שתי מדינות, המטיפות לגירעון תקציבי מזערי, סבלו מגירעון ענק ב-2010. גירעונה של בריטניה מסתכם בכ-10% מהתמ"ג וגירעון ארה"ב מגיע ל-9% מהתמ"ג. תיארתי את התופעה בפוסט 'זרקו אותו מהדלת קיינס חוזר מהחלון'. כוונתי הייתה להפנות את תשומת הלב לפרדוקס מאיר עיניים: קיצוץ מופרז בתקציב הממשלה מוביל לגירעון ענק, לכאורה גירעון קיינסיאני, בעת האטה כלכלית.
קבלו את השיר החדש בדיון הכלכלי בישראל. קבלו אותו בעקבות צעדי בנק ישראל והאוצר מה-19, 20, ו-27 לינואר. מטעם בנק ישראל, חובה על תושבי ישראל ועל תושבי חוץ לדווח על עסקות ההימור קצרות הטווח שלהם בשוק המטבע ובשוק האג"ח. מטעם הבנק, גם חובת נזילות בשיעור של 10% על התאגידים הבנקאיים בעסקות נגזרי מט"ח של תושבי חוץ. מטעם האוצר, ביטול הפטור ממס (בשיעור של 15%) שניתן עד כה למשקיעי חוץ על רווחים הנובעים מאג"ח ממשלתיות קצרות טווח.
גירעון עתק של 8.9% מהתמ"ג צץ פתאום בארה"ב ב-2010. 8.9% בבית ספרם של הוגי הקונסנסוס הוושינגטוני הנשבע בגירעון מזערי (עד 3% מהתמ"ג). לא קשה לראות מהיכן הוא בא. מצד ההוצאות, הייתה זו עוד שנה קשה לממשל שהסתבך בחילוץ גופים פיננסיים כושלים. מצד ההכנסות, ארה"ב כבר כמה עשרות שנים מאמינה בשמירה על נתח קטן של הכנסות ממשלה ממסים (28% ב-2007).
גרעונן התקציבי של שתי מדינות המטיפות לגירעון מזערי הוא אחת מהתופעות הכי משעשעות בכלכלה העולמית עכשיו. משעשעות במובן האינטלקטואלי. טרגי-קומיות במובן האנושי.
בעולם גלובלי, עולם ללא גבולות, מהי הטריטוריה שמגדירה 'כלכלה ישראלית'? בעולם שלפני עידן הגלובליזציה הנוכחי, הוגדרה הריבונות הכלכלית על פי גבולות המדינה. אבל, היום, לא כל חברה שפועלת בגבולות מדינת ישראל היא חברה ישראלית. אפילו השפה המדוברת מבחינה בין 'חברה ישראלית' ל'חברה זרה'.
זה מה שאני אומרת לעצמי שוב ושוב. כולם מחפשים עכשיו את הלוקאלי, אחרי הגלובלי שהכזיב. מחניודה אחרי אוכל פיוז'ן, פיוטים אחרי מוסיקת עולם, כלכלה ישראלית אחרי הכלכלה הגלובלית.
סיפורה האישי של הכלכלה נפרש בד בבד עם המעבר לשוק חופשי בשנות ה-80 וה-90. מישהו, 'שם', במקומות שבהם הדברים נקבעים, קבע אז שניתוח הגורמים והתוצאות בכלכלה הוא משעמם. מעתה והלאה, יככב הסיפור האישי.
היא, לכאורה, נמצאת במוספי העיתונים המוקדשים לה. כמה מהם אפילו משתבחים בשמה בכותרתם. אבל, בעצם, היא לא שם. או, לפחות, זו לא אותה הכלכלה שלמדנו באוניברסיטה בשנות ה-60. זו לא הכלכלה שהכרתי ואהבתי במשרדי הממשלה בשנות ה-70 וה-80.
"אל תעשו זאת" זועקת כותרת ה'אקונומיסט' מה-4 לדצמבר 2010. זעקה לא-בריטית בעליל. היא מכוונת לרמיזות, ולהכחשתן המעוררת חשד, על פירוקו הקרוב של האירו. ה'אקונומיסט' אמנם מבין ש"אזרחי אירופה אינם יכולים עוד לחיות תחת עול האירו", אבל הוא בכל זאת טוען את טיעוניו למען השארתו. כאן המקום לומר, כי בריטניה – מכורתו של השבועון היוקרתי – מראש שללה כל אפשרות להסתפח אל המטבע המומלץ.
דיקנס, כידוע, לא פסח בספריו על שום פרט מביך מתקופתו. בספרו 'תקוות גדולות' הוא מתאר את שיטת כיבוי האש בלונדון של המאה ה-19. מספר חברות ביטוח מתחרות סיפקו את השירות בתשלום. זיהוי הלקוחות בעת דליקה נעשה בעזרת ריקועי מתכת שהיו תלויים בחזיתות הבתים. דיקנס עצמו, למי שמתעניין, ביטח את רכושו בחברת 'השמש' שסמלה היה גלגל החמה.
עידן השוק החופשי 