סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
 
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
 
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא  ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.   
 
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל-    445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
 
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
 
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
 
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
 
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
 
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.           
 
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
 
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
 
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע  יותר.
 
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
 
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
 
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
 
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
 
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה. 

כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
 
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
 
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
 
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
 
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט. 
   
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
 
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
 
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
 
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
 
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
 
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל  – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.     
 
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
 
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
 
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
 
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.  
 
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
 
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
 
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.

בכל פעם שאני עולה במדרחוב הירושלמי, אני סורקת בעיני את מצג נגני הרחוב והקבצנים. התחלתי במנהג המוזר הזה בשנות ה-90, כשבעקבות גל העלייה, מדרחוב בן-יהודה התמלא בנגנים ופושטי יד. המראה היה מדכא ועורר אצלי כל מיני תהיות. האם ממשלה (הממשלה הכי טובה) יכולה למנוע מחזות כאלה?

יש לזכור, שבשנים 1991-1990 נחתו בישראל 376 אלף איש שלא הודיעו על בואם מראש. בתקופת 2000-1992 הצטרפו למדינה בכל שנה בין 60 ל-80 אלף תושבים חדשים. כל זאת, על בסיס אוכלוסיה של 4.6 מיליון נפש שהייתה כאן בסוף 1989. בהסתכלות היסטורית, אכן משימה לא קלה.

ומצד שני, ריבוי קבצנים ונגנים (חלקם, אגב, מוסיקאים מהשורה הראשונה) ברחוב ראשי של עיר גדולה, עיר בירה, מה הוא אומר על מצבה של המדינה, על תפקוד הממשל שלה? מדינה שאינה מבטיחה פרנסה בכבוד לאזרחיה, האם היא ראויה שישקיעו בה?  האם היא יכולה להיקרא משק צומח? ולא חשוב מה הסטטיסטיקה מראה – ברור לגמרי שקליטת אנשים כה רבים בבת-אחת תקפיץ את התמ"ג לרגע. השאלה היא אם זו צמיחה בת-קיימא, צמיחה שמניחה יסודות לשיפור מתמשך ברמת החיים של כל האזרחים, למיצוי מרבי של כישוריהם ולתחושת שייכות למקום.

הגיגי הצמיחה הישנים שוב ניעורו אצלי בביקורי החצי-שנתי במרכז ירושלים שארע בשבוע שעבר. שוב עליתי מכיכר ציון לכיוון המשביר, וסרקתי בעיני את המוני הקבצנים והמוני הנגנים. המון כזה לא ראיתי שם מאז שנות ה-90. כשפניתי שמאלה, לרח' בן-הילל, באה מולי בחורה צעירה שדיברה בסלולארי. פיטרו אותי, היא סיפרה למאזין בעבר השני וכולם שמעו, פיטרו אותי עכשיו.

יום אחרי המדרחוב, עשיתי את הקנייה השבועית בסופרמרקט השכונתי. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, שיא העומס לקראת שבת. עברתי בקושי בין המדפים, כי בכל מקום ישבו הסדרנים ועל-ידם קרטונים זרוקים וערימות מצרכים לסידור. חשבתי, פתאום, איך מעולם לא נתקלתי במחזה כזה מחוץ לישראל. לא בארה"ב שבה חייתי פרק זמן, ולא בביקורי הרבים באירופה. שם, כשמכניסים אנשים לעבודת שירות, מלמדים אותם איך ומתי לסדר את המדפים.

תוך כדי תמרון העגלה שלי בין המכשולים, נזכרתי בעוד תופעה שתופשת את עיני כבר זמן-מה: החניית עגלות הסופרמרקט ב"אלכסון" על ידי הקונים. אדם שמחפש משהו בין המדפים לא טורח לפנות מקום למי שממתין אחריו, אלא זורק את העגלה איפה שבא לו. כמו החניה במגרשים הציבוריים וליד המדרכות, כמו ההתפתלות בין מסלולים בכביש המהיר.

יש כאלה שיגידו עכשיו "נכון, אבל מה הקשר?" לתחושתי, ההיעדר המוחלט של התחשבות, המאבק התוקפני על כל פיסת טריטוריה לא-חשוב-איך, ואפילו שיחת הטלפון על פיטורים באמצע הרחוב, הם ביטוי להיעדר מוחלט של בושה, של תקוה, של "חיים טובים". וכשתופעות כאלה מתגברות, כמו בתקופה האחרונה, אז מה אם התמ"ג עלה ברבע אחוז ברבע השני של 2009.

 
שימו לב למילה "הכוונה". אין מדברים פה על שליטה בשער החליפין של השקל. השליטה בשער השקל אבדה בהדרגה מאז פתיחת המשק הישראלי לתנועות הון, והעברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי. מהלך זה, שרוכז בעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, הפך את השקל לסחורה כמו עגבניות או זיתים במחנה יהודה.
 
לשוק השקל מוזרמים היצעים ממי שנזקק למטבע זר, וביקושים ממי שצריך שקלים. מטרותיו של המוכר או הקונה יכולות להיות מגוונות: רכישת ספר באמזון, נסיעה לחו"ל, המרת תקבולי עסקת ייצוא כדי לשלם שכר עבודה כאן, וגם משחקים בשקל למען עשיית רווח ספקולטיבי זריז.
 
תערובת מניעים זו היא שמקשה על ניווט ממשלתי של השקל בעידן הגלובליזציה. כי אם תשאלו נראה שרוב הציבור היום יצביע בעד המשך החופש שניתן לו להזמין מלון באנטליה ללא דיווחים וללא טפסים, ורוב התעשיינים יתמכו בהמשך תמרון גמיש בין המטבעות הנדרשים להם לצורך עסקותיהם. ובכל זאת, נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, ויו"ר מכון הייצוא, דוד ארצי, הם שמנהיגים את התביעה לשער חליפין מנוהל במידת-מה – אותה מידה שתנטרל תנודות מוגזמות של השקל, תשפיע על מגמתו, ותאפשר תכנון סביר של הייצוא ושל היבוא.
 
מס טובין
 
האמצעי הידוע ביותר להכוונת שער החליפין ולמיתון תנודותיו הוא מס טובין, הקרוי על שם מנסחו פרופ' ג'יימס טובין. זהו מס בשיעור נמוך המוטל על כל המרת מטבע. המס הוצע לראשונה בשנות ה-70, עם סיום הסדר ברטון-וודס שקיבע את שערי המטבע הבינלאומיים. במהלך כמעט ארבעים השנה שמאז, נשקלה הטלתו שוב ושוב, אך בוצעה רק במקרים מעטים.
 
גרסתו העדכנית של מס טובין בישראל, המנוסחת כהצעת חוק של ח"כ חיים כץ, מתמקדת במיסוי הפרשי ההמרה הנובעים מעסקות מט"ח לטווח קצר. כלומר, היא ערוכה למנוע המרות מט"ח שכל מטרתן היא ספקולציה – קנייה ומכירה של מטבעות על מנת להרוויח מהפרשי שער החליפין בין שתי הפעולות. קניות ומכירות כאלה נוטות לעורר עניין בשוק המטבע ולמשוך אליו מהמרים. בהצעת ח"כ כץ מדובר גם על פטור לעסקות קצרות טווח שיוכח כי מטרתן אינה ספקולטיבית.
 
יישום החוק של כץ ידרוש רישום דקדקני של פרטי העסקות. בעוד, שלמעשה, גם מס שמוטל על כל קוני ומוכרי המטבע מטריד יותר את אלה שנכנסים לשוק בתכיפות, ואלה מן הסתם הם הספקולנטים. כלומר, ניתן להכביד במיוחד על מהמרי המטבע גם על ידי הטלת מס אחיד על כל ההמרות. המהמרים יסבלו יותר ממס כזה מעצם התכיפות בעסקותיהם.
 
השאלה המעניינת היא מהו שיעור המס שיכביד מספיק על כל מי שמטרתו להמר על השקל, ולא יפריע למי שקונה או מוכר שקלים למטרות הנתפשות כלגיטימיות בעיני עם ישראל ונציגיו בממשלה.
 
סינון תנועות ההון
 
כמו כל שוק גם שוק המטבע בישראל ניזון מסחורה המוזרמת אליו בכל רגע. חלק מהמטבע הזר, המשמש למסחר בו, נמצא בתוך גבולות ישראל. אך כשמתחוללת מהומת מטבע, והשקל הופך להיות "מעניין", המלאי המקומי מתוגבר על ידי כניסת כסף מבחוץ.
 
את התנועות האלה ניתן למיין על פי ייעודן ועל פי טווח הזמן שבו שוהה הכסף בארץ. האם זה כסף המיועד להשקעה בתעשייה או בתיירות, או כסף המופנה לשוק המטבע? ושוב, גם כאן ניתן להטיל מס על זרמי הון שיוגדרו כלא-רצויים, או למנוע את כניסתם ואת יציאתם כליל.
 
איסורים מוסדיים
 
רוב הימורי המטבע אינם מתבצעים בכסף שמובא מהבית. המהמרים הגדולים – וישנם כאלה המגייסים מיליארדים לצורך הימור בודד – זוכים לא פעם לאשראי בנקאי נדיב. המהמרים הקטנים פועלים לעתים קרובות דרך חברות הימורי מט"ח המספקות להם את האשראי הנדרש למשחקיהם.
 
כלומר, ויסות שוק המטבע יכול להיעשות גם על ידי שליטה במקורות המימון שלו. איסור על מתן אשראי בנקאי להימורים, והגבלת פעולתן של חברות ההימורים עשויים להיות יעילים לא פחות ממס טובין, ואולי אף יותר ממנו.
 
ללמוד את שוק המטבע
 
מס טובין נוסח בראשית שנות ה-70 על ידי איש אקדמיה, תיאורטיקן דגול. בחירתו של טובין במס אינה מקרית, ומשקפת העדפה של האקדמיה בכלכלה לכלי מדיניות "נקיים" שאינם כרוכים בהתערבות רבה מדי של המנגנון הממשלתי. אבל השימוש במס בלבד אינו בהכרח האמצעי היעיל ביותר להכוונת שער המטבע. ובמיוחד, אין לדעת מראש אם הוא האמצעי היעיל ביותר לשוק המטבע בישראל. ב-40 השנה שחלפו מאז הצעתו המקורית של טובין, הצטבר ניסיון רב בסחר המטבע בעולם ובישראל. ועל כן, לפני שמטילים מס טובין בישראל, כדאי ללמוד את פרטי פעולתו של שוק המטבע הייחודי בישראל. לימוד מדוקדק של הכוחות הפועלים בשוק ודרכי פעולתם יעזור לגבש את הפיתרון הנכון ביותר להכוונת שער השקל.