לא תאמינו, אבל בימים האחרונים אני חושבת על ראש ממשלה חדש לישראל. אני, כמובן, מתה על ראש הממשלה הזה, אבל, בכל זאת משום מה אני חושבת על ראש ממשלה אחר. ולא רק אחר, אלא ראש ממשלה לא אשכנזי. ליתר דיוק, אני חולמת על ראש ממשלה עיראקי. זה כמובן צריך לקרות עכשיו. כי הדור הראשון של העיראקים כבר לא כשיר. ניתן להאמין שהדור השני עדיין שומר על כמה מהמאפיינים הטובים של העדה.
במאמר שקראתי במוצ"ש, בידיעות ירושלים, מצוטט מהנדס העירייה שאומר: "קצב בניית המגדלים בעיר רק ילך ויגבר". ומנגד, מרואיינת פרופ. רחל אלתרמן, מומחית לתכנון ערים בטכניון, הקובעת כי "מגדלים כמעט ולא חוסכים קרקע, מאחר שחובה "ליצור רווחים בין מגדל למגדל בגלל משטר הרוחות". עוד מתנגדים מזכירים בעיית תחבורה עקב הצפיפות, ואת הקושי והעלות הגבוהה שבהחזקת מגדלים.
כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
סיפור אחד מהילדות, משום מה, חרות חזק בזיכרוני. זה סיפור מגיל ארבע-חמש. אבי עומד לצאת מהבית. אני קושרת ממחטה נקייה למתלה האחורי של חגורת מכנסיו. הוא הולך ככה לעבודה, אנשים מן הסתם מגיבים. כשהוא חוזר הבייתה הוא אומר לי נו-נו-נו וצוחק. אמי הפולנייה כמובן מלבישה על עצמה פרצוף כועס. אני כמובן אוהבת יותר אנשים שיודעים לצחוק.
צריך לדבר יפה, אני אומרת לכולם. לדבר יפה עם העזתים. זה מה שיביא לנו הסכם. ביידן שומע ומנענע בראשו. זו הסיבה שאני מחבבת אותו. הוא אירי, יש לו חוש הומור, אבל הוא מכבד הסכמים. טראמפ שומע, ומצחקק צחקוק גרמני: לדבר יפה עם העזתים? עם ביבי? אה, עם נתניהו, את חיה במזרח התיכון?
בגיל שמונים הפסקתי לכתוב כלכלה, כי הרגשתי שאני כבר לא מחוברת, אז עדיף שלא אדבר. ומה אומר, הלוואי ואחרים היו עושים ככה. אני קוראת פרשנויות בעיתונות, והן לעתים קרובות כל כך ריקות. לאנשים אין מושג, הם לא חיים את הדברים.
בכל פעם שאני נכנסת להוד השרון, אני נבהלת למראה עוד קבוצה של רבי קומות שהוקמו בצפיפות רבה. לשם מה הגובה? למה הצפיפות? בהוד השרון ממש לא חסר שטח. ואז אני מגיעה ל'דרך רמתיים', הרחוב הראשי, ונדהמת מכיעורו. אוסף של בניינים בלי קשר, בלי שום תכנון. הוד השרון, עיר של כ-70 אלף נפש, שונה בחזותה משכנותיה רעננה וכפר סבא. הן עד היום נראות לא רע, ואני שואלת את עצמי מדוע הוד השרון נראית ככה. נתחיל בשם המקום ששונה מרמתיים, שם תנכי יפה, להוד השרון המודרני לכאורה. זה קרה ב-1964 עם איחודן של רמתיים, מגדיאל, הדר ורמת הדר. רמתיים הייתה מושבה מפא"יניקית ברובה, מגדיאל הייתה ליכודניקית ודתית. הדר הייתה מין מושב של יזמה פרטית, ורמת הדר מושב של יוצאי גרמניה. נוצרה תערובת די בלתי אפשרית.
אני בטוחה שאין לך מושג מי זה, אך הוא היה שר האוצר בממשלת הליכוד הראשונה, ממשלת 1977. הוא לא החזיק מעמד בתפקידו זמן רב. כהונתו נמשכה מיוני 1977 עד לנובמבר 1979. אך הפלא ופלא, בזמן הקצר הזה הוא הצליח להרוס את כלכלת המדינה.
ביום רביעי, בשבוע שעבר, החלטתי שדי, חייבים להחליף את המדיח. הוא אמנם שטף איכשהו, אבל 'איכשהו' זו לא שטיפה נקייה. הלכתי לחנות מוצרי החשמל האחת והיחידה בפרבר שלנו. הגעתי למוכרת, ואמרתי לה מה אני רוצה. אמרתי לה שיש לנו מדיח עם דלת זהה לזו שבארונות המטבח. מדיח עם פאנל הפעלה על הדלת בחוץ. נשמע לי לגמרי ברור, היא בכל זאת התעקשה שנזמין מדיח רגיל.
די לאחרונה, עדכנו את כל תחזיות הצמיחה ל-2025. התחזיות הכי מוקדמות במחזור זה, פורסמו באוקטובר 2024. ומעניין לראות את הפער בין כל החוזים, פער שלא קיים בתקופה שפויה. משרד האוצר הוא, כמובן, האופטימי מכולם, יצאה לו משום מה צמיחה של 4.3% ב-2025. טוב, ברור, הוא צריך לשמור על איזה שהיא תקווה לגבי הגירעון התקציבי. בנק ישראל, אחריו, מדבר על 3.8%. קרן המטבע הבינלאומית חוזה צמיחה של 2.7%, OECD נוקב ב-2.4%, ו-S&P חושב שהמשק יצמח ב-2.2%. פער ענקי כזה הוא לא רגיל, וברור שהוא מצביע על אי ידיעה מוחלטת.
עידן השוק החופשי 