כבר שבוע שאני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. על כן ברור שזה פסיכולוגי, כי איך אני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. פסיכולוגי או לא, זה רציני. חצי לילה לא ישנתי, כי חשבתי על מה לכתוב עכשיו.
קמתי, ואכלתי לחם עם ריבת תות-שדה שבתי הכינה. הריבות שלה תמיד מעניקות לי אופטימיות, והסתכלות נכונה על החיים. הפעם, זה לא עזר, אני עדיין תקועה עם זה שאין לי על מה לכתוב. אבל עכשיו, אני מבינה שאפשר לכתוב על זה שאין לי על מה לכתוב.
על מה אני אכתוב? על פוליטיקה? אין לי כוח, כולם כותבים אותו הדבר. על כלכלה? הפסקתי לכתוב בגיל 80, כי אני מאמינה שכלכלה היא סיפור בפרטי פרטים, ואני כבר לא עוקבת ככה. על רמתיים? בנותיי אמרו לי להפסיק מיד, כי האנשים יותר מדי מזוהים. אז על מה נשאר לכתוב? על היומיום, כשיש מה לכתוב על היומיום.
הנה, עכשיו יצאתי לגינה וראיתי את הוורד הצהוב על הגזע. הוא שווה סיפור, כי הוא כבר בן עשרים וכמה שנה, והוא פורח פריחה מלאה ויפהפייה של פרחים קטנים וצהובים. בכל פעם שאני רואה את הפריחה הזו, אני אומרת לעצמי: אסור להאמין למומחים. המומחים במשתלה אמרו לנו לא לקנות וורד על גזע, הוא לא יחזיק מעמד, הוא לא יפרח. בינתיים, הוא כאן כבר 23 שנה, והוא פורח.
וחוץ מזה, קר היום ומעונן, ואני, עם סוודר, במצב רוח נאחס חושבת על הטיל שפגע באיזור נתב"ג. חושבת על עזה, לא יכולה שלא לחשוב על עזה. מה יהיה, תגידו לי אתם מה יהיה.
אה, אני מבינה עכשיו. המצב רוח הזה לא סתם ככה. אולי אני 'טיפה' פסימית בגלל מה שקורה במדינה. אולי אני לא מאמינה לשטויות שמנהיגינו אומרים. יש לי נכדים בצבא. אלוהים, שמור על נכדיי בצבא. הם לא בפלורידה, הם כאן, ביחידות קרביות. אלוהים, שמור על כולנו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 