מה הם יודעים על שוק הדיור? הם, בנק ישראל.

בשבוע שעבר הפחית בנק ישראל את הרבית המוניטרית ב-0.25 נקודות האחוז, לרמה של 2%. זוהי רמת הרבית עד לסוף 2013, מעריכים בהודעת הבנק. רמת זו באה לתמוך בתחזית הצמיחה של הבנק: 3% ב-2013, בדומה לשיעור הצמיחה ב-2012. השאיפה לשמר את קצב הצמיחה היא, אם כן, זו שעומדת בבסיס הורדת הרבית הצנועה. רבית נמוכה יותר תעזור לשמר את קצב הצמיחה בתקופה קשה.

להמשיך לקרוא ←

עוד אדם בוער. עיתוני סוף השבוע מלאו בסיפורים על אנשים מיואשים. חוב קטן שלא שולם בזמן, פיגור בהחזר משכנתא, וכבר משפחה שלמה עולה על דרך שאין ממנה מוצא.

עיתוני סוף השבוע מלאו גם בסיפורי ייאוש מסוג אחר – ייאוש שפחות מדבר אל הציבור הרחב – אימת יום הדין של הדולר. שער הדולר חצה ביום ד' שעבר את קו ה-4 שקלים. לכאורה, מה קרה? הדולר זז ב-4.5% מלפני חודש – לא מעט, לא נורא. אבל שער עגול, כמו יום הולדת עגול, הוא מועד של חשבון נפש. הוא מושך תשומת לב, ומהמרי המטבע הם חובבי צומי.

להמשיך לקרוא ←

קבלו את השיר החדש בדיון הכלכלי בישראל. קבלו אותו בעקבות צעדי בנק ישראל והאוצר מה-19, 20, ו-27 לינואר. מטעם בנק ישראל, חובה על תושבי ישראל ועל תושבי חוץ לדווח על עסקות ההימור קצרות הטווח שלהם בשוק המטבע ובשוק האג"ח. מטעם הבנק, גם חובת נזילות בשיעור של 10% על התאגידים הבנקאיים בעסקות נגזרי מט"ח של תושבי חוץ. מטעם האוצר, ביטול הפטור ממס (בשיעור של 15%) שניתן עד כה למשקיעי חוץ על רווחים הנובעים מאג"ח ממשלתיות קצרות טווח. 

להמשיך לקרוא ←

על ההתפתחות ב-2009 ישנה הסכמה מלאה. לכולם ברור שהתוצר בישראל יירד ושיעור האבטלה יעלה כמו במדינות המתועשות האחרות. אבל התחזיות להמשך עדיין חיוביות. לשאלה מה יהיה עונים: ב-2010 נראה את תחילת ההתאוששות.

האם התשובה הזו נכונה? מי יודע. תחושתי העמוקה היא שגם אם יחול שינוי מגמה מתי שהוא בקרוב, זו תהיה רק הפוגה קלה בתוך משבר מתמשך ומעמיק.  אבל ההתפלמסות הזו אינה לב הדברים. העיקר הוא להבין שתחזיות כלכליות תמיד מוטות מעצם הגדרתן.

נסתכל, למשל, על שני חזאים עיקריים – האוצר ובנק ישראל. האם שני גופים מייצגים כאלה של ממשלת ישראל יכולים לצאת עכשיו בבשורה פסימית לקראת 2010? אם המציאות בסוף 2009 תגיד את דברה באופן ברור הם יתאימו אליה את התחזית. אבל למה להם לקשקש כבר עכשיו? משרד האוצר מתכנן גיוס הון בחו"ל ב-2009, תחזית פסימית ל-2010 רק תקשה על הגיוס ותקפיץ את מחירו. בפנים הבית, כל תחזית שלילית תוגשם ישר בבלימת הצריכה הפרטית, בדיכוי הרצון להשקיע, ובכיווץ הצמיחה.

מכאן אנו למדים שממשלות אינן הראשונות לומר את האמת בניתוחיהן הכלכליים. ומה עם המחלקות הכלכליות במגזר העסקי? הן ברובן יושבות בבנקים ובגופים הפיננסיים. מעניין לשאול כלכלן ראשי בגוף כזה מתי לאחרונה אמר את מה שהוא חושב, בידעו שכל אמירה שלו ישר מיתרגמת למחיר האג"ח, לתנודה במניות, ולתזוזת שער החליפין של השקל. ולא, הוא לא חייב להיות כלכלן דגול כדי לישר את השוק על פי הסמן שלו. מספיק שחבריו בבורסה חושבים שהוא מתבטא מטעם, ושאחרים חושבים כמותם.

כלכלני הארגונים הכלכליים הגדולים – ההסתדרות, התאחדות התעשיינים, ארגון לשכות המסחר, ואחרים – גם הם אנשי ממסד. תחזיותיהם בנויות מראש כדי לייצג אינטרס או עמדה. אין לצפות לבשורה שונה מהתקשורת הכלכלית. היא יודעת היטב מי הם נותני לחמה: המפרסמים מהמגזר העסקי ובמיוחד מהמגזר הפיננסי. אם כך, נלך לאקדמיה – מעוז החופש האינטלקטואלי. אבל מימון האוניברסיטאות בא מממשלה שרק מחפשת איפה להתעצבן כדי לקצץ, ומאילי הון שמעריצים מחשבה חופשית אבל למה עכשיו לפני ההנפקה בנאסד"ק.

מה לעשות, אלה עובדות החיים ב-2009. האם הן הכרחיות? בואו נראה מה היה פה עד לפני 25 שנה. בממשלה פעלו מחלקות כלכליות עצמאיות בכל אחד מהמשרדים הגדולים – תעשייה ומסחר, עבודה, שיכון, חינוך ועוד. כל אחת מהן שיקפה אינטרס מגזרי משלה. כך, התמונה ששודרה לציבור הייתה הרבה יותר עשירה ומורכבת מזו המשודרת היום. משרד העבודה, למשל, אילו פעל היום במתכונת של שנות ה-80 המוקדמות, היה מנצל את מצב המשק הנוכחי כדי לקדם את ההכשרה המקצועית שלו. לצורך זה, הוא היה מציג תחזית צמיחה ותעסוקה פסימית יותר מזו של האוצר. למה הוא לא נוהג כך עכשיו? כי מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985 הוא כפוף לאגף התקציבים של האוצר כמו שאר משרדי הממשלה.
לא
לפני 25 שנה, התאחדות התעשיינים שעוד לא נחלשה ולא התפצלה בגלל הגלובליזציה הייתה אומרת את דברה בקול ברור. ההסתדרות הייתה מרשה לעצמה לעמוד על ביצוע הסכמי שכר שכבר נחתמו תוך הצגת משנה סדורה משלה על הקשר בין שכר לצריכה ולצמיחה. עיתוני מפלגות האופוזיציה – ולא חשוב אם מימין או משמאל – היו כותבים מאמרי מערכת חוצבי להבות על אדישות הממשלה לסבלם של המובטלים. בכירי האקדמיה, במיוחד מהחוג לכלכלה, היו מתגייסים להכנת תוכנית חירום כלכלית שתעזור לממשלה להציל את עצמה מעצמה.

כל זה לא קורה עכשיו, ולא יקרה מחר, אבל נדמה לי שזו תהיה תוצאתה החשובה ביותר של המצוקה ההולכת ומצטברת. לאחר 25 שנה של השתקת הדיון הכלכלי בישראל, והפיכתו לדקלום מונוליתי חסר-משמעות, יישמעו בעתיד הלא-רחוק עוד ועוד קולות חדשים. פקידי ממשלה בוטים ושרים עם פה גדול ימאסו בגרסה הקולקטיבית, שהופכת אותם לנושאים אוטומטיים באחריות-ללא-סמכות, וינסו להשמיע קול משלהם. העיתונות הפוליטית המושמצת והנלעגת תהפוך למושא של געגוע. פרופסורים פרועים ובלתי-תקינים פוליטית יזרחו בשמי האקדמיה והתקשורת. הרדיו והטלוויזיה הציבוריים ייחלצו מהדיכוי.

האם מישהו מכל אלה יהיה נושא ה-אמת בכלכלה? לא, כי אין אמת מוחלטת כזו. אבל הדיון הער וחילוקי הדעות יתנו לפחות משהו מטעמו של חיפוש כן, בתחום שבו אין תשובה אחת ויחידה לשום שאלה.

בראשית השבוע הודיע בנק ישראל על תוכניתו לרכוש אגרות חוב ממשלתיות. היקף הרכישה היומי ינוע מעשרות למאות מיליוני שקלים. ביום הראשון לרכישה דווח על זינוק של כמעט 5% במחירי אגרות החוב ארוכות הטווח, ירידה בתשואתן, ופיחות של כ-1.5% בשער הדולר.

בנק ישראל לא הצטער על תגובה זו. מטרתו הראשונית ברכישת האג"ח היא הורדת הרבית לטווח ארוך. ואם לצדה הוא השיג פיחות קטן – מה טוב. מאז יולי 2008 מזרים הבנק  כ-100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח כדי לתמוך בפיחות. כמו בשוק ההון, גם כאן הוא מגדיל את כמות הכסף במשק לצורך מימון התערבותו. כמו בשוק ההון גם כאן התערבותו מעידה על אכזבה מקוצרה של היד הנעלמה.

בשוק ההון שבו נקבע מחיר השימוש בכסף, דהינו הרבית, הבנק ניסה להפגין את מנהיגותו בקריאה "אחריי". זאת, על ידי הורדות רבית חדות ורציפות בחודשים האחרונים. רבית בנק ישראל עומדת היום על השיעור המזערי של 1%. הורדתה משכה כלפי מטה את רבית החובה לעסקים, אך זו תלויה בשיקולי הבנק המלווה וכל מקרה נשקל לגופו. הניסיון בישראל מורה שהבנקים מעדיפים את העסקים הגדולים, גם אם כמה מתאגידי הענק סבכו אותם בצרות. עסקים קטנים ובינוניים לא רק שנדרשים לשלם רבית גבוהה, אלא גם שלעתים קרובות לא מקבלים כלל אשראי.

שאלה מעניינת היא מדוע הבנקים נוהגים כפי שהם נוהגים. יתכן שהם מאמינים שאת הפסדי העתק הצפויים להם מהלוואותיהם לתאגידים תכסה הממשלה בלית-ברירה. בעוד שמהשחיקה הכוססת לאטה עקב כישלונותיהם של העסקים הקטנים היא תבחר להתעלם. אבל כרגע ההסברים פחות חשובים, ויותר דחוף להבין איך להניע את הבנקים להלוות בתנאים הוגנים גם למי שהם לא חפצים ביקרו.

שאלה מקבילה היא איך לנווט את שער החליפין של הדולר על פי צורכי המגזר היצרני בישראל וצורכי הציבור, ולא על פי מאווייהם של סוחרי מטבע בודדים. בנק ישראל עונה על שתי השאלות האלה בהתגלמותו לסוחר גדול בשווקים. מאז יולי, הוא מזרים 100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח, דהינו, מאות מיליוני שקלים ליום. כעת, מצטרפים לסכום הזה עוד עשרות ואפילו מאות מיליוני שקלים ליום שיופנו לשוק אגרות החוב.

להתערבות הזו, הכרוכה בהגדלת כמות הכסף במשק, יש מחיר משלה. היא עלולה ללבות את האינפלציה בתנאים מסוימים. מאידך, הצלחת ההתערבות בשוק האג"ח ובשוק המטבע  היא תלוית נסיבות מורכבות ולגמרי לא מובטחת.

גרוע מזה, הידיעה הפומבית על שחקן גדול שמשחק בכיוון אחד בלבד – הורדת רבית  ודחיפה לפיחות – היא מתכון להגברת התעניינותם של ספקולנטים בשוק ההון והמטבע של מדינת ישראל. התעניינות שלא תיטיב עם רוב-רובו של הציבור. הרי בגלל החשש הזה ממסירת מידע גלוי מדי על מטרותיה של הממשלה בשווקים עברו בזמנו לניוד מלא של שער החליפין ולנטישת כל ניסיון לניהולו. או, במילים אחרות, להנהגת דה-רגולציה וליברליזציה בשוקי ההון והמטבע.

והנה, עכשיו, חוזרים לניהול הרבית ושער החליפין בדלת האחורית, תוך הפיכתו של הבנק המרכזי לסוג של ספקולנט-על. זאת, בעוד שכל שליטה של הממשלה בשווקים על ידי תחיקה, בקרה, פיקוח, או בשמה המפורש רגולציה נחשבת להתערבות מוקצה במנגנון המופלא של השוק.

אין להכחיש, לא קל להכריח את הבנקים להלוות למי שהם לא רוצים, ברבית שלא בא להם לקבל. וייתכן שחקיקה פרטנית בתחום הזה לא תועיל. אבל סביר להאמין שחזרה למידה מסוימת של רגולציה בתחום הבנקאות בכלל תחזק את מילתו של בנק ישראל אצל הבנקים. בעשרים השנה האחרונות, יצא הבנק המרכזי מכל אמירה בתחום הצרכני. הוא מתמקד בעיקר בשמירת יציבותו הפיננסית של המשק.

יציבות פיננסית – מה זה? שאלה טובה. אך מה שברור הוא שתוך כדי שחרור הבנקים לעשיית מיטבם למען הכלכלה והחברה שמט בנק ישראל מידו את הכוח של מי שיכול לאיים ולהעניש. ומי שלא יכול להעניש, גם לא זוכה להקשבה, כפי שיודע מניסיונו כל הורה לילדים הלומדים בבית ספר רגיש במיוחד לזכויות התלמיד.

לא רק בתחום הרבית קשה להתערב ביעילות. גם בתחום המטבע לא פשוט להחזיר מידה מסוימת של רגולציה, אם כי ברור שהיא נחוצה. רק מיון מחדש של תנועות הכספים לישראל והחוצה ממנה, איסור על תנועות קצרות טווח מסוימות, לימוד מדוקדק של התנהגות שחקני שוק המטבע, ומניעת צעדים שאינם מתיישבים עם טובתו של הציבור – רק מהלך כזה של חזרה לרגולציה יחזיר מידה של שליטה ממשלתית לשוק המטבע בישראל.

התחפשותו של בנק ישראל לסוחר מן השורה בשוק ההון ובשוק המטבע, תוך הזרמת כספים ענקית למשק, עלולה להתברר כמזיקה בה בעת שהיא בלתי מועילה. ויותר מכל היא מעידה על כשלון הדה-רגולציה – אחת מאבני הדרך של מודל השוק החופשי בעשרים השנה האחרונות. תם עידן הדה-רגולציה. מתי כבר יקראו לילד בשמו.

 
בנק ישראל הוריד לאחרונה את הרבית המוניטרית ל-3%. זאת בעקבות הורדה כלל-עולמית. הרבית המוניטרית היא הרבית שמשלם בנק ישראל לבנקים המסחריים על הפקדותיהם אצלו, וגובה מהם על הלוואותיו. היא מאותתת לבנקים על הרבית הרצויה.

הרבית המוניטרית הנמוכה אמורה למשוך את הרביות המסחריות במשק כלפי מטה. אלא שהמציאות מורכבת יותר. הבנקים שנכוו בכמה מהשקעותיהם והלוואותיהם נזהרים עכשיו במתן אשראי. זהירות זו, על פי הדיווחים התקשורתיים, מתבטאת בעיקר בהקצאת האשראי לעסקים הקטנים ולמשקי הבית.

לחשדנות כלפי הקטנים יש היגיון משלה. קל יותר לבדוק את יציבותו הפיננסית של יזם בינוני אחד מאשר את יציבותם של 100 קטנים. ובנוסף, חילוצי הממשלות עד כה הפגינו הטיה לטובת העסקים הגדולים שקריסתם עלולה לערער משק שלם. סביר גם להאמין שהבנקים עדיין נוטים ללכת לקראת לווי הענק שלהם המסובכים בחובות, מתוך תקווה שהסיוע הנכון ברגע הנכון יעמיד אותם על רגליהם ויאפשר להם להחזיר לפחות מקצת החובות.

ובקצרה, הבנקים לא להוטים היום להלוות, ובוודאי לא בשער הרבית שבנק ישראל מסמן להם. מה גם שמקור הכספים העיקרי של הבנקים והפקדותיהם העיקריות אינם בבנק ישראל אלא בשוק החופשי. ובשוק החופשי עכשיו, בתוך המדינה ומחוצה לה, קשה לבנקים לגייס כספים בגלל המשבר – פקדונות הלקוחות פוחתים, הנפקת האג"ח הופכת להיות בעייתית, והיכולת ללוות ישירות קטנה.

יותר מזה, צרכיו הכספים של משרד האוצר מעלים את רף הרבית במשק. אגרות החוב השקליות של המדינה נושאות עכשיו תשואה של 7%-6% לשנה. האגרות הצמודות לטווח ארוך מבטיחות הצמדה למדד בתוספת רבית של 4% ומעלה. ההנחה בשוק ההון היא כי בהנפקותיו החדשות האוצר יציע אף יותר. זאת משום שהכנסותיו ממסים קטנות עם התכווצות הפעילות הכלכלית, והוצאותיו יגדלו בגלל הצורך בתמיכה למובטלים ובעידוד לעסקים שנפגעו.

העלאת הרבית על אג"ח המדינה מעלה את רבית הבנקים. גם החשש ממחסור במזומנים בעת בהלת משיכות דוחף אותם לפנות ללקוחותיהם ולשדלם להפקיד כספים בתנאים שלא נראו פה מזמן. בתוכניות חיסכון שונות ניתן היום לקבל רבית צמודה של כ-4% ורבית שקלית של כ-6% ויותר. אם זה מה שהבנק נותן למפקידיו, איך הוא יכול להלוות ב-3% ב-4% או ב-5%?

במבט-על, מתקבלת תמונה מעט מוזרה של מדיניות הממשלה ברבית. זרוע אחת של הממשלה – בנק ישראל – מנסה למשוך את הרבית כלפי מטה על ידי קביעת רבית מוניטארית של 3%. זרוע אחרת של הממשלה – משרד האוצר – הולכת עם מגמות השוק ונוטה להעלות את הרבית מעבר ל-7%-6%.

ובקצרה מי שיש לו כסף לשחק איתו – הבנקים, אנשים ועסקים בעלי אמצעים – יכולים ליהנות מרבית די גבוהה וערבות החזר ממשלתית, שאין בטוח ממנה בימים אלה. ומדוע, אם כן, שהם ילווו בתעריף נמוך מתעריף אג"ח המדינה.

על מצב מעין זה כבר כתב אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית בספרו מ-1776: "שום חוק אינו יכול להוריד את שער הרבית המקובל מתחת לשער השוק הנמוך ביותר הנוהג בזמן שהוא נחקק" (עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996 עמ' 340). והרבית המוניטרית של בנק ישראל אינה חוק. היא סתם רמז מנומס.

רבית השוק הגבוהה למדי כבר עכשיו, והסתגרות הבנקים כלפי הלווים שאינם מספיק חזקים בעיניהם, מגבירה את חיישנותם של עסקים רבים ומשקי בית. הם מעדיפים שלא להיכנס לעסקות לא-בטוחות, מה גם שאם ייאלצו למחזר את הלוואותיהם אולי יידחו על ידי הבנקים או יידרשו לשלם רבית גבוהה יותר.
ובקצרה, הכרזתו החגיגית של בנק ישראל על הורדת הרבית כל חודש – מה שנקרא בעיתונות "מדיניות מוניטארית מרחיבה לעת משבר" אמנם מאד מרשימה אך כמעט ולא אומרת דבר למי שניצב עכשיו בפני החלטה עסקית. ומן הסתם גם לא תורמת מאומה לצמיחת המשק.

 
בכל קריירה מקצועית ישנם כמה רגעים בלתי נשכחים. אלה הרגעים הטובים ביותר, וגם הרעים ביותר. אצלי, אלה במיוחד הרגעים הטרגי-קומיים.

כמה רגעים כאלה מראשית שנות ה-90 צצים במוחי עכשיו. באותה תקופה, החלו לפרוח המכשירים הפיננסיים המתוחכמים: הימורים על שערי מטבע עתידיים ועל מחירן העתידי של מניות. במקביל, התפתחו החסכונות המובנים בבנקים – חסכונות שמבטיחים אחוז רבית מסוים אם תבחר בהצמדה לדולר בתום התקופה, או אחוז אחר אם תבחר בהצמדה שקלית. גם זה הימור על שינוי שער הדולר לעומת שינוי המדד. בקצרה, מפעל הפיס בכסות חזית המדע.

ככלכלנית המסורה למקצועה הרגשתי חובה ללמוד יותר על הדברים האלה. פניתי לכלכלן הראשי של אחד מגופי הפיקוח הממשלתיים בשוק ההון, דוקטור למימון ומרצה למנהל עסקים, וביקשתי שיסביר לי כיצד המכשירים האלה מועילים לציבור. בתשובתו, הוא טען בלהט שהם מקטינים את הסיכונים בבורסה. זו הייתה אז הדעה המקובלת, אבל אני, בתום לב, התעקשתי שאיני מבינה איך. לאחר שיחה מביכה, נמחקתי מרשימת התפוצה של פרסומי אותו גוף פיקוח נכבד. ואם לסכם, זו לא הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אני נזכרת בסיפור הזה, בכל פעם שאני נתקלת בעוד קטילה של אותם מכשירים פיננסיים מופלאים. ביום ו' האחרון, ה-8 לפברואר 2008, התפרסמה ב-TheMarker התבטאות מפי המשקיע האגדי וורן באפט: "משבר הסאבפריים והקשיים הכלכליים אליהם נקלע המגזר הפיננסי בעקבות המשבר הם צדק פואטי לבנקים, אשר עיצבו ומכרו השקעות מורכבות שהתבררו כלא מוצלחות…האנשים שרקחו את המשקה הקטלני הזה מצאו את עצמם שותים ממנו בסופו של דבר". נכון, מר באפט, רק תיקון קטן. הם רקחו, וגם מזגו לעצמם קנקן רווחי עתק מהצד. אנחנו, לעומתם, רק נשתה מהמשקה הזה בדליים, אם כעמיתי קופות הפנסיה וקופות הגמל, ואם כמשלמי המסים שישמשו לחילוץ אלה שרקחו, מזגו ושתו יותר מדי.

דמות מעניינת אחרת שהגיבה לאחרונה על המשבר במילים דומות הוא פול סמואלסון. כן, פרופ' סמואלסון הידוע, חתן פרס נובל לכלכלה ב-1970, ומחברו של ספר הלימוד לכלכלה הנמכר ביותר בכל הזמנים. סמואלסון, יליד 1915, עדיין חד וקולח כפי שהיה.

במאמר ל"הרלד טריביון" מיום 20.11.07, הוא כותב: "כאחד מהכלכלנים שסייעו ליצור את ניירות הערך החדשניים של היום, אני חייב להודות באשמה. מנגנונים חדשים אלה גם מעמעמים את השקיפות וגם מפתים למינוף יתר נמהר".

אני כותבת את כל זה כי, להרגשתי, בכלכלה של 30 השנה האחרונות נפער פער לא בריא בין התיאוריה המדעית לתחושת הבטן. כשלמדתי "מבוא לכלכלה" ובוודאי לא מעט בהשראת סמואלסון ועמיתיו, היה נהוג לדון בכל בעיה על פי המודל הפורמאלי, ובסיום לומר: אפשר לראות גם באופן אינטואיטיבי כך וכך וכך. צורת ההתבטאות הזו פסה מן העולם כשהכלכלה המתמטית השתלטה בשנות ה-70. עכשיו, נדמה לי, שהיא עומדת להיוולד מחדש.

ובינתיים, עד שיוכרז רשמית על חזרתה של כלכלת השכל הישר, מוצע לכל מי שמתעניין בכלכלה לבטוח בתחושותיו. אם משהו לא משכנע אתכם, נראה לכם מתחכם מדי, ובלתי ניתן להבנה, קרוב לוודאי שאתם צודקים. דברים אמיתיים אפשר לומר בפשטות.

כרגיל, בסוף המילים הגדולות מחכה ויכוח קטן ואקטואלי. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מתעקש לא להוריד את הרבית. ניתן להאמין, שמתקפת התאחדות התעשיינים וגם תגובתו היו שונות אילו תנועות ההון לישראל היו יותר מבוקרות, ואילו שער החליפין היה מנוהל על ידי בנק ישראל במידת מה. זו אינה הזיה. משטר כזה התקיים בישראל עד סוף שנות ה-90. משטרים דומים מתקיימים כעת בהרבה מהמדינות שאינן מעצמות ואינן שייכות לגוש מטבע אחיד כמו האירו. פישר עצמו סוקר את כל מגוון האפשרויות בהרצאתו המעניינת מה-14 לנובמבר 2007 בפורום של קרן המטבע הבינלאומית.

זווית משלימה לאותו ויכוח מתייחסת לחופש היבוא. כי אם המשק הישראלי לא היה פתוח כל כך, גם תגובותיו לתנודות המטבע לא היו כל כך מדאיגות. ובחופש היבוא, כמו בחופש תנועות ההון והמטבע, אומצה בשנות ה-90 הסתכלות פינתית. כל הדיון מתנהל כאילו הדילמה היא אפס או אחד – חופש יבוא מלא או סגירות מלאה. כאילו לא התקיים בישראל משטר ביניים עד לסוף שנות ה-90. וכאילו המדינות מנהיגות העולם, ארה"ב והאיחוד האירופי, לא נוקטות בתחומן גישה פרגמאטית יותר ומגיבה יותר להתרחשויות הבינלאומיות.

לא ניכנס כאן לפרטים נוספים. הם מצויים בשלושה פרקים על מדיניות היבוא בישראל מתוך ספר שכתבתי על המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. רק נאמר, שתחושת הבטן אומרת שכשלא יודעים הכל, ובכלכלה אף פעם לא יודעים הכל, לא הולכים עד לקצה.

 
לא יודעת איך, אבל יודעת מתי. ממש בשנייה שהוא יקפוץ ב-10%. ועוד יותר, בשנייה הבאה, כשהרבית תזנק אחריו.

זה אינו תסריט אימים דמיוני. פיחות ניכר ומכת רבית בעקבותיו, היו כאן כבר יותר מפעם אחת מאז סוף שנות ה-90. האירוע הזכור ביותר הוא זה של אוקטובר 1998. ב-8 לחודש, עף שער החליפין של השקל לעומת הדולר ב-5%. מראשית אוקטובר ועד השמיני בו, השער המריא בכ-12%.

החגיגה נפסקה רק לאחר מסע מילולי: פנייה לציבור של נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, ושר האוצר, יעקב נאמן. ולאחר עוד מסע אילם: הקפצת רבית בנק ישראל בשתי מנות – 2% כל אחת. כך שאם בראשית אוקטובר, טרם המשבר, ישבה רבית בנק ישראל על 9.5%, הרי ב-15 לנובמבר, מועד הזזת הרבית השני, היא הובאה ל-13.5%. רק באפריל 2000 היא הוחזרה לרמתה שמלפני המשבר.

מה עושה למשק אירוע כזה? ב-98, תגובתם היעילה של פרנקל-נאמן השיבה את הסדר די מהר על כנו, ומנעה התפתחות אינפלציה. אך הרבית הגבוהה, שנותרה במשך חודשים ארוכים, העיקה על העסקים ומשקי הבית. רבית גבוהה בולמת השקעות, ואף מכבה את התלהבותם של משקי הבית לפתיחת משכנתאות חדשות וסתם בזבוזים. כתוצאת כל אלה, שנת 99 הייתה שנה של גידול מתון בתוצר (2.5%), ואפילו נסיגה קלה בתוצר לנפש (0.1%-).

פיחות כזה, ספונטאני, הוא אחד ממפגעיו של שער החליפין החופשי. המפגע החלופי לו הוא ייסוף בלתי נשלט, כלומר התחזקות עקבית של שער החליפין. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. מאז שיאו – 4.994 ב-11 ליוני 2004, שער החליפין שקל/דולר יוסף ב-27%, והוא עומד היום על 3.65. ייסוף מתמשך מוזיל את סחורות היבוא במונחי שקלים, ומייקר את הייצוא במונחי מטבע זר. כך, היצרנים בישראל מוכים פעמיים: גם במגרש הביתי על ידי הסחורות הזולות מבחוץ, וגם בתחרות הבינלאומית על ידי המחירים העולמיים שבמקרים רבים מוכתבים להם, ולא מותאמים לאילוציהם.

תגובתם של התעשיינים בדרך כלל אינה מיידית. רוב עסקות הייצוא נחתמות לפחות לחצי שנה מראש, ולעתים קרובות למספר שנים קדימה. גם היצרנים לשוק המקומי אינם ששים לסגירת קווי ייצור ופיטורי עובדים, ומעדיפים לספוג הפסדים בלית ברירה. אבל נפילת התוצר והאבטלה תמיד מגיעות, אם כי בפיגור.

עכשיו, כשראינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות, בואו נתעכב על האבחנה בינו לבין שער חליפין מנוהל.

שער חליפין מנוהל הוא משטר המטבע ששרר כאן מקום המדינה ועד לשנות ה-90. במשטר של ניהול מלא, הממשלה קובעת את שער החליפין של השקל מדי פעם, והוא נשאר בערך זה עד שהיא מחליטה לשנותו. בגרסה של ניהול חלקי, השער חופשי בטווח מסוים של ערכים, והממשלה מגינה על אותו טווח באמצעים העומדים לרשותה, כגון מכירת וקניית מטבע זר, או התאמת הרבית. גרסת ההתערבות החלקית נודעה כאן כרצועת הניוד האופקית, ולאחר מכן האלכסון.

ומהצד השני, שער חליפין חופשי נקבע על ידי ביקוש והיצע, ממש כמו מחיר עגבניות במחנה יהודה. רק שכאן הבסטה היא חדרי העסקות שאושרו לצורך זה על ידי הממשלה. מרכזם, בישראל, בשלושת הבנקים הגדולים. בחדרי עסקות אלה הביקוש הוא השתקפות פניות האנשים לרכישת דולרים, או כל מטבע זר אחר, וההיצע הוא השתקפות הצעותיהם למכירת מטבע זר.

הדברים יובהרו יותר אם נאמר שכל רכישה של מטבע זר היא, כמובן, הצעה של שקלים, ולהיפך. כך שהביקוש וההיצע למטבע זר, בעצם, מוכתבים על ידי תוכניותיהם הכלכליות של תושבי המדינה. נסיעה לחו"ל, למשל, או יבוא נעליים איטלקיות, מחייבים רכישת מטבע זר על ידי יבואן או גורם פרטי; וייצוא תוכנה או אירוח תיירים מעביר מטבע זר לידי ישראלים, שעל פי שיקוליהם מחליטים אם מקומו הראוי הוא מתחת לבלטה בחדר השינה, או כהיצע בחדר עסקות.

עד כאן, זרמי הכספים שהם תמונת ראי של הפעילות הריאלית במשק. אבל במשקים בעלי תנועות הון חופשיות, כמו המשק הישראלי מאז שנות ה-90, מגיע לחדר העסקות גם הרבה כסף לשהות קצרה – כסף שרוצה לשחק עם כסף.  כסף של זרים שרוצים לקנות מניות כאן, כסף של ישראלים שרוצים ללוות בחו"ל, כסף של ישראלים וזרים שרוצים לשחק משחקי מטבע. הכסף הזה, חובב השעשועים, משווה את הרבית כאן לרבית בחו"ל, ומחליט איפה כדאי לו יותר ללוות או להלוות. הוא בודק את שער החליפין של המדינה, ומעריך אם הוא נמצא במקום הגיוני, או שעל פי כל נתוני היסוד הכלכליים הידועים מתבקשת הזזתו מעלה או מטה.

ואז, אם כסף כזה מחליט שהשקל, למשל, מיוסף מדי עכשיו, הוא יכול לקנות שקלים תמורת הדולרים שבידיו, ולמכור אותם לאחר הפיחות המתקן תמורת הרבה יותר דולרים. הוא יכול גם, אם הוא מספיק עשיר, או מספיק מקושר עם גורמים נותני אשראי, להשיג מיליארדי שקלים, להזרים אותם לרכישת דולרים בשוק הישראלי, וכך לגרום לפיחות, שיעשיר אותו בן לילה, להתרחש. כמובן, שלא כל תרגיל כזה נוחל הצלחה. אבל, תחושותיהם של מספר סוחרים גדולים לעתים קרובות מזיזות את השוק בחדות ובפתאומיות.

מדברים הרבה על "הגיונו" של שער החליפין, ועל כך שב"טווח הארוך" הוא אמור לשקף את ערכי היסוד במשק: ייצוא, יבוא והשקעות "אמיתיות". אבל מאז שתנועות ההון לטווח קצר הפכו להיות חופשיות בכל העולם ובישראל, ההיגיון הזה הפשוט הוא לא הדומיננטי בשוקי המטבע. ובפרקי זמן לא מעטים ולא קצרים, רואים ייסופים ופיחותים שיכולים להיחשב תמוהים על פי ערכי היסוד.

נראה שימים אלה הם פרק זמן כזה. יתכן אפילו שהתחזקותו המופלאה של השקל לעומ�
� הדולר – כ-2% תוך מספר שעות לפני יומיים – היא עדות לכך שהבחשנים בשוק המטבע בוחשים עכשיו במרץ: מרימים את השקל לשיא, כדי שאפשר יהיה להפיל אותו כמה שיותר בימים הקרובים. ואז, כשהם יחגגו את עשיית המכה, או, קצת אחרי, כשנגיד בנק ישראל יזניק את הרבית, תבינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות.

 
התשובה מצויה באחת ההפקות השגרתיות של דה-מארקר מה-7.1.08. זו, הנוכחית, נקראת "כוננות ספיגה בתל-אביב", ופותחת בעדכון תחזית הצמיחה של בנק ישראל.

מסתבר כי התחזית ל-2008, מותאמת לתנאים המשתנים זו הפעם השלישית. בגרסה הראשונה, מה-27.6.07, דובר על גידול של 4.1% בתוצר העסקי בשנה שמתחילה עכשיו. בגרסה השנייה, מה-12.1207, התסריט העיקרי תוקן ל-4.4%, אך הובאה גם אפשרות של גידול מתון יותר – 3.6% – אם המשק האמריקאי יגלוש למיתון.  עכשיו, בראיון לדה-מארקר, קובעת ד"ר קרנית פלוג, מנהלת מחלקת המחקר של בנק ישראל, כי הסבירות ליפול לחלקה התחתון של התחזית גדלה.

ראשית, לכל מי שתוהה "מה יהיה", הנה התשובה: לא יודעים. התחזית מתנדנדת במקביל לתנודות הדאו-ג'ונס, הנאסד"ק, הניקיי, ותל-אביב 100. עדכונה האחרון בא בעקבות נפילת כו-לם. אז ברור שהכלכלה העולמית במשבר, וסוד קסמם של משברים טמון ביכולתם להפתיע.

אבל, מה שמעניין יותר הוא למי דה-מארקר פנה לתגובה, ומה תגובתו הייתה. דה-מארקר דיבר עם "האנליסטים" – ששה כלכלנים ראשיים של גופים פיננסיים שונים. דה-מארקר לא דיבר עם שום גוף ממשלתי מלבד בנק ישראל, כי אין היום עוד גוף ממשלתי שמסוגל להגיד מילה על הצמיחה.

לפני הרבה יובלות, עד לסוף 1995, פורסם מדי שנה התקציב הלאומי, בשיתוף בין בנק ישראל, משרד הכלכלה והתכנון והאוצר. את משרד הכלכלה והתכנון סגרו, פונקצית התכנון הועברה למשרד ראש הממשלה, והשילוש נשמר באופן זה עד לסוף 2001. אז, גם המחלקה הכלכלית במשרד ראש הממשלה חדלה. אגף הכלכלה והמחקר של האוצר עוד נותר לשמור על הגחלת. כעת, על פי אתר משרד האוצר, האגף עוד ישנו, אך זהות מנהלו ותפוקתם של אנשיו נותרות לגמרי מחתרתיות.

מיותר להסביר מה שיתוף הפעולה המשולש עשה. הוא גישר על הבדלי תפישות ואינטרסים בינמשרדיים, ועוד לפני כן חשף אותם כפי שהם. במילים אחרות, לקראת המפגש כל משרד נדרש לגבש את עמדותיו. ובדיעבד, שלושה גופים ממשלתיים נפרדים נתחו את המצב ותרמו להבנתו. היום, מכל זה, נותרה רק מחלקת המחקר של בנק ישראל, והחלל שנפער מולא עד מהרה על ידי האנליסטים. הם, על פי ההשקפה השגורה עכשיו, משרתים את צרכי ההשקעות של הציבור ודואגים רק לטובתו. זאת, משום שלא כעובדי המדינה, הם אינם כפופים להטיה הממשלתית הפוליטית. הם מייצגים את האמת המוחלטת של "השווקים".

דוברם הראשון, ד"ר מיכאל שראל, ראש אגף מחקר וכלכלה בהראל, אומר לעיתון: "אני לא חושב שיש סימנים לכך שארה"ב נכנסת למיתון. האטה יותר עמוקה היא תרחיש סביר יותר. אם יהיה מיתון הוא ינבע מהקשיים בשוק הדיור, לכן המשק הישראלי, שפחות רגיש לשוק הדיור ולצריכה פרטית, לא צפוי להיפגע באופן קשה."

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אקסלנס-נשואה, קובע: "השוק האמריקאי יחווה ברבעון הנוכחי האטה רצינית יותר בפעילות הכלכלית….באשר למשק הישראלי, הוא חסין יותר לזעזועים שם." ורד דר, הכלכלנית והאסטרטגית הראשית של פסגות-אופק מוסיפה משלה: "גם אם המשק האמריקאי ייקלע לתקופה קשה יותר, הנגזרות על המשק הישראלי יהיו רכות יותר…האטה אמריקאית-גלובלית עשויה לווסת צמיחה בישראל, אבל עדיין תהיה כאן צמיחה בריאה: במקום 5.5% – צמיחה של 3.5%-4%."

אין טעם להגיב על כל פרט, חשוב רק לשים לב לנימה האופטימית. ובמיוחד, לטיעון המרכזי שאומר כי המשק הישראלי יחווה את המשבר האמריקאי – שכבר על-פי רוב ההערכות המושמעות מוגדר כמשבר של העולם המתועש – במתכונת יותר רכה. זאת, משום שהוא חסין יותר לזעזועים.

חסין, למה-מה? בגלל פתיחותו הרבה לכלכלה הבינלאומית? המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, ובוודאי שהוא פתוח יותר מהמשק האמריקאי. שיעור היבוא והייצוא בישראל בשנים האחרונות מתקרב ל-45% מהתמ"ג בעוד שבארה"ב הוא סובב סביב ה-15% מהתמ"ג. ברור לגמרי שהמשק הישראלי מושך אליו כל מכה חיצונית בעצמה כפולה ומשולשת מזו של משקים סגורים. מה גם, שהתמחותו הקוטבית בהיי-טק היא לו לרועץ בכל משבר ביקושים עולמי, כפי שהומחש במשבר ראשית שנות ה-2000. עצם ריכוז כל הביצים בסל אחד הוא בעייתי. ובמיוחד שאותו סל אינו מכיל לחם ומרגרינה, אלא מוצרים שנחיצותם הרבה פחות ברורה.

כדאי עוד לומר, שלבנק ישראל אינטרס מובהק שלא להבליט את התרשמותו על פגיעה אפשרית בכלכלת ישראל. זאת, משום שתפקידו הראשי הוא שמירה על יציבות המחירים, והרמת הראש של האינפלציה בתקופה האחרונה מחייבת אותו להעלות רבית. ברם, העלאות הרבית הדרושות ייתקלו בביקורת ציבורית ערה יותר ככל שהצפי להאטת הצמיחה יגבר. משמע, הבנק אם הוא חושף את חששותיו, יש לכך סיבות מאד טובות.

ועוד מילה על הכשרתם של אנליסטים. מששת הכלכלנים שרואיינו בדה-מארקר, שלושת אלה שהוצגו בדפים הראשונים ודעותיהם צוטטו כאן, הם יוצאי משרד האוצר, ולא בכדי. כולם כלכלנים רציניים וידועים. מה יהיה עכשיו, כשהמחלקה הכלכלית באוצר נסגרה, או הפכה לבלתי נשמעת ובלתי נראית? מהיכן יובאו האנליסטים שיעזרו ל"שווקים" לבטא את עמדתם לתועלת הציבור.