זו אחת מאשליות הדמוקרטיה התקשורתית של העשורים האחרונים. ארגנו הפגנת המונים, החתימו על עצומה, ו-תשפיעו.
תשפיעו? אין ספק, לממשלה אין ברירה, היא חייבת להגיב על הרעש שמקימים אזרחיה. אבל מי ערב לכך שהיא תגיב באופן שאליו כיוונתם. אולי היא לא תבין בדיוק מה אתם רוצים. אולי היא תעקם את דרישתכם כדי להתאימה לצרכיה. ואולי, סתם ככה, המטחנה הזו הקרויה ממשלה, תמעך את דרישתכם ככה, שלא תכירו אותה במתכונתה הסופית.
יש חיים מחוץ לשיחות הקואליציה, על כך יעידו העדכונים הכלכליים האחרונים. יש חיים, והם מאלצים אותנו להפנות מבט אל מחוץ לביצה המקומית.
תמ"ג גוש האירו צנח ב-0.6% ברבעון האחרון של 2012. זוהי צניחתו העמוקה ביותר מאז 2009. דאגת קברניטי האירו עוד גוברת משום שכמעט כל מדינותיו שוקעות. התמ"ג הגרמני נפל ב-0.6% ברבעון האחרון, והצרפתי – ב0.3%.
סיכום תקציב 2012, שפורסם בשבוע שעבר, עורר מהומה תקשורתית לא קטנה. מהומה על לא-מאומה: שיעור גירעון של 4.2% מהתמ"ג אינו אמור לגרור אחריו כל כך הרבה התרגשות. אלא שהעיניים כבר נשואות קדימה. התוואי האוטומטי של ההוצאה ל-2013 – תוואי ההוצאה לפני קיצוצים והתאמות – מוביל לגירעון של 5% ויותר. זאת, עוד לפני שבודקים את תחזית ההכנסות לאותה שנה. ההכנסות שאמורות לאזן את התקציב.
התשובה, כרגיל, אינה חדה וחלקה. נייר עבודה שפירסמה מחלקת המחקר של הקרן מכה גלים בשבועות האחרונים. הנייר, שנכתב על ידי אוליבייה בלנשארד ודניאל ליי, עוסק במכפילי תקציב.
זה אומר להאמין ביכולתו של תקציב הממשלה לאזן מחדש את הפעילות הכלכלית בגאות ובשפל. איך מאזנים את הפעילות? תלוי ב…וב…וב… תלוי, כמו כל צעד יישומי בכלכלה.
אני קיינסיאני, הוא לא היסס לומר בכנס השנתי של חטיבת המחקר של הבנק. "מדיניות פיסקלית אנטי-מחזורית עובדת", ציין סטנלי פישר בשקף הראשון של מצגתו. וכדי לתת תוקף לדבריו, הוא הפנה את שומעיו להרצאתו מה-19 לאפריל השנה בועידת קרן המטבע הבינלאומית. שם, תחת הכותרת "מדיניות פיסקלית והמיתון הגדול", פישר אמר, "אכן, קריאת הספרות מזכירה לנו שההשקפה הקיינסיאנית כלפי המדיניות הפיסקלית נולדה בימי השפל הגדול, שב-1971 הצהיר ניקסון כי כולנו 'קיינסיאנים עכשיו', וכי 'אין אתיאיסטים בשוחות'". משמע, כולנו קינסיאנים מאמינים. כולנו מגויסים לשירות הדת הזו.
הוא קוסם, הוא קוסם. נתניהו שוב הצליח להתל בכו-לם. ברוב רעש וצלצולים, הוא הכריז בשבוע שעבר על העלאת יעד הגירעון לשנים הקרובות. היעד ל-2013, שעמד על 1.5% מהתמ"ג, הוכפל ל-3% מהתמ"ג. רבותיי, מהפך? רבותיי, שום דבר.
הביטוי 'פחות או יותר' הוא ביטוי שכיח בכלכלה. חזרתי עליו מספר פעמים לפני ששאלתי את עצמי, בעצם, מה הוא אומר? חשבתי לבדוק במילון, אבל בשבת האחרונה נתקלתי בשיר 'כדור הביליארד' של נתן זך במוסף תרבות וספרות של הארץ. שיר על אהבה וכדורי ביליארד שמסתיים ככה:
גירעון עתק של 8.9% מהתמ"ג צץ פתאום בארה"ב ב-2010. 8.9% בבית ספרם של הוגי הקונסנסוס הוושינגטוני הנשבע בגירעון מזערי (עד 3% מהתמ"ג). לא קשה לראות מהיכן הוא בא. מצד ההוצאות, הייתה זו עוד שנה קשה לממשל שהסתבך בחילוץ גופים פיננסיים כושלים. מצד ההכנסות, ארה"ב כבר כמה עשרות שנים מאמינה בשמירה על נתח קטן של הכנסות ממשלה ממסים (28% ב-2007).
איני מסכימה עם הפרשנים הקובעים כי נתניהו לא אומר הרבה בתוכנית החילוץ שלו. דווקא בגמגומיו הוא אומר המון. הוא אומר שבניגוד לריצה אל המטרה בתפקידיו הקודמים, הפעם הוא לוקח את הזמן שלו. הוא אומר שהוא התבגר, הוא מהרהר, הוא מבין שנדרשת מחשבה חדשה לפני המעשה.
נתניהו לא לבד. גם ברק אובמה מצדו השני של האוקיאנוס ומהגדה הפוליטית הנגדית מגיב באופן דומה. כי מה הן ערבויות הממשלה לגיוס ההון של הבנקים ולמטרות אחרות בארה"ב ובישראל אם לא תרגיל השהיה: לא ממש הקצאת כסף בתקציב, אלא ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו, ובואו נחכה ונראה כמה יאכלו.
כמובן שקיים סיכוי מסוים שיאכלו. אבל כפי שמסתמן עד כה, לא הבנקים ולא העסקים האחרים אצים לנצל את הגיבוי הפיננסי הממשלתי הניתן להם. כי מה יעזור הגיבוי אם הבנקים חוששים להלוות ולכן גם לא ששים ללוות. מה יעזור הסיוע להיי-טק או לייצוא אם אין למי למכור את התוצר. נתניהו, ונדמה לי שגם אובמה ויועציו, מבינים את זה היטב, ובהתפתלותם הם מצהירים: את השיטות הישנות כבר מיצינו, הלוואי והייתה לנו דרך סלולה מכאן והלאה.
אם נתמקד לרגע במשק הישראלי, המקום שאותו כולנו קצת מכירים, הרי עיקר הרפורמות מרשימתו הישנה של נתניהו כבר מוצו. על כמה מהן, כגון שליחת קרנות הפנסיה לבורסה, מתקבל הרושם שנתניהו לא היה חותם עכשיו. גם המודל היסודי של ניהול המשק בעשרים השנה האחרונות – התערבות ממשלה כמעט אך ורק בעזרת תקציב ורבית – הגיע בעקבות המשבר אל קצהו. רבית הבנק המרכזי בישראל, כמו ברוב המדינות המתועשות, שואפת לאפס ואי אפשר להורידה יותר. גירעון התקציב המשוער ב-2009 וב-2010 (היקף ההוצאות ידוע, היקף ההכנסות הצפויות ממסים תלוי בעצמת המשבר) מרקיע שחקים, ואף הכלכלנים האפיקורסים ביותר יודו שכדאי להיזהר בו.
מה שנותר הוא להפוך את הכיוון, להודות בטעויות, ולסגת בהדרגה מהרפורמות של 20 השנה האחרונות. נתניהו כבר בעיצומה של הנסיגה. מי שזוכר איך הוא חתר בזמנו לאסור על זכות השביתה, ואיך הסתייג מכל הידברות של הממשלה עם הארגונים היציגים כגון התאחדות התעשיינים או ההסתדרות, יכול רק להעריך את ההתפתחות המחשבתית שנתניהו עשה עד לפגישות השוטפות שהוא מקיים עכשיו עם ההסתדרות ועם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים.
אך בהידברות המשולשת לא די. המשבר דורש ניסוח מחדש של מטרות המשק ושל האמצעים להשגתן. איך בדיוק תיפתר בעיית החוב של הטייקונים? מה עושים כדי להגביר את אמון הציבור בבנקים – האם חוזרים להתערבות אינטנסיבית של הממשלה בניהולם, כדוגמת "עצותיו" של בנק ישראל לבנק הפועלים. מה עושים להשגת שער חליפין מוטה מטרה שחיוני להכוונת הייצוא, היבוא והצמיחה – האם בנק ישראל יוכל להתמיד בהזרמת 100 מיליון דולר ליום לשוק המטבע? איך מעודדים חתימת עסקות ייצוא ארוכות טווח, כניסה לתוכניות מו"פ חדשות, והעיקר, השקעת הון יצרני בתוך ישראל.
אלה השאלות החשובות עכשיו: יצירת תעסוקה, מניעת פיטורים, ועוד קודם לכן מחויבות מפורשת של הממשלה לתעסוקה מלאה. מחויבות הממשלה לשמירת הפנסיה וחסכונות הציבור האחרים. דבקותה של הממשלה בחינוך הציבורי ובבריאות הציבורית כשתקציבה ייסחט עד תום למימוש הערבויות שניתנו למגזר הפיננסי.
מכאן עולה השאלה, אם להתעקש על הרחקת הלכת בליברליזציה-דה-רגולציה ששוררת כאן מאז סוף שנות ה-80. היא אמנם מפחיתה את התחיקה ואת הבקרה הממשלתית אך ממירה אותן בהזרמות כספיות במתכונת הערבויות שימומשו מתישהו. ובעצם, הליברליזציה-דה-רגולציה מביאה לאי-מיצוי כוחה של הממשלה, ולסחיטת כספי הציבור. כי מעורבות מוגברת של הממשלה, שמקנה לה כוח ויכולת להביע את דעתה בפומבי ובחדרי-חדרים, יכולה לחסוך חלק ניכר מהערבויות לבנקים. מיון מסוים של כניסת הכספים למשק ושל יציאתם ממנו יכול לווסת חלקית את תנודות שער החליפין. מדיניות יבוא מושכלת, במקום סיסמת "יבוא חופשי", יכולה להציל כמה אלפי מקומות עבודה מדי שנה.
על זה כדאי לכלכלנים לחשוב עכשיו. על גיבוש גישה חדשה לכלכלת ישראל. לא שוק חופשי לגמרי – לא ניהול מוחלט של המשק על ידי הממשלה. אלא שוק חופשי מנוהל, שבו מידת מעורבותה המדויקת של הממשלה נבדקת כל הזמן ומותאמת לנסיבות.
עידן השוק החופשי 