בשבוע שעבר, נשלחתי על ידי בתי לקנות שורה של מוצרי טקסטיל לבית. כלי מיטה לבן שמשרת בצבא, וזוג שמיכות פיקה להורים. פניתי לחנות כיתן שבקניוננו. מבט ראשון הבהיר לי שהחנות קטנה בתקופה האחרונה. השטח שלה צומצם לעומת זה שהיה פעם. מבט שני הראה לי שלא סתם היא קטנה, מבחר מוצריה הפך להיות דל וחדגוני.
סיפור ראשון מתקופת הצבא. הייתי צריכה נעליים שחורות צבאיות בסיסיות. עברתי באלנבי, תל אביב, ובחלון הראווה של חנות שהייתה אז ידועה, ראיתי נעלי זמש חצאיות יפהפיות. הן היו ישראליות, כמובן, אז עוד לא ייבאו נעליים. קניתי אותן, והגעתי אתן למסדר הבוקר בצבא. הרס"ר, כמובן, לא התאהב, ופקד עליי להחליף אותן מיד.
בדרך הקשה, כמובן. גדלתי בבית סוציאליסטי לגמרי. לא דיברו על זה, כי זה היה מובן מאליו. ואז, באתי ללמוד כלכלה. למדנו כמובן את המודל האמריקאי, הקפיטליסטי באפיו. אם כי, באותן שנים, שנות הששים של המאה שעברה, הוא לא היה קיצוני. במשך שנים רבות, חשבתי באותם מושגים בלי לערער.
חיפשתי באינטרנט כנס 'עיונים בכלכלה', כך נקרא פעם כנס הכלכלנים השנתי בישראל. כמובן שלא מצאתי. רק עכשיו עודכנתי כי הכנס יתקיים ב-22.6 באוניברסיטת תל אביב, אבל הם לא הכי מאורגנים. במקום זאת, נפלתי על כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, המתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. כנס מכובד, כך התרשמתי. לא הייתי שם אבל קראתי דיווח מכובד של סבר פלוצקר בידיעות אחרונות, שכותרתו הדרמטית היא 'פסגת הפחד'. כולם אמרו שיהיה רע. כולם אמרו אותו הדבר בשלל מילים.
אני לא שמחה על זה, אך נדמה לי שפיתחתי שיטה. אני קופצת לסופר, או שולחת את אישי עם פתק, ובודקת מה הוא מביא כשהוא חוזר. כך, למשל, חמאת תנובה, כבר שבועיים שהוא לא מביא. תנובה, תתחשבו, אני בסוף החבילה האחרונה שלי. אותו דבר, משום מה, עם שורת מוצרי נייר יומיומיים: מפיות שולחן, מגבוני פנים, מגבות נייר. אם הוא מביא מפיות בצבע מוזר, אני יודעת: יש בעיה. כנ"ל מגבוני פנים: יש אריזת קרטון או רק מילוי בעטיפת פלסטיק. מגבות נייר – חבילה סטנדרטית, או חבילת ענק מוזרה.
זו אחת השורות האחרונות במאמר שהתפרסם בגרדיאן הבריטי, לאחרונה, ופורסם בדה מרקר. הגרדיאן הוא אנטי גלובליזציה? לא, הגרדיאן סוף סוף מבין את מה שאני טוענת כבר יותר משלושים שנה. כן, לגלובליזציה יש מחיר, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד בו. עובדה.
זה קרה ביום אחד – ה-6.10.2022. האיש שלי חזר מהסופר ומהמינימרקט , והכריז כי בשני המקומות אין חמאת תנובה. מזל, שאני תמיד מחזיקה רזרבה. ובדיוק באותו יום, כותרת בדה מרקר האומרת "התוכנית לחסימת הסינים: השקעות זרות בישראל ידרשו אישור ממשלתי".
היו ימים שהאגסים כיכבו אצלי. כתבתי עליהם כמעט פעם בשנה. לאחרונה, משום מה, זכרם הועם, עד שביום רביעי האחרון בעלי הביא אגסים ישראליים. זיהיתי אותם מיד על פי צורתם, והשתכנעתי בישראליותם משהבשילו תוך מספר ימים מבלי להירקב. ואגב, כדאי שתדעו, בפתק הירקות והפירות של בעלי מופיע כל שבוע הכיתוב המפורש: אגסים רק ישראליים. ואז, או שהוא לא מביא, או שהוא מביא משהו דומה ולא ממש זהה.
אני כנראה לא גאון, כך אני מבינה עכשיו. לקחתי ברצינות רבה מדי את המענה לציבור של כתר פלסטיק. אשת השירות ענתה לי שאין כבר ריפוד לקרש גיהוץ של החברה. יותר נכון, היא אמרה "תחפשי בחנויות, לא מייצרים כבר ריפוד חדש, לא מייצרים קרשים יותר" היא לא ביטאה את דעתה, שמעתי אותה מתייעצת לפני שענתה. והיא כמובן טעתה.
אחד מעיקרי תוכניתו הכלכלית של ליברמן, עיקרון שכנראה מקובל על כולם ולא זוכה למילת ביקורת בעיתונות, הוא החשיפה הגורפת ליבוא. חשיפה ללא סייג, על סמך עמידה בתקנים בינלאומיים. זה, למעשה, אומר ביטול סמכותו של מכון התקנים הישראלי, שאולי יישאר עם פעילות חלקית, אך לא באמת יקבע מה רשאי להיכנס לישראל. אני כמובן חושבת שזו שטות גמורה, כי מדינה מבטאת את השקפותיה, בין השאר, על ידי בחירה במוצרים הנכנסים אליה. אתמול, נוכחתי בעניין הזה שוב.
יש בידינו קרש גיהוץ של כתר פלסטיק. הוא נמצא אצלנו כבר מספר שנים. זה קרש מעולה, שלא מתפרק ולא עושה בעיות, קשה למצוא בחנויות משהו בטיב דומה לו. הקרשים המיובאים הם מאיכות גרועה, מתפרקים סמוך מאד לרכישתם. מדוע? שאלה טובה, זה מה שהיבואנים בוחרים להביא. החלפנו את הריפוד של קרש כתר פעם אחת, עכשיו צריך להחליף אותו בשנית. קנינו ריפוד בטמבוריה מחוץ ליישוב שלנו לפני שבוע. ראינו שזה לא ריפוד של כתר, ראינו גם שהוא גדול מדי, אבל זה מה שהיה, והמוכר אמר שנצליח לכווץ אותו למידה הרצויה 'בעזרת השרוך'. הגענו הבייתה, לא מצאנו שרוך, ואתמול החלפנו לריפוד קטן יותר. הוא כמובן קטן מדיי.
עידן השוק החופשי 