיו בדיון שעוסק רק בפריסת חובות. ומה אם אפריקה לא תתאושש? מה יהיה על החברות היצרניות שבתוכה? בהחלט ייתכן שתחזוקתן ועתידן יישחקו כדי לשרת את האינטרסים הפיננסיים המיידיים של חברת האם.

על כן, התשובה לדילמה שבין טיפול השוק החופשי במשבר החוב של אפריקה ישראל לטיפולה של הממשלה אינה כה פשוטה כפי שכמה מחסידי ההפרטה היו רוצים שנאמין. על הפרק, בחירה בין ניהולה הכאילו חובבני ומוטה של הממשלה לניהולו הכאילו מקצועי ואובייקטיבי של המגזר הפרטי. על הפרק, האמון בניהול תקין של תקציב הממשלה ומחויבותה המתמשכת של הממשלה לתעסוקה מלאה לעומת האמון בסיכויי השתקמותם ומחויבותם הציבורית של אפריקה ושל קונצרנים אחרים הנמצאים כעת בקשיים. על הפרק, גביית מסים נוספים כדי לממן חילוץ חברות, לעומת איבוד חסכונותיו של הציבור בהסתבכויות אפשריות של המגזר הפרטי. ולאחר שכל זה נכתב באופן ברור, יהיה מאד נחמד לקבל ממישהו את התשובה הנחרצת: איזה מזל שהממשלה לא התערבה.

 
הנה מה שאומרים מומחים ידועי-שם על המקרו-כלכלה של 30 השנה האחרונות. חתן פרס נובל, פול קרוגמן, מכנה אותה "חסרת תועלת באופן מרהיב במיטבה, ומזיקה בהחלט במירעה". פרופ' וילם בויטר מבית הספר הלונדוני לכלכלה (LSE) קורא לה "בזבוז זמן יקר".

מקרו-כלכלה הוא אותו תחום שעוסק בכלכלה בגדול. זה התחום שמנסה להסביר את נפילת התוצר ברחבי העולם המתועש בתקופה האחרונה, ואת הדרכים לקימומו. זה התחום שהמליץ על הפחתת הרבית כמעט לאפס בכל המדינות המתועשות, ושואל עכשיו מדוע היא לא יוצרת מקומות עבודה חדשים. מאמר יפה ב'אקונומיסט' של ה-24-18 ליולי 2009, מנסה לסכם את העמדות המקרו-כלכליות השונות, ולענות על השאלה מה הפך את המקרו-כלכלה ללא-רלוונטית במשך 30 שנה.

אין טעם ליגע את הקוראים בכל פרטי הדיון המלומד. אבל ניתן לומר שתחושת הלאות המבוטאת בו משותפת לכלכלנים רבים. זו אינה תחושת לאות מהמקרו-כלכלה בכלל – תחום מרתק למתעמקים בו – אלא מהתגלמותה בזרם המרכזי של 30 השנה האחרונות.

שני קווים עיקריים מאפיינים את דגם המקרו-כלכלה הזה, שיש המכנים אותו ניאו-ליברלי. האחד, אמונה עיוורת במנגנון השוק. השני, שימוש מכניסטי במודלים מתמטיים וסטטיסטיים פשטניים. וכדאי להבהיר כבר בהתחלה: על קיומם של כוחות שוק ועל התועלת הגלומה בניצולם המושכל, הרוב המכריע של הכלכלנים לא יערער גם כעת. לא חשוב אם זה השוק לתפוחי אדמה או השוק לרואי חשבון, עצם העמדת המוצר או השירות למבחן ביקוש-היצע-קביעת מחיר נחשבת על ידי רוב הכלכלנים למקור מידע רב-ערך.

הויכוח נסוב על הפרשנות: האם זה המידע הבלעדי – המידע האחד והיחיד? התשובה היא כן רק אם התחרות היא מושלמת. אבל תחרות מושלמת – תחרות המתקיימת בין קונים רבים ובין מוכרים רבים, כך שאף לא אחד מהם לבדו יכול להשפיע באופן משמעותי על המחיר; תחרות שיש בה מידע מלא לכל המשתתפים בה – היא אירוע נדיר יותר מ-15 מעלות בצל בצהרי יום ה-30 ביולי בישראל.

מהי, אם כן, תקפותם של אותם מודלים רבים שהתבססו על הנחת התחרות המושלמת ב-30 השנה האחרונות וחרצו גורלות על פיה? גם המודלים של תחרות לא-מושלמת שצצו לצדם יפים באותה מידה. בשטח, כל מצב הוא אחד ויחיד. כל מצב מבקש תיאור נפרד וטיפול נפרד.

לשם המחשה, נשווה לרגע את התחרות בין שלושת הבנקים הגדולים בישראל לתחרות בין שלושת ערוצי הטלוויזיה או לתחרות בין שלוש רשתות המזון המובילות, ולתחרות בין שלושת יצרני החומוס לאכסון מתמשך. האם חשיבותו של המוצר או השירות לציבור זהה בארבעת המגזרים? האם הפסקת פעולתו של גוף אחד משלושת הגופים הפעילים בכל מגזר תשפיע באופן דומה על הכלכלה? האם שכר המנהלים צריך להיות זהה בארבעת התחומים? האם מידת פיקוחה והתערבותה של המדינה בענף החומוס צריכה לדמות לאלה שבענף הבנקים? אם תשובתכם, כמו תשובתי, היא לא ולא ולא, גם אתם תגלו ספקנות כלפי מודלים מכלילים כמו אלה שהנהיגו את החשיבה ואת הסקת המסקנות בכלכלה עד לאחרונה.

סטייתה של הכלכלה מדרך המלך מובהרת היטב בימים אלה של משבר כלכלי. טהרני השוק, אלה שסבורים כי הממשלה צריכה להתערב כמה שפחות, הובילו את התגובה המוניטרית למשבר, דהינו, הורדת רבית הבנק המרכזי כמעט עד לאפס – ברחבי העולם המתועש. והנה, מה שבינתיים קורה הוא ניפוח מחודש של בועות הבורסה והנדל"ן, ומעט מאד השפעה על התהליך ארוך הטווח של צמיחה ותעסוקה.

במאמר מוסגר, ניתן לתהות מדוע הורדת הרבית המוניטרית אינה נחשבת להתערבות של הרשויות. יותר מזה, בנקים מרכזיים רבים ובכללם בנק ישראל רוכשים אגרות חוב כדי ללחוץ עוד יותר להורדת רבית הבנקים המסחריים, זו אינה התערבות? בנק ישראל גם רוכש יום-יום מטבע זר כדי לשמור על שער חליפין גבוה של השקל, איך זה מתיישב עם אמונה פאנאטית במושלמות השוק?

אבל זה מאמר מוסגר. העיקר הוא שמנגד נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים להתערבות הממשלה דרך התקציב. משמע, התערבות על פי עקרונות תורתו של קיינס שנדחקו לשולי הפרקטיקה הכלכלית מאז שנות ה-70. אך גם אם מאמצים את תורת קיינס, לא נותר היום בממשלות או באקדמיה יידע חי כדי לממשה באופן הראוי. בסקירת האקונומיסט המובאת לעיל, מוזכר פרופ' קרוגמן כמי שבדק ומצא שרק חמישה מאמרים מתוך ה-7,000 שפורסמו על ידי הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בארה"ב (NBER) בשנים 2000-1985 שמו את המדיניות התקציבית בכותרתם או בתקציר שלהם. נראה, שעל כן, בגלל חוסר מוכנות, ממשלת ארה"ב הזרימה הון עתק מאז פרוץ המשבר לרכישת מוסדות פיננסיים ומפעלי רכב ולתמיכה בהם. ומנגד, היא לא הציגה לציבור קו מנחה, היא מכבה שריפות.

כדאי עוד לומר שקיינס עצמו לא תרם לעידון דפוסי המחשבה הנוגעים לשימוש בתקציב הממשלה. מבחינתו, כל הוצאה עשויה להועיל ולו בלבד שישפכו כסף בזמן שפל. פיתוח האמצעים להתערבות ממשלתית נכונה התרחש במהלך ארבעים השנה שלאחר פרסום 'התיאוריה הכללית' של קיינס – מאמצע שנות ה-30 לאמצע שנות ה-70. אז, עם שגשוג האמונה ביכולתה של הממשלה להנהיג, פותחו תחומי הידע המסייעים להנהגתה.

ראש וראשון להם הוא התכנון הכלכלי שמציב יעדים, ובודק כיצד לממש אותם נכון. בהשראתו, עוצבו כלי תמיכה כספיים כגון מענקי השקעות הון או אשראי מסובסד לייצוא. לצדם, הוקדשה תשומת לב רבה לניהול שער החליפין, ובימים אלה של ייסוף בלתי-נשלט שוב רבים בציבור תוהים אם הממשלה אינה צריכה לחזור ולתת את דעתה על ה"שוק" שבו שער החליפין נקבע. מתכנני הממשלה למדו את מבנה המשק, והיכרותם עם כיווני צמיחתו תרמה לביצור התמיכה הממשלתית בחינוך על כל דרגיו.

כל מצבור הידע העצום הזה שרק מעט ממנו פורט לעיל נגוז מאז שנות ה-70. ולכן הממשלות ברחבי העולם המתועש, כמו גם בישראל, מגלות היעדר מיומנות ואי-ביטחון בטיפולן במשבר. לכן באקונומיסט ובדיונים רבים אחרים שוב חוזרים לנקודת ההתחלה – קיינס ומשבר שנות ה-30. כאילו לא למדנו מאז דבר.