אחד מהבכירים והמנוסים בתחום יחסי העבודה בישראל זימר לי פעם את שיר הסיום שלו למשא ומתן מוצלח. "הרגתם אותי, גמרתם אותי", הוא אומר לצד השני, בידעו שכל סיום משא ומתן הוא תחילתו של המשא ומתן הבא. ולכן כדאי תמיד להשאיר את היריב מרוצה. המלכודות שהוטמנו לו יתגלו לעיניו בזמנו החופשי.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפרשנויות בסגנון ביבי ניצח – עיני ניצח. נתניהו ועיני עצמם השתדלו בכל התבטאויותיהם לטשטש  את מה שנחשב בעיניהם להישגים אישיים. בשיחה עם עיתונאים לאחר אישור התקציב, אמר נתניהו: "הצלחנו לעשות את האיזון הדרוש. שילבנו כאן ידיים כדי להגן על מקומות העבודה ולעזור לחלשים. זו לא רק קואליציה פוליטית, אלא ניסיון להגיע לאיחוד כוחות שאנו זקוקים לו במטרה לשמור על מקומות העבודה, לצמצם את האבטלה, להביא לצמיחה ולסייע לחלשים" (דהמארקר, 14.5.09). עיני, לצדו, טען כי המנצח בהליך אישור התקציב הוא "המשק כולו. הבהרנו לאורך כל הדרך שהעובדים מוכנים לתרום, ותרמנו. דאגנו שלפחות חצי מהכסף שעליו מוותרים העובדים ילך לקרן סיוע למפעלים. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מחוקקים חוקי עבודה יחד עם הממשלה" (דהמארקר, שם).

נתניהו ועיני, שני שועלי משא ומתן ידועים, נוהגים כאן לפי הכלל של אותו בכיר. מאוחר יותר, עוזריהם הנאמנים לחשו באזני העיתונאים מה שלחשו. כך יצא שרוב התקשורת מבליטה את "ניצחונו" של עיני, כמה עיתונאים מבליטים את "ניצחון" נתניהו.

מעניין לראות שדווקא דהמארקר מבליט את ניצחון עיני, ואילו דוברים שונים של השמאל הכלכלי-חברתי מדגישים את ניצחון נתניהו ואת ויתורי ההסתדרות. באופן טבעי כל צד היה רוצה לקבל יותר ממה שקיבל, ובאופן טבעי בכל מחנה יש כאלה החושדים במנהיגם ומבקרים את התנהלותו.

הפרשנות המפוכחת דווקא צריכה להאמין לשני המנהיגים. כן, בהרבה משאים ומתנים קשים העניינים לא נסגרים באופן לגמרי מלא. דוגמא טובה היא מתחום השכר. רוב השביתות מסתיימות בדיון לילי, שבסופו הדוברים המותשים יוצאים לעיתונות טרוטי עיניים כשבידם ראשי פרקים של הסכם. הפרטים (ואלוהים טמון בפרטים) מבוררים בדיונים נוספים (שלעתים מובילים לעוד שביתה ועוד שביתה) חודשים ושנים לאחר מכן.

נראה שהמשא ומתן על התקציב הפעם הוא בדיוק מהסוג הזה. הישגו הבולט של עיני הוא הסכמת הממשלה על הוספת מספר חוקי עבודה. לכאורה, הישג מרשים, אך נותר עוד הרבה כדי למלא אותו תוכן. החוקים עוד לא נוסחו ובוודאי שלא אושרו בממשלה ובכנסת. אם יאושרו, הציות לחוקי העבודה בישראל אינו מזהיר. הודעה לעיתונות של משרד התמ"ת (20.5.09) מצביעה על ירידה של 43% במספר התלונות נגד מעסיקים בינואר-אפריל 2009 לעומת התקופה המקבילה אשתקד. האם בגלל שהמצב הפך להיות נפלא, או בגלל שבתקופת אבטלה אנשים חורקים שניים ולא מתלוננים על מעסיקים מפירי חוק?

הישגו הבולט של נתניהו הוא הסכמתה של ההסתדרות להחלת רפורמות בחברת החשמל, בנמלים ובמנהל מקרקעי ישראל. זו הסכמה עקרונית והדיון על העיתוי והפרטים עוד יהיה מייגע. כדאי לזכור, ההסתדרות היא ארגון גג. בגופים שאמורים להיות מופרטים ישנם ועדים גדולים וחזקים שההפרטה מאיימת על קיומם. הם לא שותפו בהסכם, ויהיה מעניין לראות איך הם ינהגו בבוא העת, ומה יהיה לעיני לומר אז.

רוצה לומר, הן עיני והן נתניהו, כל אחד מהם העניק לחברו "הישג" שאותו יוכל לנפנף בתקשורת, אך עניינם האמיתי אינו ב"הישגים" האלה. עניינם האמיתי והמשותף הוא בשמירת השקט במשק ודחיית ההחלטות המתבקשות עד כמה שאפשר. ההכרעות הקשות כבר ניצבות בפתח. על פי דיווחי העיתונות, כמה מהטייקונים לא יוכלו להחזיר את חובותיהם ב-2009 וב-2010. מה על הממשלה לעשות? שער החליפין של השקל, שהתנהג יפה בשנה האחרונה, פתאום מתפרע. האם ניהולו הוא בסמכות הממשלה, או בתחומו הבלעדי של בנק ישראל? מה משמעותה המקרו-כלכלית של רכישת 100 מיליון דולר ביום בשוק המטבע על ידי הבנק המרכזי? מה יהיה על שער המטבע ללא התערבות זו? מה יהיה על המשק ללא פיחות סדיר?

זה רק מדגם קטן מהסוגיות שממתינות למענה. נתניהו גם עיני חוששים מהמגמות המסתמנות ואף מכירים, כל אחד לעצמו, את חולשתם ואת קוצר ידם בהיעדר משנה סדורה לטיפול  בבעיות היסוד של הכלכלה. זה לא שיש משנה של הממשלה ומשנה של האיגודים המקצועיים, אין משנה בכלל. זאת בעקבות כישלונו של מודל השוק החופשי המוקצן, שמשל בכיפה בעשרים השנה האחרונות, וניוון המודל החלופי במשך אותה תקופה.

ולכן נתניהו-עיני-ברוש מבינים שחשוב להם לדבר ביניהם, חשוב להם לפנות לציבור ולהרגיעו, וחשוב להם לחלוק ביניהם את האחריות.  מצב חדש מוליד תפישה חדשה. במצב החדש הזה אין מנצחים. ולכן, גם אם תעירו את נתניהו-עיני-ברוש משנתם באמצע הלילה, ותתפשו אותם לשבריר שנייה חשופים ולא מוגנים, תסחטו משלושתם אותה תשובה אמיתית: לא מעניין אותנו אם ניצחנו או הפסדנו. מישהו שאג פעם לקהל "ה-ם מפח-דים"? עכשיו זה "אנ -חנו מפח-דים". אנחנו בלית-ברירה משלבים ידיים.

תוכנית בנק ישראל לטיפול במשבר הכלכלי היא תוכנית צנועה בכל היבט שהוא. סך עלותה הוא 4.4 מיליארד ש"ח, והגדלת גירעון התקציב בעטיה נאמדת ב-0.6 אחוזי תוצר. לפני הכל, מילת הסבר על הייחוס לתוצר. השוואת כל הוצאה ממשלתית לתוצר השנתי נותנת קנה מידה להתערבותה של הממשלה במשק. זוהי השוואה בין הזרמת הכספים למשק הנובעת מהממשלה להיקף הפעילות המשקי הכולל.

הצעתו של בנק ישראל תגדיל את גירעון הממשלה ב-2009 מ-5.2 אחוזי תוצר ל-5.8 אחוזי תוצר. לא הרבה, גם על פי השוואה בינלאומית  שמופיעה במצגת הבנק. בהשוואה זו, המונה 20 מדינות, ישראל תהיה החמישית מלמטה בהיקפה של תוכנית ההתערבות יחסית לתוצר, אם הצעת בנק ישראל תתקבל. ולגמרי לא במקרה היא השלישית מלמעלה באותו מסדר בשיעור החוב הלאומי שלה מהתמ"ג.

משמע, מה שבנק ישראל אומר בין השורות הוא שעם גירעון התחלתי וחוב התחלתי, כמו אלה של ישראל, לא ניתן להגדיל את ההוצאה הציבורית בעוד הרבה. יהיו כאלה שיחלקו על קביעה זו, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבנק ישראל, בתוכניתו, מעמיד בסימן שאלה את גבולות ההתערבות התקציבית.

במידה רבה, מסמך בנק ישראל הוא סוג של הכרזה על תום עידן המקרו-כלכלה. עידן 20 השנה האחרונות שבו המסר התמציתי היה: הכל או כמעט הכל יכול להיעשות בעזרת ויסות קל של רבית הבנק המרכזי ושל התקציב. והנה, עכשיו, רבית בנק ישראל עומדת על 0.75% – כמה עוד אפשר להוריד אותה. ובהוצאה הממשלתית מתקרבים לקו העליון.

מה זה אומר? שלא נותרו לממשלה אמצעי מדיניות? כך חינכו אותנו לחשוב בעידן הפרייבטיזציה-דה-רגולציה-ליברליזציה. אך אם חוזרים קצת לאחור, מגלים שלממשלה יש הרבה מה לעשות לבד מהזרמה תקציבית כוללנית והורדת רבית. זוהי עשייה של מיקרו-כלכלה, כלומר התערבות בפרטים. ניתן למצות אותה בשלושה סעיפים עיקריים: האחד, קביעת סדר העדיפויות בתקציב – לא רק העלאת גירה על הסכום הגלובלי שלו; השני, רגולציה – חקיקה, פיקוח, בקרה; השלישי, ניהול נכסים – ההיפך מהפרטה, הלאמה, אם תרצו. היבטים מגוונים של שני הסעיפים הראשונים תוכלו למצוא בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי. כאן אתן רק דוגמא לכל אחד מהם. לסעיף השלישי, שהפך להיות אקטואלי בחודשים האחרונים, אתייחס בהמשך.

טריטוריאלי – גלובלי   
 
בנק ישראל מציע תוספת עתק (750 מיליון שקל) לתקציב המו"פ, זאת בוודאי בגלל התכווצות התעסוקה בתעשייה מאז 1996. אבל ספק אם הזרמה כזו תעודד תעסוקה ארוכת טווח בישראל, כשלצדה התמיכה בהשקעות הון כמעט נגוזה. הפרת האיזון בין התמיכה במו"פ לתמיכה בהשקעות ההון דוחפת את תעשיית ההיי-טק בישראל החוצה. הרעיון נשאר כולו ישראלי, חלקיק בעלות נותר כאן, אך קווי הייצור מועתקים למדינות זרות או שהשליטה במפעלים נמכרת לזרים שיזיזו את הייצור מכאן בזמן הנוח להם. ניתן לראות מכאן, שמה שחסר הוא לא עוד מו"פ אלא השתתפות ממשלתית בסיכון הראשוני של ההשקעה בהון, דהינו, המענק הישן והטוב שכמעט נמחק. ואולי לא נמחק בכדי. מענק ההשקעה הוא במהותו טריטוריאלי, הוא נועד לקשור את המפעלים לכאן. מענק המו"פ במידה רבה גלובלי. גלובליזציה ללא מצרים הייתה האופנה עד כה, ועכשיו הזמן לתהות על התבונה שבה.

רגולציה – דה-רגולציה
 
אחד המהלכים הבולטים במעבר לשוק חופשי וגלובליזציה בישראל הוא שחרור תנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, ובמקביל, קביעת שער החליפין של השקל בשוק החופשי. מעל מהלך זה מותווה סימן שאלה מאז מארס 2008, מועד שבו בנק ישראל הכריז על התערבותו הקבועה בשוק – רכישת  דולרים בהיקף יומי שמגיע עכשיו ל-100 מיליון דולר. האם המסקנה מכאן היא סגירה מוחלטת של תנועות ההון פנימה והחוצה? קביעה מנהלית קשיחה של שער הדולר? לא ולא. יש גם דרך ביניים שהתקיימה עד סוף שנות ה-90: סינון של תנועות ההון על פי מטרתן, והנחיה חלקית של שער החליפין. דרך ביניים זו מתבקשת עכשיו, כי מה יותר הודאה בכישלון הפיתרון הפינתי של חופש תנועות הון מוחלט מהתערבותו הקבועה של בנק ישראל בשוק המטבע.

הפרטה – הלאמה
 
הביקורת על ההפרטה התמקדה עד כה בצדדיה הערכיים. אבל עכשיו קשה להתעלם מכישלונה הניהולי. זוכרים? ההפרטה הייתה אמורה לייעל את הכלכלה ולחלצה מהניהול הממשלתי הכושל. גם השתלטותם של אילי ההון הגדולים על חברות, שנשענה על מימון בנקאי נדיב, הייתה אמורה להעביר את השליטה במשק לידי מי שיודע-מה-הוא-עושה. השתלטות זו דומה להפרטה, רק שבשלביה הראשונים, מימונה נזרק אל הציבור לא כמס ממשלתי אלא כעמלות בנקאיות מוגדלות, וכמרווח מוגדל בין רבית החובה לרבית הזכות שלו בבנקים.

והנה עכשיו, ההפרטה וההשתלטויות האחרות על חברות עלולות להתגלם גם במס הישיר. שלושה-ארבעה-חמישה או יותר טייקונים באים לממשלה בדרישה שתחלץ אותם מחובותיהם שנצברו. איך? כמובן בעזרת התקציב שלה. האם הממשלה צריכה לתת גיבוי כוללני להחלטותיהם העסקיות של מי שנקלעו לחובות עתק? או שעליה להסתפק ברכישת אותן חברות שלהם המעסיקות עובדים רבים ושניתן לקיימן הלאה בניהול תקין, דהיינו ניהול ממשלתי? זו השאלה הכי דחופה כרגע – שאלה של הלאמה. ובכספים של מי? כספי הממשלה שקברניטי הכלכלה כה התאמצו למזער את נוכחותה המבישה עד אתמול.

בראשית השבוע הודיע בנק ישראל על תוכניתו לרכוש אגרות חוב ממשלתיות. היקף הרכישה היומי ינוע מעשרות למאות מיליוני שקלים. ביום הראשון לרכישה דווח על זינוק של כמעט 5% במחירי אגרות החוב ארוכות הטווח, ירידה בתשואתן, ופיחות של כ-1.5% בשער הדולר.

בנק ישראל לא הצטער על תגובה זו. מטרתו הראשונית ברכישת האג"ח היא הורדת הרבית לטווח ארוך. ואם לצדה הוא השיג פיחות קטן – מה טוב. מאז יולי 2008 מזרים הבנק  כ-100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח כדי לתמוך בפיחות. כמו בשוק ההון, גם כאן הוא מגדיל את כמות הכסף במשק לצורך מימון התערבותו. כמו בשוק ההון גם כאן התערבותו מעידה על אכזבה מקוצרה של היד הנעלמה.

בשוק ההון שבו נקבע מחיר השימוש בכסף, דהינו הרבית, הבנק ניסה להפגין את מנהיגותו בקריאה "אחריי". זאת, על ידי הורדות רבית חדות ורציפות בחודשים האחרונים. רבית בנק ישראל עומדת היום על השיעור המזערי של 1%. הורדתה משכה כלפי מטה את רבית החובה לעסקים, אך זו תלויה בשיקולי הבנק המלווה וכל מקרה נשקל לגופו. הניסיון בישראל מורה שהבנקים מעדיפים את העסקים הגדולים, גם אם כמה מתאגידי הענק סבכו אותם בצרות. עסקים קטנים ובינוניים לא רק שנדרשים לשלם רבית גבוהה, אלא גם שלעתים קרובות לא מקבלים כלל אשראי.

שאלה מעניינת היא מדוע הבנקים נוהגים כפי שהם נוהגים. יתכן שהם מאמינים שאת הפסדי העתק הצפויים להם מהלוואותיהם לתאגידים תכסה הממשלה בלית-ברירה. בעוד שמהשחיקה הכוססת לאטה עקב כישלונותיהם של העסקים הקטנים היא תבחר להתעלם. אבל כרגע ההסברים פחות חשובים, ויותר דחוף להבין איך להניע את הבנקים להלוות בתנאים הוגנים גם למי שהם לא חפצים ביקרו.

שאלה מקבילה היא איך לנווט את שער החליפין של הדולר על פי צורכי המגזר היצרני בישראל וצורכי הציבור, ולא על פי מאווייהם של סוחרי מטבע בודדים. בנק ישראל עונה על שתי השאלות האלה בהתגלמותו לסוחר גדול בשווקים. מאז יולי, הוא מזרים 100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח, דהינו, מאות מיליוני שקלים ליום. כעת, מצטרפים לסכום הזה עוד עשרות ואפילו מאות מיליוני שקלים ליום שיופנו לשוק אגרות החוב.

להתערבות הזו, הכרוכה בהגדלת כמות הכסף במשק, יש מחיר משלה. היא עלולה ללבות את האינפלציה בתנאים מסוימים. מאידך, הצלחת ההתערבות בשוק האג"ח ובשוק המטבע  היא תלוית נסיבות מורכבות ולגמרי לא מובטחת.

גרוע מזה, הידיעה הפומבית על שחקן גדול שמשחק בכיוון אחד בלבד – הורדת רבית  ודחיפה לפיחות – היא מתכון להגברת התעניינותם של ספקולנטים בשוק ההון והמטבע של מדינת ישראל. התעניינות שלא תיטיב עם רוב-רובו של הציבור. הרי בגלל החשש הזה ממסירת מידע גלוי מדי על מטרותיה של הממשלה בשווקים עברו בזמנו לניוד מלא של שער החליפין ולנטישת כל ניסיון לניהולו. או, במילים אחרות, להנהגת דה-רגולציה וליברליזציה בשוקי ההון והמטבע.

והנה, עכשיו, חוזרים לניהול הרבית ושער החליפין בדלת האחורית, תוך הפיכתו של הבנק המרכזי לסוג של ספקולנט-על. זאת, בעוד שכל שליטה של הממשלה בשווקים על ידי תחיקה, בקרה, פיקוח, או בשמה המפורש רגולציה נחשבת להתערבות מוקצה במנגנון המופלא של השוק.

אין להכחיש, לא קל להכריח את הבנקים להלוות למי שהם לא רוצים, ברבית שלא בא להם לקבל. וייתכן שחקיקה פרטנית בתחום הזה לא תועיל. אבל סביר להאמין שחזרה למידה מסוימת של רגולציה בתחום הבנקאות בכלל תחזק את מילתו של בנק ישראל אצל הבנקים. בעשרים השנה האחרונות, יצא הבנק המרכזי מכל אמירה בתחום הצרכני. הוא מתמקד בעיקר בשמירת יציבותו הפיננסית של המשק.

יציבות פיננסית – מה זה? שאלה טובה. אך מה שברור הוא שתוך כדי שחרור הבנקים לעשיית מיטבם למען הכלכלה והחברה שמט בנק ישראל מידו את הכוח של מי שיכול לאיים ולהעניש. ומי שלא יכול להעניש, גם לא זוכה להקשבה, כפי שיודע מניסיונו כל הורה לילדים הלומדים בבית ספר רגיש במיוחד לזכויות התלמיד.

לא רק בתחום הרבית קשה להתערב ביעילות. גם בתחום המטבע לא פשוט להחזיר מידה מסוימת של רגולציה, אם כי ברור שהיא נחוצה. רק מיון מחדש של תנועות הכספים לישראל והחוצה ממנה, איסור על תנועות קצרות טווח מסוימות, לימוד מדוקדק של התנהגות שחקני שוק המטבע, ומניעת צעדים שאינם מתיישבים עם טובתו של הציבור – רק מהלך כזה של חזרה לרגולציה יחזיר מידה של שליטה ממשלתית לשוק המטבע בישראל.

התחפשותו של בנק ישראל לסוחר מן השורה בשוק ההון ובשוק המטבע, תוך הזרמת כספים ענקית למשק, עלולה להתברר כמזיקה בה בעת שהיא בלתי מועילה. ויותר מכל היא מעידה על כשלון הדה-רגולציה – אחת מאבני הדרך של מודל השוק החופשי בעשרים השנה האחרונות. תם עידן הדה-רגולציה. מתי כבר יקראו לילד בשמו.