אין מס כזה. כל מס הוא מס טוב כי הוא תורם למימון שירותי ממשלה נחוצים. כל מס הוא מס רע באופן המיוחד לו.

מע"מ בשיעור שווה על כל המוצרים הוא מס רגרסיבי. שיעורו מההכנסה האישית עולה ככל שהיא נמוכה יותר. זאת, משום שחלק ההוצאה המוקדש לרכישת מוצרים ושירותים קטן יותר אצל מי שהכנסתו גדולה. ולכן, על פי תפישת הצדק המקובלת בכלכלה, מע"מ אינו מס צודק. ניתן לעדן את אופן גבייתו על ידי קביעת שיעור מע"מ שונה לקבוצות מוצרים המסווגות על פי העדפה חברתית. ועדיין, במע"מ תמיד יישאר מרכיב רגרסיבי ניכר.

מס הכנסה על יחידים הוא לכאורה מס צודק. ובפרט שברוב המדינות שיעורו מטפס במדרגות ככל שההכנסה עולה. עיצובו של מס ההכנסה מניח מראש שבדרגות ההשתכרות הנמוכות חייבים להשאיר בידי הנישומים את מרב הכנסתם, ובדרגות הגבוהות ניתן לדרוש מהם להפריש יותר לצרכי הציבור. אלא שלא מעטים חושבים שקביעת שיעור מס שולי גבוה מדי מחבלת ברצון לעבוד וליזום. מהו מס "גבוה מדי"? על כך אין תשובה פשוטה. גם היבט ה"צדק" יותר מורכב ממה שנראה במבט שטחי: מדוע מי שמתאמץ כדי להיטיב עם משפחתו, לא זכאי לקחת את החלק הגדול של פרי עמלו הביתה?

מס אחר שנראה הגיוני על פניו הוא המס על רווחיהן הלא-מחולקים של חברות. מס חברות מוטל על רווח החברות לאחר שכל הוצאותיהן כבר סולקו, ובעלי החברות משכו את חלקם ברווחים. מה שנותר הוא הסכום שמופקד בקופת החברה כדי לענות על הוצאות עתידיות ולממן השקעות. כך, שמצד אחד, הרווחים שלא חולקו הם שארית שאינה חיונית ברגע הפרשתה, ולמה לא להטיל עליהם מס? ומצד שני, רווחים אלה עשויים לשמש להשקעות שתועלתן למדינה (למשל, ביצירת תעסוקה) עולה על זו שבשימושי הכסף הציבוריים.

כל השיקולים שלעיל, שאינם מובילים לתשובה חד-משמעית, מבהירים מדוע בשום מדינה לא מסתמכים על מס אחד ויחיד. לכן השאלה הרלוונטית בדיון אינה מה המס הכי טוב, אלא מהי תערובת המסים הכי טובה. יותר מזה, השאלה האמיתית היא מהי תערובת המסים הכי טובה שניתן לשאוף אליה עכשיו. כי בשום מדינה לא פותחים כל פעם דף מסים חדש. זה בלתי אפשרי בתמונה מורכבת שכוללת חובות מס, פטורי מס ותמיכות ממשלתיות לגופים עסקיים ולפרטים.

יוצא מכאן שהעיסוק ב"במס הטוב" וב"מס הרע" הוא קלישאה ברוח ה"בחור הטוב" ו"הבחור הרע" במערבונים. המרב שאפשר לעשות הוא לכוונן שוב ושוב את תערובת המסים הקיימת.

כך, למשל, שחיקתו המתמשכת של השכר הריאלי בישראל בדרגות הנמוכות, במונחים מוחלטים ויחסיים, מכווצת כל הזמן את פוטנציאל הגבייה במס ההכנסה האישי. הנה, על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, בשנת 2007 כ-46% מהנישומים היו פטורים מתשלום מס הכנסה. ובקצה השני, הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון הגיעה בשנת 2007 לכ-35 אלף שקל לחודש, אך רק כ-2% מהאוכלוסייה הכנסתם עולה על 35 אלף שקל לחודש. כלומר, גם בעשירון העליון רוב ההכנסות אינן מנקרות עיניים ורק קבוצה קטנה מאד בפסגה היא שמושכת את הממוצע כלפי מעלה.

בהינתן עובדות אלה של התפלגות ההכנסות, ובהינתן העובדה שהמס השולי המרבי בשיעור 46% מוטל היום על הכנסה שמעל ל-38 אלף שקל לחודש, נראה כי פוטנציאל תוספת הגבייה בחלקו התחתון של העשירון העליון אינו רב. ניתן להכביד את העול במאון העליון שממוצע הכנסותיו הוא יותר מ-100 אלף שקל לחודש, וחלקו בסך ההכנסה ברוטו בישראל (12%) מצביע על יכולתו לשלם. כמובן שצריך לבדוק במדויק את התפלגות ההכנסות בטווח הזה, אך גם אם יעלו את מס השולי המרבי במאון העליון ל-60% או ל-70% לא יצליחו לגייס שם יותר מכמה מיליארדים בודדים בשנה. כדאי גם לשקול מחדש את תוואי הרפורמה המתוכננת במס ההכנסה, שאמורה להוריד את המס השולי המרבי ל-39% ב-2016, ולצמצם את המס במדרגות הנמוכות יותר. החלת מלוא הרפורמה אמורה להקטין את תקבולי המס השנתיים ב-9 מיליארד שקל בין 2009 ל-2016. מכאן למע"מ שעל פוטנציאל הגבייה הנוספת שלו מיותר להרחיב. המחשה מסוימת של פוטנציאל זה התקבלה רק לאחרונה. שיעור המסים העקיפים בישראל גבוה בהשוואה בינלאומית, וכנראה שבתחום זה מוצו כל האפשרויות.

המע"מ, מס ההכנסה על יחידים ומס ההכנסה על רווחי חברות מהווים כ-75% מסך גביית המסים בישראל. יוצא מכאן שמרחב הפעולה המשמעותי היחיד שנותר הוא במס חברות. שיעור מס החברות שהיה 61% ב-1984 צנח ל-26% כיום. באוצר מדברים על הורדתו עד ל-18% ב-2016. נכון, ישנן מספר מדינות שבהן שיעור מס החברות נמוך יותר מזה שבישראל, אך בשום זמן ובשום מקום לא הוכחה הטענה שמס חברות נמוך מעודד השקעה יצרנית. נהפוך הוא, מבט מלמעלה על 20 השנה האחרונות – עידן מס החברות הנמוך בכל העולם המתועש – מציג תמונה של השקעה דלה בייצור, ושל כסף רב (ואולי רב מדי) שנותר בידי המגזר העסקי. כסף שמופנה לשכר מנהלים מטורף ויוזמות בורסה אקזוטיות.

לא הוכחה גם הטענה שמס חברות נמוך מדביק חברות מקומיות לארצן או מושך אליה משקיעים זרים. גורמים כה רבים כרוכים בהחלטת השקעה, ובוודאי שאחוזים בודדים של מס על רווחים לא-מחולקים (כלומר, רווחים שאינם מגיעים באופן ישיר לידי המשקיעים) אינם עומדים בראש הרשימה. על פי נתוני האוצר, כל אחוז של מס חברות עשוי לגייס לקופת האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. כאן טמון הכסף הגדול. והדיון על מדיניות ממשלתית מרחיבה ועל גיוס מקורות עבורה – שיתעורר בקרוב ככל שההאטה במשק תחמיר – צריך להתמקד במקום הזה.

כמה מפרטי תקציב 2010-2009 חמקו כמעט לגמרי מתשומת לבו של הציבור. אחד מהם הוא השינוי במס הבריאות שעליו דווח באמצעי התקשורת (ראה דה-מארקר מה-3 ליולי). על פי מה שתוכנן מי שמשתכר עד 2,775 שקל לחודש, ומשלם היום 3.1% משכרו לביטוח הבריאות, היה אמור לשלם מעתה והלאה 90 שקל לחודש. משמע, מי ששכרו מגיע ל-1,000 שקל לחודש ושילם עד כה 31 שקל לחודש, היה נדרש לשלם 90 שקל לחודש. ואם במשק הבית שני עובדים בשכר הזה, תוספת ההוצאה שהייתה מוטלת עליהם היא 118 שקל לחודש.

זו הכבדה ניכרת על תקציב משקי בית כאלה – בעיקר קשישים ובעלי מוגבלויות שונות. היא קשה יותר מתוספת ההוצאה הנובעת מהטלת מע"מ על ירקות ופירות, שעלותה במשקי בית עניים מוערכת בכ-40 עד 50 שקל לחודש. במיוחד, שתשלום מס הבריאות הוא הוצאה לגמרי קשיחה שאי אפשר לחמוק ממנה, ואת תוספת ההוצאה על ירקות ופירות ניתן לצמצם בעזרת אלתורים שונים. למרות זאת הטלת המע"מ על ירקות ופירות מילאה כותרות ענק עד שבוטלה, ואת מס הבריאות בקושי הזכירו. גם לאחר שמס הבריאות הוצא אתמול מחוק ההסדרים על פי דרישת יו"ר וועדת הכספים, משה גפני, העניין דווח בעיתונות באותיות קטנות ובעמודים הפנימיים.

ייתכן שהשתיקה בנושא מס הבריאות נובעת מהסתרתו במסמכי האוצר. אני, לפחות, בזבזתי שעתיים בניסיון כושל למצוא אותו. גם אם מישהו מצליח לאתרו, לא בקלות  ינתח את השלכותיו. לשם כך זקוקים לנתונים מפורטים על התפלגות השכר שמתחת ל-2,775 שקל, וליידע איך לחשב מתוכם את מספר האנשים שבהם התוספת הזו תפגע.

הסיפור הזה ממחיש עד כמה הפרטים הם חשובים, אך איש אינו עוסק בהם. לעתים מתקבל הרושם שכל פרשת מע"מ הירקות והפירות היא סוג של עז שהוכנסה לתקציב כדי למשוך אליה את תשומת הלב, כך שהחלטות חשובות אחרות יחמקו ללא כל התייחסות. ולא שהטלת המע"מ שנגנזה היא צודקת או נכונה מבחינה מקצועית, אך מעשים ומחדלים רבים בתקציב 2010-2009 ומסביבו אינם פחות בעייתיים ממנה.

דוגמא טובה להחלטות לא-פשוטות שעברו כאילו הן מובנות מאליהן מתקבלת מהרפורמה שעוכבה במס ההכנסה על יחידים ובמס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. בעקבות ביטול מע"מ הירקות והפירות דחו באוצר את הפחתת מס החברות מ-26% ל-25% מהימים הקרובים ל-2010. הפחתת שיעור מס ההכנסה המרבי שתוכננה ל-1 בינואר 2010, תצומצם עכשיו באחוז אחד ותוגבל למדרגה שבין 46% ל-45%. ברור לגמרי שההחלטה שהתקבלה לבסוף עדיפה על הקפצת מע"מ ירקות ופירות. אך יש הרבה מה לומר על חלוקת מס ההכנסה האישי המרבי בין דרגות ההכנסה השונות ועל מס החברות בישראל.

מס ההכנסה המרבי בישראל, בשיעור 46%, מוטל היום על הכנסות שמעל ל-38 אלף שקל בחודש. זוהי הכנסתם של שכירי היי-טק ובעלי מקצועות חופשיים אחרים שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. חלקם הגדול הם אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, שהעבדות בה הם שרויים משיתה עליהם הוצאה לא זניחה. ולכן ברמת השכר של כ-50 אלף שקל לחודש ואולי קצת יותר שיעור המס המרבי הנוכחי נראה סביר. אך לא ברור מדוע איש אינו בודק את פוטנציאל הגבייה הנוספת בהכנסות גבוהות יותר.

על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה לשנת 2007, הכנסתו החודשית הממוצעת של המאיון העליון היא יותר מ-100 אלף שקלים לחודש. כלומר, ישנם עובדים רבים בעלי הכנסה חודשית של מאות אלפי שקלים. חלקו של המאיון העליון בסך הכנסת הברוטו במשק הוא כ-12%. יש, אם כן, במאיון העליון פוטנציאל גבייה של כמה מיליארדים, אם מקבלים את ההשקפה שאדם המשתכר מאות אלפי שקל לחודש יכול לשלם 60%, 70% ויותר מס שולי מרבי. וכזכור, בקצה הסקאלה נמצאים אלה ששכרם נספר במיליונים לחודש.

פוטנציאל המאיון העליון עוד מתגמד לעומת המרחב שנפתח במס החברות. על פי הערכת האוצר, כל אחוז של מס חברות צפוי להניב 750 מיליון שקל ב-2009. במרבו, בשנת 1984, הגיע המס על רווחי החברות ל-61%. היום הוא עומד על 26% והתוואי להמשך הורדתו כבר סומן. זאת למרות שאין כל עדות שהפחתה זו והדומות לה בעולם המתועש תרמו לצמיחה, להגברת ההשקעות בהון יצרני, או להרחבת התעסוקה. מאידך, ניתן לתהות על הקשר בין אותה הפחתה, וסכומי העתק שהיא הותירה בידי החברות, להתנפחות הבועות הפיננסיות למיניהן.

על כל אלה לא מדברים – על חלוקה סבירה יותר של מס ההכנסה במאיון העליון, על העלאה מחדש או לפחות אי-הורדה של מס החברות. וכל אלה, משקלם מבחינת גביית המסים והפעילות הממריצה שהיא מאפשרת לממשלה, גדול פי כמה מאשר אותו מע"מ שירקותיו ופירותיו מצטלמים בטלוויזיה בצבעים מרהיבים.

* גרסה קודמת של המאמר פורסמה בעבודה שחורה.

 
העליהום על שרי אריסון הוא דוגמא לניהול מוטה ולא הוגן של דיון כלכלי. במקום לדון במהות הכשל בבנק הפועלים, נטפלים לנוהגיה האישיים של אריסון. ואגב, רק אתמול, דווח בעיתונות על הילולת הרנטגן בנתיבות שבה השתתפו נוחי דנקנר, ג. יפית, עו"ד ציון אמיר ועוד אנשים מצליחים שאיש אינו מטיל דופי בשיקול דעתם.
 
שרי אריסון מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, אך מה שמטריד הוא קיומו של דפוס התנהגות קבוע של הממשל והתקשורת בישראל: הסטת הדיון מדילמות מרכזיות בביטחון, בפוליטיקה ובכלכלה לרכילות אישית.
 
מי ינהל את מי: הבנק את המדינה, המדינה את הבנק?
 
זו השאלה האמיתית שמבוררת מאחרי הקלעים בחודשים האחרונים. בנק הפועלים מחזיק בכ-30% מהנכסים הבנקאיים בישראל, בנק לאומי אוחז בנתח דומה, ודיסקונט נגרר מאחריהם עם קצת פחות מ-20% מסך הנכסים. הרכב הבעלות הזה מקנה לשלושת הבנקים הגדולים כוח רב.
 
ברור לגמרי שהממשלה כל עוד שהיא יכולה לא תיתן לאף אחד מהם ליפול. ברור לגמרי שהתערבותה, אם תידרש, תעלה לציבור כסף רב. ברור לגמרי שכוחה של הממשלה מוגבל ועדיף שהיא תאתר מוקדם את ההחלטות שעלולות לגרור אותה לשאת בעלות חילוצו של בנק כושל. ולכן ברור לגמרי שבימים אלה של משבר הממשלה נחרדת מכל מה שנראה כהשקעה בנקאית חסרת אחריות.
 
חשוב לראות שהממשלה כאן היא נגררת ולא מובילה. הבנקים שנמצאים בבעלות פרטית חופשיים להחליט מה שיחליטו. רק אם המפקח על הבנקים בבנק ישראל מזהה סיכון גדול, הוא פועל למניעתו.
 
האם השולט הוא הבעיה? 
 
מה נאמר, עדיף שליט חכם, נאור, הגון ואחראי על יורש עצר מופרע בן 12. ובכל זאת, מדינות נוהלו באופן תקין גם כשבראשן עמדו מלכים-ילדים, וראשי ממשלה דמוקרטיים לא-חכמים ולא-יציבים. איך? חוקי המדינה דאגו לכך שלשליט לא יוקנה כוח בלתי מוגבל. מוסדות המדינה בדקו אותו, ריסנו אותו, אילצו אותו להקשיב ליועצים מנוסים, וכך הצליחו לנטרל את תכונות אופיו הבעייתיות של השליט.
 
גרעין שליטה? ביזור שליטה? טכנוקרטים גאונים?
 
מושג "גרעין השליטה" בבנקים הוצג לציבור כפיתרון שאין בלתו לקראת הפרטתם. ולא סתם גרעין שליטה, אלא שליטה של תושב חוץ. השולט בבנק, שהוגדר כמי שמחזיק את הנתח הגדול של מניותיו, היה אמור להיות הגורם האחראי והמייצב. אלא שפרשיות הבורסה בעולם הוכיחו שבעלים נשואי פנים עד מאד אינם ערובה לניהול תיקון, וקרבה לצמרת וול-סטריט ונאסד"ק אינה מהווה תעודת יושר.
 
על כן שוב צצה ועולה ההצעה הנגדית: ביזור השליטה לכלל הציבור על ידי מכירת המניות בבורסה או הענקתן במתנה מהממשלה לאזרחיה. נשמע יפה, אך לא ברור מה משיגים בדרך זו. מישהו ממחזיקי המניות הרי יתפוש לבסוף מנהיגות כמו בכל קבוצת אנושית. אין כל ערובה שהוא ישאף לטובת המדינה.
 
אותה מידה של תקווה ניתן לתלות בדירקטוריון של גאונים. לא חשוב מה ההכשרה של אנשיו, לא חשוב על ידי מי הם מונו. יושבי דירקטוריונים, ככלל, אינם אדישים לטובות הנאה ולשידולים. אחרת, למה הם שם בתוך השעמום והמריחות?
 
קטן הוא יפה גם ברגולציה
 
מכאן שאין לתלות תקוה מופרזת בשינוי מבנה הבעלות בבנקים או בהקפדת יתר על הרכב חברי הדירקטוריון. הדרך למנוע הרפתקנות פיננסית של הבנקים היא תחיקה נכונה – חזרה לתחיקה ההדוקה טרם עידן הדה-רגולציה, תחיקה של פרטים קטנים. שימו רובוט בבנק הפועלים. רק השיתו עליו חוקים ברורים, שאוסרים משחק בנגזרים פיננסיים והשקעות רבות מעוף. הושיבו רובוט גם בצד השני, אצל המפקח על הבנקים. רובוט שלא נלאה לנבור בפרטים, ולא מתעייף מלשקוע בענייני הבנק שתחת פיקוחו יום-יום. ואז, לא תיקלעו לעימות דרמטי בין מחזיק גרעין השליטה בבנק השני הכי גדול במדינה לנגיד הבנק שלה. עימות שעלול להזיק למשק כולו.

 
בשבוע שעבר, בביקורי בסופר השכונתי, חיפשתי צמר פלדה ולא מצאתי. נברתי במדף, הזזתי את השורה הקדמית כי את הצמר פלדה תמיד שמים מאחור – אתם יודעים מה קורה עם מוצר של יצרן קטן ונידח שאין לו דיבור עם הנהלת רשת המרכולים – ולא מצאתי.

ניגשתי אל הקופה הראשית :
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף. אולי תרשמי?
-א-ין צמר פלדה, ירתה לעברי הקוזאקית החסונה שתמיד יושבת שם.
-א-ין.
שאני אבין. א-ין.

השבוע, שוב הלכתי אל אותו מדף הזזתי את השורה הקדמית ולא מצאתי. ניגשתי לקופה הראשית:

-סליחה, חסר צמר פלדה במדף.
-אנחנו יודעות, חסר כבר כמה זמן ענו לי שתי הבחורות שישבו שם.
-מה זה חסר? מה זה אין? התפרצתי. אין במדינה? מחסור עולמי בצמר פלדה?

הבחורות שתקו, ומהצד נשמע פתאום קולו של מסדר המדפים הערבי מהכפר השכן:
-יש צמר פלדה במדף, בואי אני אראה לך.
ניגשנו למדף, המומחה הזיז במקצועיות את השורה הקדמית, ואין צמר פלדה.
-טוב, אני אביא מהמחסן, יש הרבה, הוא אמר.
המשכתי את סיבוב הקניות, ולאחר מספר דקות קראו ברמקול: הקונה שמחפשת צמר פלדה לקופה הראשית.

ניגשתי לקופה הראשית, מסדר המדפים עמד שם עם קרטון גדול מלא חבילות צמר פלדה. התעצבנתי וצעקתי אל הבחורות:
-מה זה הסיפור הזה. אני כבר שבועיים מחפשת צמר פלדה ואומרים לי שאין. אתן רוצות שאני אתלונן בהנהלה?
השתיים הביטו בי במבוכה וחשקו שפתיים.

-זה בגלל ככה הוציאו אותה מהסניף, אמר פתאום מסדר המדפים שלא מכיר את כללי המשחק.
-הוציאו? לא הבנתי.
-כן, פיטרו את הסדרנית של המדף הזה, נידבו לי הבחורות סופסוף פרשנות.

קוראיי היקרים, סיפור כזה לא כותבים סתם ככה. זה סיפור שתובע שורה תחתונה. זה סיפור שלא יכול בלי מסר. אז הנה המסר הנוקב הראשון: ככה הוציאו אותה מהסניף. כן, יחסי העבודה הם מה שהיו, ועוד יותר גרוע. תחליטו עכשיו מה כל חוקי העבודה הנפלאים שנחקקים על ידי ח"כים חרוצים מועילים לעובדים אילמים מרוב פחד.

והנה המסר הבא: מר גורלם של היצרנים הקטנים. במשקנו הקטן שולטים ענקים מעטים בכל תחום. איך מרגיש יצרן שתמיד נדון לשבת בשורה האחורית?

והנה עוד מסר: מצב המשק כמצב הסופר שלי. תמיד מבולגן, עובדיו מתחלפים כל שני וחמישי, והבעת חוסר-אונים עולה על פניהם בתגובה לכל שאלה או בקשה. איך נראה לכם הסופר-המשק הזה – על סף צמיחה מדהימה? בעיצומה של פריחה חברתית?

קוראיי המסורים, תבחרו בעצמכם את שורת המחץ לסיום הסיפור הזה. אל תיכנסו ללחץ, כל שורה מתאימה. כל שורה היא פתיחה לסאגה הבאה.

 
מאבקו של סטנלי פישר בהנהלת בנק הפועלים, ומלחמתו לביצור סמכויותיו של בנק ישראל, הוצגו על ידי התקשורת בדרכה הרגילה. פישר, כך נכתב במרבית המאמרים, הפך סופסוף להיות ישראלי. פישר סופסוף מבין מה זה כוח.
 
הצגת הדברים הזו עושה עוול לנגיד בנק ישראל. פישר לא החל את דרכו כאן כתינוק פוליטי. הוא הוזמן לישראל לאחר מילוי תפקידי צמרת באקדמיה האמריקנית, בקרן המטבע הבינלאומית ובמגזר הפיננסים העולמי. פישר גם לא הפך לישראלי בסגנון התבטאותו, והוא שומר על נימוס ואיפוק. מה שקרה, יותר עמוק מזה: פישר, כך נראה, קלט במלוא חושיו את המשק הישראלי.
 
ראיון בדה-מארקר מה-11.6.09 ממחיש את המהפך שפישר עבר. באותו ראיון הוא מצטט מאמר שהתפרסם ב-Journal of Economic Literature מספטמבר 2005 , וזו תמצית הדברים: "למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה….המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות". בתשובה לשאלה: "אתה רוצה לומר לנו שככה אתה רואה את מדינת ישראל"? פישר עונה: "זה מאמר שמתאר מדינות קטנות".
 
מאבקו של פישר בבנק הפועלים מואר כאן באור שונה מזה שבמדורי הכלכלה/רכילות בתקשורת. את סיבת הדחתו של היו"ר, דני דנקנר, פישר עדיין שומר לעצמו. אבל מבין השורות ניתן לקלוט שפישר מבין לאחרונה באופן חד את משמעות שליטתם של שלושה בנקים במגזר פיננסי של מדינה. פתרונו של פישר לעניין זה הוא אישי: החלפת יו"ר בנק הפועלים. בראיון בדה-מארקר לא נדונה האפשרות השנייה: הגברת הרגולציה על ענף הבנקאות, דהינו, הגברת התחיקה, הפיקוח והבקרה בכל התחומים הבנקאיים.
 
התעניינותו של סטנלי פישר בעוד זווית של המשק הקטן תתעורר בקרוב – אם עוד לא התעוררה עד כה. מאז סוף אפריל השנה, נכשלים מאמצי בנק ישראל לפחת את השקל לעומת הדולר. מהלך ניהול שער החליפין על ידי הבנק החל במארס 2008. הוא בא לאחר ייסוף מתמשך בשער המטבע שהסב נזקים למגזר היצרני. רכישת המט"ח החלה בהיקף קטן, והורחבה להיקף יומי של 100 מיליון דולר ביולי 2008. ההתערבות צלחה במשך מספר חודשים, והניבה פיחות של 32% בשער החליפין של השקל לעומת הדולר מנקודת השפל ביולי 2008 לנקודת השיא באפריל 2009. מסוף אפריל השנה שוב השקל מתחזק לעומת הדולר.
 
כדי להבין איך הדברים מתקשרים למשק קטן ורגולציה הבה ונראה מה בנק ישראל עושה בעניין שער החליפין. כניסתו לשוק המטבע הפכה את בנק ישראל לסוחר-על. סכום של 100 דולר ליום אינו זניח בשוק זה, ובמיוחד כשהזרמתו אינה אקראית, והיא מלווה בהצהרת כוונתו של בנק ישראל להגדיל את יתרותיו עד ל-44 מיליארד דולר. כלומר, הצהרה על המשך רכישת דולרים יומית גדולה, בקצב ידוע מראש, ולמשך זמן קצוב.
 
שוק המטבע, השוק שבו נקבע שער החליפין של ישראל, מתנהל על פניו כדוכן עגבניות במחנה יהודה. מצדו האחד, רוכשי מטבע זר (דהינו, מוכרי שקלים), ומצדו השני, מוכרי מטבע זר (דהינו, רוכשי שקלים). ההזרמות לשוק זה נעשות על ידי הציבור הרחב וסוכניו (חלפנים), אך גם על ידי גופים כלכליים מתוחכמים ומהמרי מטבע מחושבים שמחליטים על המועד הנכון לקניית ומכירת מטבע זר. הצהרת בנק ישראל סיפקה (ולא בלי כוונה) מידע יקר מפז לאותם מתוחכמים ומהמרים. הם יכלו בעזרתה לצפות את כיוון השוק ולנצל אותו למשחקיהם – כגון רכישת דולרים בתעריף נמוך יום אחד, ומכירתם בהפרש של מספר אחוזים כמה ימים לאחר מכן.
 
אותם מהמרים גם שמו את לבם למגבלתו המוצהרת של בנק ישראל: הגדלת יתרות מטבע החוץ שברשותו עד להיקף של 44 מיליארד דולר. קו ה-44 מיליארד נחצה במארס 2009. ולכן אין זה פלא שבסוף אפריל החלה מכירת מטבע זר. אותם מתוחכמים ומהמרים מן הסתם אומרים לעצמם, תם עידן קניית הדולרים של בנק ישראל. גם אם הערכתנו אינה נכונה לרגע זה – והבנק ימשיך לקנות – די ששחקני השוק האחרים חושבים כמונו. ובפרט, שעל פי כל היגיון מקרו-כלכלי, אין הבנק יכול לקנות דולרים לאין סוף. התערבותו חייבת להיגמר מתי שהוא. לכן מכאן והלאה, מי שיהמר על מכירת מט"ח ועל התחזקות השקל הוא שיעשה את המכה. וזה אכן מה שקורה.
 
איך כל זה מתקשר למשק קטן ורגולציה? הנה, במשק קטן, שנקרא לו ישראל, היקף הסחר היומי במט"ח גם הוא אינו גדול ועומד על 2.5-2 מיליארד דולר ליום. באותו משק קטן שולטים שלושה בנקים גדולים, כעשרים משפחות גדולות, ועוד כמה חברות גדולות. אותם גדולים, מן הסתם מחזיקים בידם מספיק מזומן שמאפשר להם לנווט כרצונם את שוק המטבע. ואם הכסף לא בידם, הם יכולים לפנות לבנקים ולקבל אשראי למטרה זו.
 
לא רק היקף השוק, גם מבנהו מקל על תמרון שער החליפין. הסחר בין השקל למטבעות הזרים מתנהל כמעט כולו בתוך גבולות ישראל בשלושת חדרי העסקות של הבנקים הגדולים. זאת, שלא כמו הדולר או המטבעות הבינלאומיים החשובים הנסחרים באלפי חדרי עסקות על פני תבל. ריכוזו של המסחר בזירות מעטות מאפשר לכל המעוניין לקלוט את המידע הנוגע אליו ולשחק בו. כך, מהמרי המטבע יכולים להזרים סכומי כסף גדולים ברגעים הקריטיים, ולהוביל את השוק. כך הם גם גורפים את רווחיהם כשהם מהמרים מראש על מגמה ודואגים במעשיהם שהיא תתממש.
 
הימורי המטבע הינם חוקיים בכל העולם המתועש מאז ראשית שנות ה-70. אלא שמצבה של ישראל בעניין זה שונה באופן מהותי מזה של מדינות גדולות בעלות מטבע חזק. ניתן לנחש שזה אחד הנושאים הנוגעים למהותו של משק קטן שפישר הפנים טו
ב יותר בחודשים האחרונים. ניתן רק לקוות שמסקנותיו לא יצטמצמו לממד האישי  – עוד החלפת יו"ר – אלא יתרחבו להחלפת השיטה.
 
במשך שנים רבות, ובעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, התנהל בישראל מהלך נרחב של הסרת הפיקוח על תנועות הכספים לתוך המדינה וממנה החוצה, ובניית שוק לסחר המטבע. השוק שנבנה הוגבל זמן רב על ידי הממשלה (רצועת הניוד האופקית והאלכסון) ורק בסוף התקופה שוחרר לגמרי. את כל הפרטים הרבים שכרוכים במהלך צריכים לבדוק עכשיו. מי מזרים סכומי כסף גדולים לשוק המטבע? מתי? מה מקור כספיו? האם הם כרוכים בתנועת הון מיידית או נשאבים ממאגר שקלי או מאשראי?  ידיעת כל אלה תאפשר לשחרר את בנק ישראל מתפקיד הסוחר ולהחזירו לייעודו האמיתי – יוזם חקיקה ומסדיר שווקים.
 
ההבנה הטובה יותר של השוק צריכה להוביל לדיון פומבי רחב על שיטת קביעת שער החליפין בישראל. כיום, השיטה נקבעת למעשה על ידי בנק ישראל, למרות שהמנדט שלו הוא בעצם טכני – פיקוח על השוק. אבל בנק ישראל נכנס לחלל שנוצר בהיעדר התעניינות מצד כל גוף שלטוני אחר. את המחדל הזה צריכים לתקן. התנהלותו של שוק המטבע משפיע על כל תחומי הכלכלה. ולכן קביעת עקרונות פעולתו נושאת אתה משמעות פוליטית, והיא צריכה להיעשות על ידי הממשלה והכנסת לאחר דיון ציבורי נרחב.
 
* תיאור וניתוח שוק המטבע בישראל מצוי בשלושת הפרקים הבאים בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי': הכי חופשי שוק המטבע, שעמום רצוי ולא רצוי, החייאת הדיון הדמוקרטי.

 
אחד מהבכירים והמנוסים בתחום יחסי העבודה בישראל זימר לי פעם את שיר הסיום שלו למשא ומתן מוצלח. "הרגתם אותי, גמרתם אותי", הוא אומר לצד השני, בידעו שכל סיום משא ומתן הוא תחילתו של המשא ומתן הבא. ולכן כדאי תמיד להשאיר את היריב מרוצה. המלכודות שהוטמנו לו יתגלו לעיניו בזמנו החופשי.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפרשנויות בסגנון ביבי ניצח – עיני ניצח. נתניהו ועיני עצמם השתדלו בכל התבטאויותיהם לטשטש  את מה שנחשב בעיניהם להישגים אישיים. בשיחה עם עיתונאים לאחר אישור התקציב, אמר נתניהו: "הצלחנו לעשות את האיזון הדרוש. שילבנו כאן ידיים כדי להגן על מקומות העבודה ולעזור לחלשים. זו לא רק קואליציה פוליטית, אלא ניסיון להגיע לאיחוד כוחות שאנו זקוקים לו במטרה לשמור על מקומות העבודה, לצמצם את האבטלה, להביא לצמיחה ולסייע לחלשים" (דהמארקר, 14.5.09). עיני, לצדו, טען כי המנצח בהליך אישור התקציב הוא "המשק כולו. הבהרנו לאורך כל הדרך שהעובדים מוכנים לתרום, ותרמנו. דאגנו שלפחות חצי מהכסף שעליו מוותרים העובדים ילך לקרן סיוע למפעלים. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מחוקקים חוקי עבודה יחד עם הממשלה" (דהמארקר, שם).

נתניהו ועיני, שני שועלי משא ומתן ידועים, נוהגים כאן לפי הכלל של אותו בכיר. מאוחר יותר, עוזריהם הנאמנים לחשו באזני העיתונאים מה שלחשו. כך יצא שרוב התקשורת מבליטה את "ניצחונו" של עיני, כמה עיתונאים מבליטים את "ניצחון" נתניהו.

מעניין לראות שדווקא דהמארקר מבליט את ניצחון עיני, ואילו דוברים שונים של השמאל הכלכלי-חברתי מדגישים את ניצחון נתניהו ואת ויתורי ההסתדרות. באופן טבעי כל צד היה רוצה לקבל יותר ממה שקיבל, ובאופן טבעי בכל מחנה יש כאלה החושדים במנהיגם ומבקרים את התנהלותו.

הפרשנות המפוכחת דווקא צריכה להאמין לשני המנהיגים. כן, בהרבה משאים ומתנים קשים העניינים לא נסגרים באופן לגמרי מלא. דוגמא טובה היא מתחום השכר. רוב השביתות מסתיימות בדיון לילי, שבסופו הדוברים המותשים יוצאים לעיתונות טרוטי עיניים כשבידם ראשי פרקים של הסכם. הפרטים (ואלוהים טמון בפרטים) מבוררים בדיונים נוספים (שלעתים מובילים לעוד שביתה ועוד שביתה) חודשים ושנים לאחר מכן.

נראה שהמשא ומתן על התקציב הפעם הוא בדיוק מהסוג הזה. הישגו הבולט של עיני הוא הסכמת הממשלה על הוספת מספר חוקי עבודה. לכאורה, הישג מרשים, אך נותר עוד הרבה כדי למלא אותו תוכן. החוקים עוד לא נוסחו ובוודאי שלא אושרו בממשלה ובכנסת. אם יאושרו, הציות לחוקי העבודה בישראל אינו מזהיר. הודעה לעיתונות של משרד התמ"ת (20.5.09) מצביעה על ירידה של 43% במספר התלונות נגד מעסיקים בינואר-אפריל 2009 לעומת התקופה המקבילה אשתקד. האם בגלל שהמצב הפך להיות נפלא, או בגלל שבתקופת אבטלה אנשים חורקים שניים ולא מתלוננים על מעסיקים מפירי חוק?

הישגו הבולט של נתניהו הוא הסכמתה של ההסתדרות להחלת רפורמות בחברת החשמל, בנמלים ובמנהל מקרקעי ישראל. זו הסכמה עקרונית והדיון על העיתוי והפרטים עוד יהיה מייגע. כדאי לזכור, ההסתדרות היא ארגון גג. בגופים שאמורים להיות מופרטים ישנם ועדים גדולים וחזקים שההפרטה מאיימת על קיומם. הם לא שותפו בהסכם, ויהיה מעניין לראות איך הם ינהגו בבוא העת, ומה יהיה לעיני לומר אז.

רוצה לומר, הן עיני והן נתניהו, כל אחד מהם העניק לחברו "הישג" שאותו יוכל לנפנף בתקשורת, אך עניינם האמיתי אינו ב"הישגים" האלה. עניינם האמיתי והמשותף הוא בשמירת השקט במשק ודחיית ההחלטות המתבקשות עד כמה שאפשר. ההכרעות הקשות כבר ניצבות בפתח. על פי דיווחי העיתונות, כמה מהטייקונים לא יוכלו להחזיר את חובותיהם ב-2009 וב-2010. מה על הממשלה לעשות? שער החליפין של השקל, שהתנהג יפה בשנה האחרונה, פתאום מתפרע. האם ניהולו הוא בסמכות הממשלה, או בתחומו הבלעדי של בנק ישראל? מה משמעותה המקרו-כלכלית של רכישת 100 מיליון דולר ביום בשוק המטבע על ידי הבנק המרכזי? מה יהיה על שער המטבע ללא התערבות זו? מה יהיה על המשק ללא פיחות סדיר?

זה רק מדגם קטן מהסוגיות שממתינות למענה. נתניהו גם עיני חוששים מהמגמות המסתמנות ואף מכירים, כל אחד לעצמו, את חולשתם ואת קוצר ידם בהיעדר משנה סדורה לטיפול  בבעיות היסוד של הכלכלה. זה לא שיש משנה של הממשלה ומשנה של האיגודים המקצועיים, אין משנה בכלל. זאת בעקבות כישלונו של מודל השוק החופשי המוקצן, שמשל בכיפה בעשרים השנה האחרונות, וניוון המודל החלופי במשך אותה תקופה.

ולכן נתניהו-עיני-ברוש מבינים שחשוב להם לדבר ביניהם, חשוב להם לפנות לציבור ולהרגיעו, וחשוב להם לחלוק ביניהם את האחריות.  מצב חדש מוליד תפישה חדשה. במצב החדש הזה אין מנצחים. ולכן, גם אם תעירו את נתניהו-עיני-ברוש משנתם באמצע הלילה, ותתפשו אותם לשבריר שנייה חשופים ולא מוגנים, תסחטו משלושתם אותה תשובה אמיתית: לא מעניין אותנו אם ניצחנו או הפסדנו. מישהו שאג פעם לקהל "ה-ם מפח-דים"? עכשיו זה "אנ -חנו מפח-דים". אנחנו בלית-ברירה משלבים ידיים.

 
כותרת ענק  בדף השער של דהמארקר מה-27 לאפריל מביאה מדברי  רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, "אני מצפה מהציבור לתבוע את הבנקים". אם העניין כה חמור מדוע הממונה בעצמה אינה מפעילה את סמכותה? האם מפני שסמכות הגוף שהיא עומדת בראשו הוגדרה כך שתתאים לעידן הדה-רגולציה, דהינו שתהיה לא-סמכותית? או מפני שהעניין שזכה לכותרת הענקית אינו מצדיק טיפול רגולטורי בכל מקרה?  
 
כך או כך, העליהום על תיאום עמלות הבנקים הוא סיפור ממוחזר. תחקיר ענק אודות התיאום הופיע ב-"7 ימים" מה-27.6.08. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים ב-2004. ובכן, מה קרה? צילי מבנק לאומי תיאמה עמלות עם גילי מבנק דיסקונט? התיאום הישיר מצביע על דבר אחד בלבד: זלזול תהומי של הבנקים בגופי הפיקוח למיניהם. כי כל מה שתיאמו בהמולה הם יכלו לסדר  ביניהם בשקט אלגנטי.  עובדה, הממונה על ההגבלים העסקיים לא מטפלת בבנקים בעצמה, אלא משסה בהם את הציבור לתביעה ייצוגית שאין לה שחר.
 
בתוך גיבוב הטריוויה הזה מתחבאים בכל זאת שני ציטוטים מעניינים. ועדת העמלות של בנק מזרחי-טפחות מסכמת דיון שלה על גובהן: "הוחלט כי כל עוד אין מערכת תמחיר המאפשרת לחשב את העלויות – תוצג רק ההכנסה מהן". מסמך שנתפש בבנק לאומי ובו הבהרה שקיבל מבנק הפועלים מתארת את דרך חישוב העמלות הבאה: "העמלה היא היסטורית שנותרה מן העבר ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד 'לעולם תיקח'".
 
כל מי שעסק אי-פעם בתחשיבים כלכליים בוודאי מחייך לעצמו למקרא השורות האלה. נו, באמת, איך אפשר לחשב עמלה מוגדרת לשירות מוגדר בבנק כשכל פקיד וכל ציוד טכני בבנק עוסקים בו-זמנית במגוון פעולות, וכל עמלה מוטלת על כמה פעולות שנעשו לצורך אותו שירות. במאמר מוסגר, פשוט מפני שקשה להתאפק, אותה מידת דיוק מדעי, ומאותן סיבות, אפשרית בחישוב שכרם של עובדים בארגון גדול ובמיוחד שכר מנהלים בכירים.
 
מדוע, אם כן, חשוב בכל זאת להביא לתשומת לב הציבור את דברי ההבל האלה? בגלל האצטלא המדעית שבהם נעטפו בעשרים השנה האחרונות. מהלך הדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח הממשלתי בכל מקום ולא רק בבנקים – לווה בשטיפת מוח מניפולטיבית ובורה על יתרונות התחרות. זאת, בעוד שרק במקרים נדירים ביותר הוטל פיקוח בישראל על תחומי מסחר שבהם מתקיימת תחרות משוכללת, דהינו תחרות שמקיפה מוכרים רבים וקונים רבים.
 
ניתן להיזכר רק בשתי דוגמאות בולטות לרגולציה רחבה בתולדות המדינה. האחת, תקופת הצנע עם קום המדינה, שבה הפיקוח והקיצוב על כל דבר הונעו על ידי מצב החירום של קליטת עלייה המונית ומחסור במטבע זר. השנייה, תוכנית ייצוב המשק של 1985, שהסתייעה לזמן קצר בפיקוח על מחירים ושכר כדי לבלום באופן כמה שיותר מתואם את הספיראלה האינפלציונית.
 
רוב הזמן הטילו רגולציה רק בתחומים בהם אין תחרות אמיתית – תחומים הנתונים לשליטתם של מוכרים מעטים היכולים להידבר ביניהם בקלי-קלות ובקריצה, כגון הבנקים, מפעלי המזון הגדולים, רשתות השיווק, ומפעילי התחבורה הציבורית. הצדקתה של הרגולציה במקרה זה נובעת מההבנה שלא כל תחרות היא התחרות המיטבית. סוגי תחרות מסוימים (למשל, בין מוכרים מעטים) עלולים לפגוע קשות בצרכן, בגלל החלפת המידע והתיאום הלא-פורמאלי שמתאפשר.
 
מה כל זה אומר לגבי עמלות הבנקים? זה אומר שדי כבר להתקשקש עם סוגי העמלות השונים. גופי הפיקוח, שעד כה נמנעו מכל התערבות, צריכים להיכנס לתחום ולהגדיר עמלת שירות אחידה לכל לקוחות הבנקים. עמלה זו תיקבע לפי קריטריונים שייבחנו כגון היקף חשבון הבנק, מספר הפעולות שמתבצעות בו ושיקולים אחרים.
 
הדיון שלעיל אומר משהו גם לגבי הדה-רגולציה בכלל. הצדקתה התיאורטית של נסיגת הממשלה מכל התערבות – גם בשווקים המתחננים למגע יד-לא-נעלמה – נומקה באי-יכולתם של הגופים המפקחים להגיע לתחשיב נכון. השוק, כך אמרו, יכתיב את המחיר הראוי. והנה, ראינו מה מנגנון השוק מכתיב במקרים רבים. מאידך, גופי הפיקוח של הממשלה אמנם לא מפגינים ביצועים מושלמים בעולם לא-מושלם, אבל כל מי שמכיר את דרך תפקודם יכול לאשר שהם צוברים יידע רב במשך השנים. כן, יידע לא מושלם, כניעה ללחצים לעתים, גישוש באפילה, פשרות – האם זה לא עדיף על המוחלטות של "לעולם תיקח"?

 
בעשרים השנה האחרונות התחולל מהפך בכלכלת ישראל. המשק הישראלי שהיה מתוכנן ומכוון על ידי הממשלה הועבר לידי השוק החופשי. מהו שוק חופשי? זהו שוק שאין בו התערבות חיצונית. שוק שעל פי ביטויו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, מונחה על ידי "היד הנעלמה". וממבט אחר, זהו שוק ששולטים בו "כוחות טבע" כלכליים, כוחות שלדידם של חסידי השוק החופשי אין עוררין על תבונתם ועל צדקתם.

לשוק החופשי במציאות המודרנית כמה יסודות מוכרים. ראש וראשון בהם הוא ה"ממשלה הקטנה", ממשלה שמצמצמת את נוכחותה לטובת היזמה הפרטית. במונחי כספים, ממשלה קטנה חותרת למזעור הוצאתה יחסית לסך הפעילות הכלכלית, ובמקביל גובה כמה שפחות מסים. במונחי מנהל, ממשלה קטנה נוטה לדה-רגולציה: כמה שפחות תחיקה, הכוונה, בקרה ופיקוח על הכלכלה.

ההבחנה בין ממשלה קטנה לגדולה מתייחסת לשוק הפנימי, אך מושג השוק החופשי חובק גם את יחסי החוץ. וכך, היסוד החשוב הנוסף של השוק החופשי, המודגש בכל העולם המתועש בעשרים השנה האחרונות, הוא הגלובליזציה: ניהול כלכלה ללא גבולות לאומיים. דהינו, עידוד הסחר הבינלאומי וההשקעות על פני תבל. ובפועל, שחרור היבוא ממכסים וממגבלות אחרות, שחרור תנועות הכספים מתקנות מגבילות וממעקב ממשלתי.

מקובל להצביע על שנת מעבר אחת בין המודל הכלכלי הקודם בישראל למודל הנוכחי – שנת 1985. ביולי 1985 הכריזו על תוכנית ייצוב המשק. זאת, לאחר אינפלציה מתמשכת, שהגיעה לשיא של 445% לשנה בין דצמבר 1983 לדצמבר 1984. כל מה שקורה במשק הישראלי מתוכנית ייצוב המשק ואילך יכול להיתפס כתגובת פוסט-טראומה – שימוש בתרופת השוק החופשי לריפוי האינפלציה, עד למינון יתר.

להמחשת הגוון הפוסט-טראומטי במדיניות 20 השנה האחרונות, הנה התשליל שלה – גישת שלושים ואולי ארבעים שנות המדינה הראשונות. בניגוד לדימוי המוטעה של כלכלת ראשית ימי המדינה, כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 דיברו בפה מלא  על כלכלה מעורבת – כלכלת שוק מהולה בהכוונה ממשלתית. מעצבו של המודל, שר התעשייה והמסחר ושר האוצר פנחס ספיר, כתב כך במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". (תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960, משרד התעשייה והמסחר).

מה יש פה, במבוא של פנחס ספיר לחוברת ממשלתית? ליברליזציה ביבוא, דה-רגולציה ברכישת מטבע חוץ וברכישת מוצרי צריכה יומיומיים לאחר קיצוב וצנע, והתחלתה של גלובליזציה. אם כן, מה נשתנה מאז? מה קרה בשנת המפתח – שנת 1985? מהתקדמות הדרגתית עברו למירוץ מהיר; מגישוש זהיר סביב המטרה לסימון נקודה אחת ויחידה – פסגת השוק החופשי והגלובליזציה; מהערכות מצב תקופתיות ותיקונים שוטפים – לחתירה חד-כיוונית נחרצת.

המשק הישראלי היום הוא אחד המשקים החופשיים והגלובליים בעולם. גם מעצם מבנהו – שיעור יבוא ושיעור יצוא של כ-45% מהתמ"ג; וגם מהתחיקה שלו – יבוא חופשי לגמרי, ותנועות כספים פנימה והחוצה ללא מגבלה וכמעט ללא בקרה.

אך יותר מכל, השוני המהותי שחל בסוף שנות ה-80 הוא ביטול העצירה להערכות מצב ולתיקונים. עד 1977 ובמידה רבה עד 1985 נתן את הטון התכנון הכלכלי, שבמרכזו הצבת חזון רב-שנתי ובדיקתו מעת לעת. עצם הבדיקה הציבה סימני שאלה. לא שתמיד מצאו הסבר לסטייה מקו התכנון, אבל הטחינה האינסופית של עובדות ונתונים הקנתה לכלכלנים הכרות עם הכוחות הפועלים, ומידה של צניעות.

נטישת התכנון במועד שהוזכר לעיל אינה מקרית. המהפך הפוליטי של 1977 דחק לפינה את מפלגת העבודה והציב בקדמת הבמה את המפלגה הליברלית, שותפתה של חירות לליכוד. היא שנתנה את הטון במצע הכלכלי, והיא דגלה בכלכלה חפה מהתערבות ממשלתית – כלכלה שבה שולטים כוחות השוק.

הנה דוגמא לכמה מהיעדים שעליהם ויתרו עם עזיבת התכנון: יעד צמיחה רב-שנתי, יעדי תעסוקה  ואבטלה מחייבים, יעדים מבניים כגון משקלו של ענף האלקטרוניקה בתפוקה ובתעסוקה במשק. זהו, למעשה, ויתור על עיצוב דמותה של הכלכלה והחברה בישראל כפי שניתן לקלוט מהדוגמא הבאה. שיעור התעסוקה בהיי-טק מסך התעסוקה בישראל – מה הוא אומר? הוא אומר חוזים אישיים, הוא אומר שעות עבודה אינסופיות, הוא אומר סוג של ניתוק רגשי מהחברים לעבודה ומהמדינה, הוא אומר – כפי שאנחנו כבר יודעים עכשיו – אמריקה של ראשית המאה ה-20 זה פה.

כדאי לשים לב לעוד עובדה אחת: ביטול התכנון בישראל גרר אחריו ביטול של כל היעדים הכלכליים לבד מאחד: יעד האינפלציה הרב-שנתי – שיעור עליית מחירים של 3%-1% לשנה – דווקא נולד בה בעת עם ביטול שאר היעדים הכלכליים באוגוסט 2000. זאת, אולי מפני שאינפלציה חד-ספרתית נמוכה היא משתנה מפתח בהשתלבות (הפיננסית) הגלובלית.

ביטול התכנון התבטא בסגירתם או בניוונם של אגפי התכנון שהיו בכל משרדי הממשלה. הם הפכו לאגפי מחקר פסיביים. הרשות לתכנון כלכלי שהייתה הגוף המתאם ביניהם נסגרה בתחילת שנות ה-2000. מיותרותם של אגפי התכנון הוחרפה בעקבות הרפורמה התקציבית שהיוותה חלק מתוכנית ייצוב המשק. תוצר הלוואי של הרפורמה היה חיזוק מעמדו של אגף התקציבים באוצר. בעבר, הוא קבע רק את תקציבו הכולל של כל אחד ממשרדי הממשלה,  היום הוא שולט בסעיפיו הפרטניים של כל תקציב משרדי. בעל המאה, הוא כידוע בעל הדעה, ומומחי המשרדים הפכו כך באחת ללא-רל
וונטיים.

היום, כשהשפיות חוזרת עם המשבר, אולי כבר אפשר לדבר על תכנון כלכלי מבלי לעורר תגובות מתלהמות. עכשיו אולי כבר אנשים יהיו מוכנים  להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהקשיב לעובדות. עובדה מספר אחת היא שתכנון אינו מילה נרדפת לתוכנית חומש סובייטית. מגוון דגמי התכנון הוא אינסופי, והם ניתנים להתאמה לכל סוג של דמוקרטיה. יותר מזה, תכנון, במהותו, לא רק שאינו סותר דמוקרטיה אלא שהוא חיוני לקיומה.

מה לתכנון ולנשמת אפה של הדמוקרטיה? למשל, שקיפות, כן, אינפורמציה מלאה. קיום אינפורמציה מלאה  הוא תנאי הכרחי  לתחרות משוכללת – מודל התחרות האידיאלי המקושר עם דמוקרטיה. תכנון מחייב את הממשלה להציג בפומבי את יעדיה ואת האמצעים להגשמתם. בהיעדר תכנון, הזוכים במידע הממשלתי – ויידע הוא כסף הוא כוח – הם בדרך כלל העשירים והמקושרים.

תכנון הוא הידברות בין-משרדית וציבורית. הוא גם הכרזת עצמאותם ונפרדותם של משרדי הממשלה. תהליך תכנוני מעודד את הצגת תפישתו הייחודית של כל משרד, ואף מתיר לו לפנות לציבור הרחב מעל לראשו של האוצר ולהילחם על עמדותיו. גם זו דמוקרטיה.

מחיקת התכנון הכלכלי בעשרים השנה האחרונות, פירושה עמעום השקיפות, השתקת הדיון הציבורי. מה הפלא שבתוך העיוורון והאלם, הכלכלה איבדה את דרכה ואת בלמיה הערכיים.

גרסה קודמת של המאמר התפרסמה כשיעור 67 של המכללה החברתית-כלכלית בווי-נט, והועברה כהרצאה לפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.