מאבקו של סטנלי פישר בהנהלת בנק הפועלים, ומלחמתו לביצור סמכויותיו של בנק ישראל, הוצגו על ידי התקשורת בדרכה הרגילה. פישר, כך נכתב במרבית המאמרים, הפך סופסוף להיות ישראלי. פישר סופסוף מבין מה זה כוח.
 
הצגת הדברים הזו עושה עוול לנגיד בנק ישראל. פישר לא החל את דרכו כאן כתינוק פוליטי. הוא הוזמן לישראל לאחר מילוי תפקידי צמרת באקדמיה האמריקנית, בקרן המטבע הבינלאומית ובמגזר הפיננסים העולמי. פישר גם לא הפך לישראלי בסגנון התבטאותו, והוא שומר על נימוס ואיפוק. מה שקרה, יותר עמוק מזה: פישר, כך נראה, קלט במלוא חושיו את המשק הישראלי.
 
ראיון בדה-מארקר מה-11.6.09 ממחיש את המהפך שפישר עבר. באותו ראיון הוא מצטט מאמר שהתפרסם ב-Journal of Economic Literature מספטמבר 2005 , וזו תמצית הדברים: "למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה….המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות". בתשובה לשאלה: "אתה רוצה לומר לנו שככה אתה רואה את מדינת ישראל"? פישר עונה: "זה מאמר שמתאר מדינות קטנות".
 
מאבקו של פישר בבנק הפועלים מואר כאן באור שונה מזה שבמדורי הכלכלה/רכילות בתקשורת. את סיבת הדחתו של היו"ר, דני דנקנר, פישר עדיין שומר לעצמו. אבל מבין השורות ניתן לקלוט שפישר מבין לאחרונה באופן חד את משמעות שליטתם של שלושה בנקים במגזר פיננסי של מדינה. פתרונו של פישר לעניין זה הוא אישי: החלפת יו"ר בנק הפועלים. בראיון בדה-מארקר לא נדונה האפשרות השנייה: הגברת הרגולציה על ענף הבנקאות, דהינו, הגברת התחיקה, הפיקוח והבקרה בכל התחומים הבנקאיים.
 
התעניינותו של סטנלי פישר בעוד זווית של המשק הקטן תתעורר בקרוב – אם עוד לא התעוררה עד כה. מאז סוף אפריל השנה, נכשלים מאמצי בנק ישראל לפחת את השקל לעומת הדולר. מהלך ניהול שער החליפין על ידי הבנק החל במארס 2008. הוא בא לאחר ייסוף מתמשך בשער המטבע שהסב נזקים למגזר היצרני. רכישת המט"ח החלה בהיקף קטן, והורחבה להיקף יומי של 100 מיליון דולר ביולי 2008. ההתערבות צלחה במשך מספר חודשים, והניבה פיחות של 32% בשער החליפין של השקל לעומת הדולר מנקודת השפל ביולי 2008 לנקודת השיא באפריל 2009. מסוף אפריל השנה שוב השקל מתחזק לעומת הדולר.
 
כדי להבין איך הדברים מתקשרים למשק קטן ורגולציה הבה ונראה מה בנק ישראל עושה בעניין שער החליפין. כניסתו לשוק המטבע הפכה את בנק ישראל לסוחר-על. סכום של 100 דולר ליום אינו זניח בשוק זה, ובמיוחד כשהזרמתו אינה אקראית, והיא מלווה בהצהרת כוונתו של בנק ישראל להגדיל את יתרותיו עד ל-44 מיליארד דולר. כלומר, הצהרה על המשך רכישת דולרים יומית גדולה, בקצב ידוע מראש, ולמשך זמן קצוב.
 
שוק המטבע, השוק שבו נקבע שער החליפין של ישראל, מתנהל על פניו כדוכן עגבניות במחנה יהודה. מצדו האחד, רוכשי מטבע זר (דהינו, מוכרי שקלים), ומצדו השני, מוכרי מטבע זר (דהינו, רוכשי שקלים). ההזרמות לשוק זה נעשות על ידי הציבור הרחב וסוכניו (חלפנים), אך גם על ידי גופים כלכליים מתוחכמים ומהמרי מטבע מחושבים שמחליטים על המועד הנכון לקניית ומכירת מטבע זר. הצהרת בנק ישראל סיפקה (ולא בלי כוונה) מידע יקר מפז לאותם מתוחכמים ומהמרים. הם יכלו בעזרתה לצפות את כיוון השוק ולנצל אותו למשחקיהם – כגון רכישת דולרים בתעריף נמוך יום אחד, ומכירתם בהפרש של מספר אחוזים כמה ימים לאחר מכן.
 
אותם מהמרים גם שמו את לבם למגבלתו המוצהרת של בנק ישראל: הגדלת יתרות מטבע החוץ שברשותו עד להיקף של 44 מיליארד דולר. קו ה-44 מיליארד נחצה במארס 2009. ולכן אין זה פלא שבסוף אפריל החלה מכירת מטבע זר. אותם מתוחכמים ומהמרים מן הסתם אומרים לעצמם, תם עידן קניית הדולרים של בנק ישראל. גם אם הערכתנו אינה נכונה לרגע זה – והבנק ימשיך לקנות – די ששחקני השוק האחרים חושבים כמונו. ובפרט, שעל פי כל היגיון מקרו-כלכלי, אין הבנק יכול לקנות דולרים לאין סוף. התערבותו חייבת להיגמר מתי שהוא. לכן מכאן והלאה, מי שיהמר על מכירת מט"ח ועל התחזקות השקל הוא שיעשה את המכה. וזה אכן מה שקורה.
 
איך כל זה מתקשר למשק קטן ורגולציה? הנה, במשק קטן, שנקרא לו ישראל, היקף הסחר היומי במט"ח גם הוא אינו גדול ועומד על 2.5-2 מיליארד דולר ליום. באותו משק קטן שולטים שלושה בנקים גדולים, כעשרים משפחות גדולות, ועוד כמה חברות גדולות. אותם גדולים, מן הסתם מחזיקים בידם מספיק מזומן שמאפשר להם לנווט כרצונם את שוק המטבע. ואם הכסף לא בידם, הם יכולים לפנות לבנקים ולקבל אשראי למטרה זו.
 
לא רק היקף השוק, גם מבנהו מקל על תמרון שער החליפין. הסחר בין השקל למטבעות הזרים מתנהל כמעט כולו בתוך גבולות ישראל בשלושת חדרי העסקות של הבנקים הגדולים. זאת, שלא כמו הדולר או המטבעות הבינלאומיים החשובים הנסחרים באלפי חדרי עסקות על פני תבל. ריכוזו של המסחר בזירות מעטות מאפשר לכל המעוניין לקלוט את המידע הנוגע אליו ולשחק בו. כך, מהמרי המטבע יכולים להזרים סכומי כסף גדולים ברגעים הקריטיים, ולהוביל את השוק. כך הם גם גורפים את רווחיהם כשהם מהמרים מראש על מגמה ודואגים במעשיהם שהיא תתממש.
 
הימורי המטבע הינם חוקיים בכל העולם המתועש מאז ראשית שנות ה-70. אלא שמצבה של ישראל בעניין זה שונה באופן מהותי מזה של מדינות גדולות בעלות מטבע חזק. ניתן לנחש שזה אחד הנושאים הנוגעים למהותו של משק קטן שפישר הפנים טו
ב יותר בחודשים האחרונים. ניתן רק לקוות שמסקנותיו לא יצטמצמו לממד האישי  – עוד החלפת יו"ר – אלא יתרחבו להחלפת השיטה.
 
במשך שנים רבות, ובעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, התנהל בישראל מהלך נרחב של הסרת הפיקוח על תנועות הכספים לתוך המדינה וממנה החוצה, ובניית שוק לסחר המטבע. השוק שנבנה הוגבל זמן רב על ידי הממשלה (רצועת הניוד האופקית והאלכסון) ורק בסוף התקופה שוחרר לגמרי. את כל הפרטים הרבים שכרוכים במהלך צריכים לבדוק עכשיו. מי מזרים סכומי כסף גדולים לשוק המטבע? מתי? מה מקור כספיו? האם הם כרוכים בתנועת הון מיידית או נשאבים ממאגר שקלי או מאשראי?  ידיעת כל אלה תאפשר לשחרר את בנק ישראל מתפקיד הסוחר ולהחזירו לייעודו האמיתי – יוזם חקיקה ומסדיר שווקים.
 
ההבנה הטובה יותר של השוק צריכה להוביל לדיון פומבי רחב על שיטת קביעת שער החליפין בישראל. כיום, השיטה נקבעת למעשה על ידי בנק ישראל, למרות שהמנדט שלו הוא בעצם טכני – פיקוח על השוק. אבל בנק ישראל נכנס לחלל שנוצר בהיעדר התעניינות מצד כל גוף שלטוני אחר. את המחדל הזה צריכים לתקן. התנהלותו של שוק המטבע משפיע על כל תחומי הכלכלה. ולכן קביעת עקרונות פעולתו נושאת אתה משמעות פוליטית, והיא צריכה להיעשות על ידי הממשלה והכנסת לאחר דיון ציבורי נרחב.
 
* תיאור וניתוח שוק המטבע בישראל מצוי בשלושת הפרקים הבאים בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי': הכי חופשי שוק המטבע, שעמום רצוי ולא רצוי, החייאת הדיון הדמוקרטי.

רוח של חזרה בשאלה שורה על הכלכלנים בימים אלה. אמונתם הדתית במדעיותה של הכלכלה הולכת ומתפוגגת. להטלת הספק במודל המאד מובנה השולט בכלכלה מזה שלושים שנה תורמים כותבים ודוברים רבים. אחד מהם הוא רן רביב, שהגיש לאחרונה את עבודת הגמר שלו לתואר מוסמך במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב. העבודה בהנחיית פרופ' דניאל גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, נושאת את הכותרת: "האתגר הניאו-ליברלי תיאוריה ומדיניות כלכלית: אספקטים של כלכלה פוליטית ותיאוריה בישראל 1981-1968".

עניינו המרכזי של רביב בעבודה זו הוא המהפך המחשבתי והפוליטי שהתחולל בעולם ובישראל בשנות ה-70: מקיינסיאניות לניאו-ליברליזם. בתוכו תופש מקום נכבד המעבר משער חליפין נשלט על ידי הממשלה לשער חליפין נייד וחופשי. בניגוד לעמדת הזרם המרכזי של הכלכלנים, רביב קובע כי "עיצוב המדיניות בשאלה זו היה מהלך פוליטי; משמע, כלכלנים בישראל כמו בעולם לא הובילו את המהלך אלא היו בין המובלים. רק לאחר מעשה גיבו אותו רוב הכלכלנים המרכזיים בישראל כמו בעולם בפה מלא. קריאה מדוקדקת בתיאוריה הכלכלית חושפת רובד נוסף בהצדקת המהלכים הפוליטיים לפירוק מערכת תיאום שער המטבע, רובד ששאף לתאר את השינוי כהכרחי וטבעי".

בהמשך, רביב מרחיב על תרומתו הניכרת של מילטון פרידמן לעיצוב התיאוריה הנלווית לפירוק מערכת שערי המטבע הקבועים והנשלטים על ידי ממשלות (מה שהיה הסדר ברטון-וודס). תיאוריה זו שיבצה את הקביעה החופשית של שער המטבע בתוך 'סדר טבעי' – מעין כוח משיכה שאליו נשאבים זרמי המטבע מעצם ברייתם.

מעקב מדוקדק אחר התנהלותו של פרידמן בממשל האמריקני ובארגונים הבינלאומיים חושף בעיקר סוג מסוים של כוחות  טבעיים כגון קרבתו של פרידמן למנהיגי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ומעורבותן של קבוצות עסקיות מנוגדות אינטרסים בויכוח הכאילו לשם שמיים. חשיפת החוטים הפוליטיים והעסקיים תשכנע לפחות כמה מהקוראים כי הדיון על אופן ניהול שער המטבע – הובלה ממשלתית או גחמות השוק – הוא במידה רבה דיון אידיאולוגי ואינטרסנטי. אך לא כך מוצגים הדברים ברוב ספרי הכלכלה של שלושים השנים האחרונות, בכנסים המרכזיים ובתקשורת הממסדית.

רביב בדבריו מביא טיעונים משכנעים לקביעה כי גם המהפך הכלכלי בישראל היה ביסודו "מהפך פוליטי, או ביטויו הקונקרטי של המהפך הפוליטי שהתרחש בבחירות הקודמות (בחירות 1977), וביטא מהפכה ביחסי כוח בקרב האליטות בישראל". כמי שהייתה כלכלנית צעירה באותה עת, אני יכולה להעיד שרק לאחר שנים רבות ראיתי את מלוא הקשרן הפוליטי של הליברליזציה בשוק המטבע וכל החבילה שאיתה (גלובליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה).

כיום, ברור לי לגמרי שהמהלך המשולב של שחרור תנועות ההון בישראל יחד עם קביעת שער החליפין בשוק החופשי (תנועת מספריים שחייבת להתבצע בו-זמנית) הוא מהלך שיועד מראשיתו להיטיב עם המגזר הפיננסי. משמעותו מבחינת חלוקת ההכנסות היא הגשת קופון לקבוצה קטנה של מהמרי מטבע הנהנים מתנודות השקל היומיומיות, והענקת שי צנוע במתכונת עמלות על הסחר במט"ח לחדרי העסקות של הבנקים. דורון נוסף מועבר למנהלי קרנות הנאמנות ומכשירי הבורסה המתמחים במטבע זר. את מחיר ההטבה למגזר הפיננסי משלמים בעלי ועובדי המגזר היצרני שפרנסתם נפגעת לא פעם מאיבוד השליטה בשער החליפין. החוסכים הקטנים מגלים גם הם רוח התנדבות בספיגת נזקי האינפלציה-דפלציה שנדנדת שער החליפין מביאה.

הבנת תפקודו של שוק המטבע בישראל לפרטיו הייתה לי רגע של הארה, ואחד מהאירועים המעצבים בחיי המקצועיים. לזכרו של רגע זה, ולכבודם של עוד רגעי פקיחת עיניים לנוכח קיר אטום, הנה שירו היפה של המשורר הפולני צ'סלב מילוש על חירות המחשבה ועל קדושת התיאוריה המדעית. הנה המדענים מתוך הקובץ זה בתרגומו של דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן 2008. חג חירות שמח לכולנו.

                    המדענים

                    יפי הטבע הנו חשוד.

                    נו כן, תפארת הפרחים.

                    המדע דואג בל נשלה את עצמנו.

                    אפילו לא ברור בשל מה זה כל כך חשוב לו.

                    קרבות הגנים, התכונות שמבטיחות הצלחה,

                    הרווח וההפסד.

                    באיזה לשון, אלוהים אדירים, מדברים האנשים האלה

                    בחלוקים הלבנים? צ'רלס דארוין

                    לפחות הרגיש נקיפות מצפון

                    כשפרסם את התיאוריה שלו, השטנית לפי דבריו.

                    והם מה? הרי הם הגו את הרעיון:

                    לבודד עכברים בכלובים נפרדים,

                    לבודד אנשים, לנכות מהמניין זנים אחדים

                    כאבדה גנטית ולהרעיל.

"גאוות הטווס היא תהילת האלוהים" – כתב ויליאם בלייק.

                    פעם שמח את עינינו

                    יופי שאין עמו טובת הנאה, מעצם השיפעה.

                    ולנו מה הותירו? רק את חשבון הכדאיות

                    של עסק קפיטליסטי.

 
פעם ראשונה, במאמציך לחולל פיחות: שתי הורדות רבית חריגות – מחצית האחוז כל אחת  ב-25.2 וב-24.3; רכישה בהיקף ניכר של מטבע זר בראשית מארס; והצהרתך ב-20.3 על רכישת מט"ח קבועה של בנק ישראל – כ-25 מיליון דולר ליום, עד לסך של כ-10 מיליארד דולר.
 
פעם שנייה, בהתבטאות שאולי לא ייחסת לה חשיבות בישיבת הממשלה מה-13 לאפריל, בה קבעת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך.
 
והוי מה חבל שחוש ההומור של הספקולנטים לא מתבזבז סתם ככה כמו אצל האנשים הרגילים. הם לא צוחקים בקול, הם מחייכים וקורצים, ורצים מהר לקנות/למכור מטבע זר.
 
וכך, חתירתך לחולל פיחות התקבלה ברוח מאד טובה. בשבוע שלאחר הורדת הרבית הראשונה, טיפס שער החליפין של השקל לעומת הדולר בכ-2%. ואז, בשבועיים וחצי הבאים, צנח בכ-8% לשפל שלא זכור כבר שנים רבות. כתגובה, יזמת את צעדי חודש מארס שהמחישו כמה אתה לחוץ לפיחות. לחיצות שלא תגונה – המשק היצרני אינו יכול לתפקד עם כאלה ייסופים. אלא שחברינו הספקולנטים שוב קרצו, והקפיצו את שער החליפין בכ-7% תוך שלושה שבועות.
 
וכששער הדולר היה בשיאו, בדיוק כשמהמרי הטבע החלו להרהר איך יורדים מהעץ, שוב לא אכזבת והגשת להם את הסולם. בישיבת הממשלה, ב-13.4, אמרת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך. זה הספיק כדי להנחית אותו חזרה עד ל-3.486 בסוף השבוע שעבר, כלומר קרוב ל-4% מתחת לשיאו האחרון.
 
אין מילים, הקרדיט מגיע לך. נדנדת השקל מסוף פברואר ועד הלום כולה שלך. היא אינה נובעת מיחסי המטבעות הזרים – השקל מתנדנד חזק גם לעומת האירו. היא נובעת משאיפתך המוצהרת להשיג פיחות, וייצר ההשתעשעות של שחקני המטבע. מרגע שהבינו מה הכיוון שלך, הם ידעו מה יהיה הכיוון שלהם. מבחינתם, כל שינוי שער חד הוא קופון פוטנציאלי, שיש לחתור לגזירתו. ואכן, אפשר לראות איך תנודות המטבע התגברו מאז שהצהרת על כוונתך לחולל פיחות.
 
כי מבחינת מהמרי המטבע, ההצהרה היא שחשובה. לא ההאצה הקלה בקצב הורדת הרבית – היא לא משמעותיות בעולם של תנודות שער חליפין חדות; לא רכישת הדולרים על ידי בנק ישראל בסך 25 מיליון דולר ליום –  כאחוז אחד בלבד מהיקף הסחר היומי; וגם לא כניסותיו הספורות של הבנק לשוק בסכומים גדולים – כמה זמן היא יכולה להימשך. מה שחשוב הוא הכוונה. אה, הספקולנטים אומרים, הבנק המרכזי רוצה פיחות. בואו ניתן לו קצת ייסוף כהתחלה.
 
ההצהרה חשובה לא רק לתחשיבי הספקולנטים. כל אמירה ברורה של הבנק, כל צעד הפגנתי שלו  ממונפים בקרב הציבור הרחב, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת המהומות. וכך, שחקני המטבע המומחים קופצים ראשונים לקנות דולרים אם האיתות הוא בכיוון פיחות. הם, בהתחלה, קונים בזול, מעוררים את פיחות המטבע, ומריצים אותו על ידי סיפורי מעשיות. הציבור שנוהר אחריהם משלים את המלאכה. לשחקנים המיומנים רק נותר להמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו למכור את הדולרים ברווח של 7%, כפי שעשו בראשית אפריל.
 
כל האמור לעיל לא בא לחדש לך דבר. אתה הרי מומחה לשוקי מטבע ולשווקים פיננסיים אחרים. אך ייתכן שעדיין לא חווית מספיק את שוק המטבע הישראלי, שוק שנשלט על ידי סוחרים בודדים, ומתנהל בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות. מה לעשות, השקל הוא לא דולר. את הדולר, הנסחר באלפי חדרי עסקות ברחבי תבל, אי אפשר לתמרן בקריצה.
 
היותו של השקל נתון למניפולציה קלה מאפשר לך סוג של תקשורת עם השוק. כך אתה יכול להצליח יותר מעמיתיך בארה"ב או בגוש האירו בניווט מטרה רגעית. עובדה, מנהיגי השוק הולכים לזמן מה אחריך, אך מה קורה לאחר שעשו את המכה?
 
שינויי הרבית, התערבותך הישירה בשוק המט"ח, הצהרותיך הפומביות ורמזיך – כולם יעילים ברגעי משבר, שאינו עמוק מדי או ממושך מדי. עם זאת, אתה, וזה גם מה שהכרזת בישיבת הממשלה, לא מסוגל לנווט את השקל לטווח הבינוני והארוך. והטווח הבינוני והארוך הוא שרלוונטי להיערכות המגזר היצרני. בתנאים הנוכחיים, ולא חשוב עד כמה תרצה לעזור, אתה לא מסוגל לפתור את בעיית היסוד של התעשייה או החקלאות או התיירות. יותר מזה, התערבותך קצרת הטווח בשוק המטבע, המנוצלת לעשיית גלים על ידי הספקולנטים, מפירה את היציבות ועלולה לגרור אחריה נזקים (כגון הגברת תנודות האינפלציה).
 
אבל ההתנסות בחודשיים האחרונים בכל זאת אינה לגמרי מיותרת, כי היא ממחישה היטב את גבולות יעילותם של שינויי הרבית או רכישות הבנק המרכזי בקביעת שער השקל. לא על אלה שרגא ברוש וחבריו היצרנים צריכים להילחם, אלא על הזכות לדעת את העובדות הנוגעות לסחר המטבע בישראל. בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם מנהיגי השוק הקבועים או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים, מאשראי מקומי, או מאשראי זר?
 
כל הפרטים האלה נחוצים לגיבוש מדיניות מטבע מציאותית. בנק ישראל הוא המועמד הטבעי לאסוף אותם בתוקף תפקידו. אבל הוא אינו המועמד הבלעדי להכרעה. המידע הזה צריך להימסר לציבור, ולשמש בסיס לדיון ציבורי. כן, הציבור צריך להבין ולגבש דעה על חופש תנועות ההון, על האשראי להימורי מטבע הניתן על ידי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים, ועל ניטור מנגנוני הפעולה של חדרי עסקות המטבע.

 
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.

 
חישבתם נכון, שמונה בלבד. כלומר, נותרו עוד שמונה הורדות של מחצית אחוז עד שרבית בנק ישראל, העומדת כיום על 3.75%, תתאפס.

הורדת הרבית של מחצית האחוז, בסוף החודש שעבר, התקבלה בהתלהבות משום שנתפשה כחריגה משגרת הרבע אחוז לחודש. היא התפרשה כהליכה לקראת שרגא ברוש וראשי ארגונים אחרים, שזועקים על השקל המיוסף. שקל חזק מדי מוזיל את היבוא לקונים בשקלים, ומייקר את הייצוא הישראלי בתעריף דולרי.

הורדת מחצית האחוז הצליחה מבחינה זו. יום לאחר ההורדה, השקל פוחת ב-1.3% לעמת הדולר. אך בשלושת הימים הבאים, הוא נסוג במידת מה. ואז, הגיעה המתיחות בעזה, שער השקל שוב עלה, ואתמול, בסיום המסחר הוא עמד על 3.63 – 1.3% יותר מאשר לפני הורדת הרבית. הצלחה, אבל לא דרמטית. במיוחד, שאין לדעת אם כל הפיחות הוא תוצאה של הורדת הרבית , או של האירועים הביטחוניים.

אם נניח, שגם בהמשך יושג פיחות של 1.3% לכל הורדה של מחצית האחוז בריבית, לאחר שמונה הורדות כאלה, נקבל תזוזה של כ-10% בשער השקל. זאת, לעומת הייסוף של כ-20% בשער השקל לעומת הדולר מאז סוף דצמבר 2005. מיותר לומר שהתרגיל הזה מאד גלמי. אבל הוא נותן איזשהו מושג על כוחו של מכשיר הרבית, לכשעצמו.

מנגנון השוואתי פשוט מקשר בין הרבית לשער החליפין

הוא מבוסס על חופש תנועות ההון בעולם המתועש. אם ניתן לקנות ולמכור כל מטבע, אם ניתן להוציא אותו מגבולות המדינה ולהחזירו אליה ללא כל מעצור, הרי מבחינת אנשי הפיננסים המחפשים תשואה מרבית מהירה,  אמת המידה להחלטה היא הפרש הרבית בין מדינה א' למדינה ב', לעומת השינוי הצפוי בשער החליפין בין מטבעותיהן.

כי אם, למשל, בעולם יציב, ניתן לקבל רבית שנתית של 4% על הזוז, ורבית שנתית של 6% על הדינר, הרי ברור שלמשך אותה שנה כדאי להפקיד את הכסף בחשבון דינרים. אבל, אם באותה שנה הזוז יתחזק ב-5% לעומת הדינר, הרי בהמרה חוזרת מדינר לזוז, רווחיהם בריבית של מפקידי הדינרים יימחקו עקב שחיקת ערך המטבע שבו השקיעו.

רק שמנגנון פשוט אף פעם לא מסביר הכל בכלכלה  
 
כי מי שבא לבחור בין זוז לדינר, בין דולר לשקל – איך הוא יודע מה יהיה שיעור הפיחות או הייסוף בשנה הבאה. מה, התחזקות השקל לעומת הדולר בשיעור של יותר מ-20%, מאז סוף דצמבר 2005, הייתה צפויה מראש? ובמילים אחרות, ההשוואה החשבונאית שלעיל טובה לתקופות רגועות, בהן אפשר פחות או יותר לצפות את כיוון ושיעור השתנותם של שערי החליפין. היא נהיית חסרת ערך בזמנים פרועים, בהם נפילות בורסה וזרימות ההון האדירות שבעקבותיהן, טורפות את כל הקלפים.

שער החליפין של השקל נקבע בשוק של ביקוש והיצע
 
לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אבל בסחר של מוצר תעשייתי או חקלאי, בדרך כלל נזהרים שלא "לשבור את השוק" (להוציא כמה מקרים של עוף בשקל). כי שבירת השוק עלולה להתגלגל לשבירת היצרנים, ולערער את פרנסת כל העוסקים בתחום.

כלל הגיוני זה לא חל בשוק המטבע. מהמרי המטבע לא היו מהמרים אילו האמינו שהם ייצאו הניזוקים ממעלליהם. שער המטבע בישראל נקבע בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות גדולים בבנקים, ונתון במידה רבה לניווטם של כמה סוחרי מטבע משפיעים. הם הגוזרים את דינו של השקל לעלייה או ירידה, בעזרת הביקושים וההיצעים שלהם, ובסיוען של השמועות שהם שותלים בעיתונות ובקהילת המטבע.

יתכן מאד, שפיחות השקל בעקבות הורדת הרבית של מחצית האחוז, היה מימוש צפוי מבחינתם. כלומר, הם ניצלו את ההפתעה כדי למכור דולרים קצת יותר ביוקר.

מכאן והלאה, אין למהמרי המטבע שום סיבה להמשיך ולהתרגש  
 
רבית בנק ישראל עומדת על 3.75%. רבית ה"פד" האמריקאי עומדת על 3%, והיא תרד, כנראה בעוד חצי אחוז בקרוב. אז, איזה דרמה סטנלי פישר מסוגל לחולל בעזרת הורדת רבית של עוד חצי אחוז – 3.25% לעומת 2.5%: מישהו סופר הבדלים כאלה?

גם אם פישר יוריד את רבית בנק ישראל לאפס, ההפרש שיישאר בין רבית בנק ישראל לרבית ה"פד" קטן מכדי לרגש את שוק המטבע. באווירה הלא-רגועה של היום, לא צריך יותר משמועה טיפשית על המצב המדיני-בטחוני, או על איזשהו אירוע בבנק גדול, כדי שמיליארדי דולרים יתעופפו הנה והחוצה, ובמעופם, יקפיצו את שער החליפין ב-10% לכאן או לכאן. רוצה לומר, לשמועות טיפשיות יש היום הרבה יותר כוח מאשר לנגיד בנק ישראל.

בנק ישראל, כבר מזמן אינו שחקן מנצח בשוק המטבע

היחלשותו של הבנק המרכזי, כמו גם היחלשותה של הממשלה, הן תולדה ישירה של הגלובליזציה. כשקביעת שער החליפין נעזבת לגמרי לכוחות השוק, הם הופכים להיות נותני הטון.

העברת השליטה בשער החליפין של המטבע לכוחות השוק נשענת על הכתרתם לנציגיהן הנאמנים של מגמות היסוד המשקיות. ממליכי כוחות השוק מאמינים כי ביקושי והיצעי שוק המטבע משקפים במדויק את התפתחויות הייצור והעסקים. אלא, שבפועל, מה שקובע את שער החליפין יום-יום הן דווקא תנועות ההון לטווח קצר, שברוב המקרים אינן קשורות לשום פעילות יצרנית. הן מונעות על ידי הפרשי ריבית, ניחוש הפיחות הצפוי, ובעיקר, שמועות ומניפולציה.

יוצא מכאן, שמי שרוצה להחזיר את ניווט הכלכלה לממשלה, חייב לנתק את הקשר ההדוק מדי בין שער החליפין לאותן תנועות הון קצרות טווח . דהינו, להקשות על תנועותיו של אותו כסף "חם", שבא לשוק המטבע "לעשות מכה" מהירה.

 
לשרגא ברוש, נשיא התעשיינים, שמנסה להעמיד את הציבור על חומרת המצב בכנס ועוד כנס. לכמה מאות בעלי מפעלים שהייצוא הוא חלק ניכר מפעילותם, וכמה אלפי העובדים שאיתם. אולמרט ובר-און, על פי הצהרותיהם, אינם מודאגים.

 ולמה שיהיו מודאגים?
 
משום ששער החליפין של הדולר עומד בימים אלה על כ-3.6 שקלים, בדומה לערכו בראשית 98 – בדיוק לפני עשור. מדד המחירים לצרכן קפץ מאז ביותר מ-20%. עלות העבודה לשעה בתעשייה זינקה באותה תקופה ביותר מ-50% (ובכוונה אני לא מדייקת, כי אין שום משמעות לדקדוקי העניות בתחשיב כזה).

זה אומר, שעבור כל דולר שהיצואנים מביאים לארץ, הם מקבלים אותה תמורה בשקלים כמו לפני עשר שנים. אבל הוצאותיהם להפקתו גדלו מאז בעשרות אחוזים. ולכן, יש סיבה טובה לדאוג.

בהחלט נכון….
 
שבתשומות לתעשייה יש מרכיב יבוא צמוד דולר, המקטין את ההפסד. משקלו הגיע לפחות מ-30% מסך התעשייה ב-1995. העיבוד הזה לא עודכן מאז, אך ככל שהתעשייה הופכת להיות יותר ויותר עתירת יידע, מרכיב היבוא בסך הוצאות הייצור הופך להיות פחות משמעותי, וחשיבותו של השכר עולה. במיוחד בייצוא, עוד יותר מאשר בסך התפוקה בתעשייה, ההוצאה על ההון האנושי היא העיקר.

נכון גם, שהשכר במפעלי ההיי-טק נקוב בדולרים. אך זה לא אומר שהוא מוקפא בתעריף הדולרי שלו. בכל מועד דיון שכר, אם הוא נשחק מדי בערכו השקלי, העובדים שחיים כאן דורשים את התאמתו ליוקר המחיה המקומי, דהינו, התאמה על פי שינוי מדד המחירים לצרכן או השכר הכללי.

אמת גם, שאפשר להיעזר בביטוחי שער – הסדר המבטיח שער חליפין נתון מראש לעסקה ידועה. אבל ביטוחים כאלה עולים כסף, עוד יותר כסף כששוקי המטבע תזזיתיים כמו עכשיו.

ובמאמר מוסגר, כדאי עוד לומר, ששער החליפין שקל/אירו קצת פוחת מאז סוף שנות ה-80 (8% מאז היווסדו בינואר 99), שלא כמו שער הדולר. אבל גם זה בטל בששים לעומת עליית המחירים והשכר כאן. מה גם, שלמרות היותו של גוש האירו פחות או יותר שווה ערך לארה"ב בחלק הייצוא מישראל המופנה אליו, רובו המכריע של הסחר הישראלי נקוב במחירים בינלאומיים דולריים (להערכתי, 90%-80%). זו גם הסיבה שבסל המטבעות של בנק ישראל, המיועד לתת אינדיקציה על ערכו ה"נכון" של השקל, משקל הדולר הוא כ-75%.

מתי יתחילו לדאוג?    
 
כשהייצוא מישראל יתחיל לסגת, והצמיחה תדשדש בעקבותיו. ניתן להאמין, וזה כבר קרה בעבר, שגם אז לא יודו שזו בעיית רווחיות, אלא ייאחזו בהאטה העולמית. ובכלכלה, מה לעשות, התהליכים אף פעם אינם חד-משתניים. יותר מזה, ייתכן מאד שעצמת התגובה של הייצוא לשער החליפין חזקה יותר בזמן האטה מאשר בזמן צמיחה. בכל מקרה, גם המודלים הכי מתוחכמים לעולם לא מצליחים לבודד את השפעתו של משתנה בודד באופן חד.

מה שכן, מי שכמוני עשה קילומטראז' בדפי העבודה של מנהלי הכספים במפעלי ייצוא, יודע היטב עד כמה שער החליפין העתידי הוא משתנה קריטי בתחשיביהם – אותם תחשיבים שקובעים אם לחתום על עסקת ייצוא או לא. עסקות ייצוא נחתמות לעתים קרובות למספר שנים קדימה, ולכן העצירה במכירות לחו"ל עוד לא מורגשת. אבל היא תבוא.

מי נגד מי?    
 
חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר. בישראל, 2007, יבוא הסחורות הגיע ל-56 מיליארד דולר, וייצוא הסחורות נאמד בכ-46 מיליארד דולר. כלומר, היבוא, ופטרוניו, הם היום מוקד הכוח.

עדות לכך מתקבלת מהתבטאותו של שר האוצר, רוני בראון, בכנס התעשיינים, כפי שצוטטה ב-TheMarker מיום 18 בינואר 2008. "זה מזכיר לי את שלטון הבעת' בסוריה", הוא אמר על בחירתו של שרגא ברוש לקדנציה שנייה כנשיא התעשיינים, לאחר שהתמודד כמועמד יחיד.  לא ניכנס כאן לבעת' ומנהגיו, אבל רק מטון דיבורו של שר האוצר ניתן להבין כי הכוח לא שוכן בהתאחדות התעשיינים בימים אלה.

אולי מתוך תחושה זו, וגם מתוך הכרה באינטרס המשותף, התעשיינים בהנהגתו של ברוש חוברים בעניינים רבים להסתדרות. טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עיני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר.

בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

ובעד מה

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

הפתרונות שלעיל אינם קלים ואינם פשוטים. הם דורשים שחזור של מערכת שפורקה בשנות ה-80 וה-90. אך אין ספק, שהממשלה תגיע אליהם בעקבות המשבר המתפתח עכשיו. לחצן של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים אולי יזרז במעט את ההבנה.