אמר את זה כלכלן חשוב אחד, במכתב שכתב לכלכלן בולט אחר. וזה מה שכתב ג'והן מיינארד קיינס לאביר השוק החופשי פרידריך פון האייק:

"עליי לומר כי איננו רוצים אי-תכנון, או אפילו פחות תכנון, למען האמת עליי לומר כמעט בוודאות כי אנו רוצים יותר. אך התכנון חייב להתרחש בקהילה שבה אנשים רבים ככל האפשר, מנהיגים ומונהגים גם יחד, שותפים לעמדתך המוסרית. תכנון מתון יהיה בטוח דיו רק אם אלה המבצעים אותו יידעו להקדיש את כל לבם וכל מעייניהם לסוגיה המוסרית. למעשה, זה כבר נכון לגבי חלק מהם. אך הצרה היא שיש גם חלק חשוב באוכלוסיה אשר אפשר לומר כי הוא רוצה תכנון לא כדי ליהנות מפירותיו, אלא משום שמבחינה מוסרית רעיונותיו מנוגדים בדיוק לרעיונותיך, והוא אינו מבקש לשרת את אלוהים אלא את השטן" (מתוך רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים, הוצאת שלם 2012, עמ' 295-294).

להמשיך לקרוא ←

לא יודעת איך וממתי החל הביטוי "כשל שוק" לככב בעסקי הספרים. אך אני נתקלתי בו פעמיים בתקופה האחרונה.

פעם ראשונה, שהתלכדה עם שבוע הספר לגמרי במקרה, הייתה בשיחה עם תלמידותיי  מקבוצת הבוגרים של ה"השומר הצעיר"  שהכינו עבודה מסכמת על שוק הספרים בישראל. באחת מפסקאות העבודה הן ציטטו את דבריה של השרה, לימור לבנת, בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת: "הדואופול {צומת וסטימצקי} יצר מצב של כשל שוק שלצערנו הממונים על ההגבלים העסקיים לא ידעו לטפל בו. במקום שהממונה מסרב להתערב ולראות את התמונה, אז לצערנו צריך להתערב באמצעות חקיקה…לצערי, כי זה בניגוד להשקפת עולמי. אני מאמינה בשוק חופשי…"

הגבתי מהבטן והערתי כי הביטוי "כשל שוק" מבטא עמדה ערכית כבר מעצם ניסוחו. הוא באופן מכוון מוביל לתפישה כי השוק בדרך כלל פועל באופן מושלם, והבעיה הקטנה צצה לה רק בשוק הספרים ואולי בעוד כמה מצבים דומים. התפתחה שיחה מעניינת, שחידדה לי את המושג "כשל שוק".

להמשיך לקרוא ←

שתי מדינות, המטיפות לגירעון תקציבי מזערי, סבלו מגירעון ענק ב-2010. גירעונה של בריטניה מסתכם בכ-10% מהתמ"ג וגירעון ארה"ב מגיע ל-9% מהתמ"ג. תיארתי את התופעה בפוסט 'זרקו אותו מהדלת קיינס חוזר מהחלון'. כוונתי הייתה להפנות את תשומת הלב לפרדוקס מאיר עיניים: קיצוץ מופרז בתקציב הממשלה מוביל לגירעון ענק, לכאורה גירעון קיינסיאני, בעת האטה כלכלית.

להמשיך לקרוא ←

שלושתם פרופסורים ידועים לכלכלה. אחד מהם חתן פרס נובל. שלושתם מצויים בהוויות העולם האמיתי. שלושתם נבוכים היום.

להמשיך לקרוא ←

 
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
 
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
 
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא  ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.   
 
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל-    445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
 
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
 
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
 
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
 
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
 
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.           
 
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
 
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
 
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע  יותר.
 
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
 
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
 
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
 
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
 
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה. 

כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
 
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
 
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
 
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
 
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט. 
   
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
 
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
 
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
 
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
 
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
 
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל  – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.     
 
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
 
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
 
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
 
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.  
 
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
 
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
 
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.

אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.