תוכנית בנק ישראל לטיפול במשבר הכלכלי היא תוכנית צנועה בכל היבט שהוא. סך עלותה הוא 4.4 מיליארד ש"ח, והגדלת גירעון התקציב בעטיה נאמדת ב-0.6 אחוזי תוצר. לפני הכל, מילת הסבר על הייחוס לתוצר. השוואת כל הוצאה ממשלתית לתוצר השנתי נותנת קנה מידה להתערבותה של הממשלה במשק. זוהי השוואה בין הזרמת הכספים למשק הנובעת מהממשלה להיקף הפעילות המשקי הכולל.

הצעתו של בנק ישראל תגדיל את גירעון הממשלה ב-2009 מ-5.2 אחוזי תוצר ל-5.8 אחוזי תוצר. לא הרבה, גם על פי השוואה בינלאומית  שמופיעה במצגת הבנק. בהשוואה זו, המונה 20 מדינות, ישראל תהיה החמישית מלמטה בהיקפה של תוכנית ההתערבות יחסית לתוצר, אם הצעת בנק ישראל תתקבל. ולגמרי לא במקרה היא השלישית מלמעלה באותו מסדר בשיעור החוב הלאומי שלה מהתמ"ג.

משמע, מה שבנק ישראל אומר בין השורות הוא שעם גירעון התחלתי וחוב התחלתי, כמו אלה של ישראל, לא ניתן להגדיל את ההוצאה הציבורית בעוד הרבה. יהיו כאלה שיחלקו על קביעה זו, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבנק ישראל, בתוכניתו, מעמיד בסימן שאלה את גבולות ההתערבות התקציבית.

במידה רבה, מסמך בנק ישראל הוא סוג של הכרזה על תום עידן המקרו-כלכלה. עידן 20 השנה האחרונות שבו המסר התמציתי היה: הכל או כמעט הכל יכול להיעשות בעזרת ויסות קל של רבית הבנק המרכזי ושל התקציב. והנה, עכשיו, רבית בנק ישראל עומדת על 0.75% – כמה עוד אפשר להוריד אותה. ובהוצאה הממשלתית מתקרבים לקו העליון.

מה זה אומר? שלא נותרו לממשלה אמצעי מדיניות? כך חינכו אותנו לחשוב בעידן הפרייבטיזציה-דה-רגולציה-ליברליזציה. אך אם חוזרים קצת לאחור, מגלים שלממשלה יש הרבה מה לעשות לבד מהזרמה תקציבית כוללנית והורדת רבית. זוהי עשייה של מיקרו-כלכלה, כלומר התערבות בפרטים. ניתן למצות אותה בשלושה סעיפים עיקריים: האחד, קביעת סדר העדיפויות בתקציב – לא רק העלאת גירה על הסכום הגלובלי שלו; השני, רגולציה – חקיקה, פיקוח, בקרה; השלישי, ניהול נכסים – ההיפך מהפרטה, הלאמה, אם תרצו. היבטים מגוונים של שני הסעיפים הראשונים תוכלו למצוא בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי. כאן אתן רק דוגמא לכל אחד מהם. לסעיף השלישי, שהפך להיות אקטואלי בחודשים האחרונים, אתייחס בהמשך.

טריטוריאלי – גלובלי   
 
בנק ישראל מציע תוספת עתק (750 מיליון שקל) לתקציב המו"פ, זאת בוודאי בגלל התכווצות התעסוקה בתעשייה מאז 1996. אבל ספק אם הזרמה כזו תעודד תעסוקה ארוכת טווח בישראל, כשלצדה התמיכה בהשקעות הון כמעט נגוזה. הפרת האיזון בין התמיכה במו"פ לתמיכה בהשקעות ההון דוחפת את תעשיית ההיי-טק בישראל החוצה. הרעיון נשאר כולו ישראלי, חלקיק בעלות נותר כאן, אך קווי הייצור מועתקים למדינות זרות או שהשליטה במפעלים נמכרת לזרים שיזיזו את הייצור מכאן בזמן הנוח להם. ניתן לראות מכאן, שמה שחסר הוא לא עוד מו"פ אלא השתתפות ממשלתית בסיכון הראשוני של ההשקעה בהון, דהינו, המענק הישן והטוב שכמעט נמחק. ואולי לא נמחק בכדי. מענק ההשקעה הוא במהותו טריטוריאלי, הוא נועד לקשור את המפעלים לכאן. מענק המו"פ במידה רבה גלובלי. גלובליזציה ללא מצרים הייתה האופנה עד כה, ועכשיו הזמן לתהות על התבונה שבה.

רגולציה – דה-רגולציה
 
אחד המהלכים הבולטים במעבר לשוק חופשי וגלובליזציה בישראל הוא שחרור תנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, ובמקביל, קביעת שער החליפין של השקל בשוק החופשי. מעל מהלך זה מותווה סימן שאלה מאז מארס 2008, מועד שבו בנק ישראל הכריז על התערבותו הקבועה בשוק – רכישת  דולרים בהיקף יומי שמגיע עכשיו ל-100 מיליון דולר. האם המסקנה מכאן היא סגירה מוחלטת של תנועות ההון פנימה והחוצה? קביעה מנהלית קשיחה של שער הדולר? לא ולא. יש גם דרך ביניים שהתקיימה עד סוף שנות ה-90: סינון של תנועות ההון על פי מטרתן, והנחיה חלקית של שער החליפין. דרך ביניים זו מתבקשת עכשיו, כי מה יותר הודאה בכישלון הפיתרון הפינתי של חופש תנועות הון מוחלט מהתערבותו הקבועה של בנק ישראל בשוק המטבע.

הפרטה – הלאמה
 
הביקורת על ההפרטה התמקדה עד כה בצדדיה הערכיים. אבל עכשיו קשה להתעלם מכישלונה הניהולי. זוכרים? ההפרטה הייתה אמורה לייעל את הכלכלה ולחלצה מהניהול הממשלתי הכושל. גם השתלטותם של אילי ההון הגדולים על חברות, שנשענה על מימון בנקאי נדיב, הייתה אמורה להעביר את השליטה במשק לידי מי שיודע-מה-הוא-עושה. השתלטות זו דומה להפרטה, רק שבשלביה הראשונים, מימונה נזרק אל הציבור לא כמס ממשלתי אלא כעמלות בנקאיות מוגדלות, וכמרווח מוגדל בין רבית החובה לרבית הזכות שלו בבנקים.

והנה עכשיו, ההפרטה וההשתלטויות האחרות על חברות עלולות להתגלם גם במס הישיר. שלושה-ארבעה-חמישה או יותר טייקונים באים לממשלה בדרישה שתחלץ אותם מחובותיהם שנצברו. איך? כמובן בעזרת התקציב שלה. האם הממשלה צריכה לתת גיבוי כוללני להחלטותיהם העסקיות של מי שנקלעו לחובות עתק? או שעליה להסתפק ברכישת אותן חברות שלהם המעסיקות עובדים רבים ושניתן לקיימן הלאה בניהול תקין, דהיינו ניהול ממשלתי? זו השאלה הכי דחופה כרגע – שאלה של הלאמה. ובכספים של מי? כספי הממשלה שקברניטי הכלכלה כה התאמצו למזער את נוכחותה המבישה עד אתמול.

בראשית השבוע הודיע בנק ישראל על תוכניתו לרכוש אגרות חוב ממשלתיות. היקף הרכישה היומי ינוע מעשרות למאות מיליוני שקלים. ביום הראשון לרכישה דווח על זינוק של כמעט 5% במחירי אגרות החוב ארוכות הטווח, ירידה בתשואתן, ופיחות של כ-1.5% בשער הדולר.

בנק ישראל לא הצטער על תגובה זו. מטרתו הראשונית ברכישת האג"ח היא הורדת הרבית לטווח ארוך. ואם לצדה הוא השיג פיחות קטן – מה טוב. מאז יולי 2008 מזרים הבנק  כ-100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח כדי לתמוך בפיחות. כמו בשוק ההון, גם כאן הוא מגדיל את כמות הכסף במשק לצורך מימון התערבותו. כמו בשוק ההון גם כאן התערבותו מעידה על אכזבה מקוצרה של היד הנעלמה.

בשוק ההון שבו נקבע מחיר השימוש בכסף, דהינו הרבית, הבנק ניסה להפגין את מנהיגותו בקריאה "אחריי". זאת, על ידי הורדות רבית חדות ורציפות בחודשים האחרונים. רבית בנק ישראל עומדת היום על השיעור המזערי של 1%. הורדתה משכה כלפי מטה את רבית החובה לעסקים, אך זו תלויה בשיקולי הבנק המלווה וכל מקרה נשקל לגופו. הניסיון בישראל מורה שהבנקים מעדיפים את העסקים הגדולים, גם אם כמה מתאגידי הענק סבכו אותם בצרות. עסקים קטנים ובינוניים לא רק שנדרשים לשלם רבית גבוהה, אלא גם שלעתים קרובות לא מקבלים כלל אשראי.

שאלה מעניינת היא מדוע הבנקים נוהגים כפי שהם נוהגים. יתכן שהם מאמינים שאת הפסדי העתק הצפויים להם מהלוואותיהם לתאגידים תכסה הממשלה בלית-ברירה. בעוד שמהשחיקה הכוססת לאטה עקב כישלונותיהם של העסקים הקטנים היא תבחר להתעלם. אבל כרגע ההסברים פחות חשובים, ויותר דחוף להבין איך להניע את הבנקים להלוות בתנאים הוגנים גם למי שהם לא חפצים ביקרו.

שאלה מקבילה היא איך לנווט את שער החליפין של הדולר על פי צורכי המגזר היצרני בישראל וצורכי הציבור, ולא על פי מאווייהם של סוחרי מטבע בודדים. בנק ישראל עונה על שתי השאלות האלה בהתגלמותו לסוחר גדול בשווקים. מאז יולי, הוא מזרים 100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח, דהינו, מאות מיליוני שקלים ליום. כעת, מצטרפים לסכום הזה עוד עשרות ואפילו מאות מיליוני שקלים ליום שיופנו לשוק אגרות החוב.

להתערבות הזו, הכרוכה בהגדלת כמות הכסף במשק, יש מחיר משלה. היא עלולה ללבות את האינפלציה בתנאים מסוימים. מאידך, הצלחת ההתערבות בשוק האג"ח ובשוק המטבע  היא תלוית נסיבות מורכבות ולגמרי לא מובטחת.

גרוע מזה, הידיעה הפומבית על שחקן גדול שמשחק בכיוון אחד בלבד – הורדת רבית  ודחיפה לפיחות – היא מתכון להגברת התעניינותם של ספקולנטים בשוק ההון והמטבע של מדינת ישראל. התעניינות שלא תיטיב עם רוב-רובו של הציבור. הרי בגלל החשש הזה ממסירת מידע גלוי מדי על מטרותיה של הממשלה בשווקים עברו בזמנו לניוד מלא של שער החליפין ולנטישת כל ניסיון לניהולו. או, במילים אחרות, להנהגת דה-רגולציה וליברליזציה בשוקי ההון והמטבע.

והנה, עכשיו, חוזרים לניהול הרבית ושער החליפין בדלת האחורית, תוך הפיכתו של הבנק המרכזי לסוג של ספקולנט-על. זאת, בעוד שכל שליטה של הממשלה בשווקים על ידי תחיקה, בקרה, פיקוח, או בשמה המפורש רגולציה נחשבת להתערבות מוקצה במנגנון המופלא של השוק.

אין להכחיש, לא קל להכריח את הבנקים להלוות למי שהם לא רוצים, ברבית שלא בא להם לקבל. וייתכן שחקיקה פרטנית בתחום הזה לא תועיל. אבל סביר להאמין שחזרה למידה מסוימת של רגולציה בתחום הבנקאות בכלל תחזק את מילתו של בנק ישראל אצל הבנקים. בעשרים השנה האחרונות, יצא הבנק המרכזי מכל אמירה בתחום הצרכני. הוא מתמקד בעיקר בשמירת יציבותו הפיננסית של המשק.

יציבות פיננסית – מה זה? שאלה טובה. אך מה שברור הוא שתוך כדי שחרור הבנקים לעשיית מיטבם למען הכלכלה והחברה שמט בנק ישראל מידו את הכוח של מי שיכול לאיים ולהעניש. ומי שלא יכול להעניש, גם לא זוכה להקשבה, כפי שיודע מניסיונו כל הורה לילדים הלומדים בבית ספר רגיש במיוחד לזכויות התלמיד.

לא רק בתחום הרבית קשה להתערב ביעילות. גם בתחום המטבע לא פשוט להחזיר מידה מסוימת של רגולציה, אם כי ברור שהיא נחוצה. רק מיון מחדש של תנועות הכספים לישראל והחוצה ממנה, איסור על תנועות קצרות טווח מסוימות, לימוד מדוקדק של התנהגות שחקני שוק המטבע, ומניעת צעדים שאינם מתיישבים עם טובתו של הציבור – רק מהלך כזה של חזרה לרגולציה יחזיר מידה של שליטה ממשלתית לשוק המטבע בישראל.

התחפשותו של בנק ישראל לסוחר מן השורה בשוק ההון ובשוק המטבע, תוך הזרמת כספים ענקית למשק, עלולה להתברר כמזיקה בה בעת שהיא בלתי מועילה. ויותר מכל היא מעידה על כשלון הדה-רגולציה – אחת מאבני הדרך של מודל השוק החופשי בעשרים השנה האחרונות. תם עידן הדה-רגולציה. מתי כבר יקראו לילד בשמו.

 
"תכירו את הבנקאים שהעבירו את המידע שקשור למחירי העמלות וטיפחו את יחסי הקרבה בין המתחרים". זה אחד ממשפטי המפתח בתחקיר ענק של מוסף ידיעות אחרונות, 7 ימים, מה-27.6.2008.

באותה פסקה נמנים שמותיהם של ארבעת עובדי הבנקים הגדולים ששוחחו לפעמים ביניהם על עמלות. ועוד נאמר בה בטון חגיגי: "סליחה אם שכחנו מישהו, אבל אל דאגה. בהמשך נשלים את התמונה ונציין שמות נוספים, בהם המנהלים הבכירים שהיו מעודכנים בפרטים".

ואכן, חמשת עמודי הכתבה מכילים שמות, ציטוטי עדויות שהושמעו בועדת חקירה של הכנסת ב-2007, ואפילו צילומי מסמכים. אלא שלאחר רוב מהומה, מתברר שרוב העובדות שמובאות בכתבה ידועות כבר שנים. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים בשנת 2004. אך כתב אישום לא הוגש, ולא הוטלה שום הגבלה אחרת על העבריינים לכאורה.

האין-פעולה אינו נובע מהיעדר סעיף מתאים בחוק. על פי הנאמר בכתבה "במדינות המערב ובישראל כבר נקבע מה נדרש כדי להוכיח שחברות שאמורות להתחרות ביניהן מקיימות קשר שאינו חוקי. בשוק שבו פועלות רק קומץ חברות, כמו הבנקים אצלנו, איןצורך לתפוס הסכם חתום שמפרט הסכמות שנעשובחשאי. די להוכיח שקיים מה שבית המשפט העליון הגדיר 'רמה מינימלית כלשהי של הבנה משותפת, הסכמה אושיתוף פעולה בין הצדדים'".
 
אבל כפי שנאמר בסיפא של הפסקה שלעיל "וגם את זה לא הייתה כל דרך להוכיח". הגיוני לגמרי, ואני מוכנה לערוב שעולם לא תהיה דרך כזו. כשם שלא תהיה דרך להוכיח שהבנקים מתאמים ביניהם את ריביות הזכות וריביות החובה. וכשם שלא תהיה דרך להוכיח שאליקו מדוכן העגבניות הראשון משמאל ברחוב מחנה יהודה תיאם מחירים עם כפיר מהדוכן השלישי מצד ימין.

כן, אליקו וכפיר דיברו על הקרה ועל מה שהיא עושה ליבולים ביום ב' בבוקר, והעלו את מחיר העגבניות בשקל לקילו ביום ג' בבוקר, אז מדוע אף אחד לא חוקר אותם על העלאת מחירים מתואמת? רגע, מה קרה? אליקו וכפיר מחליפים מידע, ומידע זמין לכל הוא תנאי הכרחי לקיומה של תחרות משוכללת. ובנוסף, זה באמת משנה אם אליקו וכפיר יתחילו לצעוק באותה שנייה "קילו בשבע שקל", או אליקו יצעק את זה ב-9.40 וכפיר ב-9.45?.

ומה אם גליה מאור מלאומי תכריז מעל הבמה בכנס נכבד, לאוזניו של צבי זיו מהפועלים שאולי גם יגיב, שבנק לאומי לא יוכל להסתפק בריבית המשכנתא הנוכחית? מה זה – תיאום רביות מתוחכם? ניתוח אקדמי מעמיק? שחרור קיטור? התבטאות אסרטיבית של אישה בעולם גברי עוין?  מחקו את המיותר.

מכל אלה צריך כבר להיות ברור, אין דרך למנוע חילופי מידע בין מתחרים. חילופים כאלה שנתפשים כטבעיים והכרחיים בשוק של קונים ומוכרים רבים (עגבניות במחנה יהודה) נתפשים כנפשעים כשהמוכרים מעטים. אך במדינה קטנה כישראל לעולם יהיו מוכרים מעטים בבנקאות, ביטוח, חשמל, גז, תחבורה ציבורית ובריאות – ומה, הם לא ידברו?

עובדת החיים הזו הובילה את הכלכלה הישנה לפתרון פרגמטי: קביעת מחירים מסוימים על ידי הממשלה או לפחות פיקוח עליהם. איני מכירה מספיק את ההיסטוריה של הפיקוח על הבנקים בישראל, אך נקודה אחת לגביו מאד ברורה: היום, במוצהר, הוא רואה את ייעודו העיקרי בשמירת היציבות הפיננסית ומתעניין פחות בשמירת זכויות הצרכן. לצדו, גופי ההגנה על הצרכן שהיו במשרד התעשייה והמסחר ובהסתדרות למעשה התאדו.

במקום גופי הפיקוח של העבר הוקמה הרשות להגבלים עסקיים, סוג של כיסוי מתוחכם לדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח – שמתרחשת בישראל מאז סוף שנות ה-80. דהינו, גם כאן, כמו בהרבה תחומי חיים אחרים, ההכרעה שצריכה להיות פוליטית וערכית הועברה למשפטיזציה מתוחכמת, מתוחכמת כל כך שכמעט אף פעם אינה מגיעה להכרעה.

כי בשום מצב בכלכלה לא ניתן להצביע על הרביות והעמלות הנכונות והצודקות. כשהבנקים מאד מרובים, יש לשער שהתחרות תלחץ אותם ללכת לקראת הציבור. כשהצניעות עומדת בראש הערכים הלאומיים, יש לשער שבעלי הבנקים ומנהליהם לא ידחפו לעמלות מטורפות.

ואם המציאות היא כפי שהיא בישראל היום, הדרך היחידה להתמודד עם כשל השוק היא על ידי מסירת הסמכות לאישור גובה העמלות והרביות לרשות ממשלתית. ואז, כמובן, תתקבל התוצאה השערורייתית שכמוה עוד לא נראתה: ריביות ועמלות זהות או כמעט זהות בכל הבנקים. אך הודות למעורבותו של מנגנון ציבורי – חסר יידע, פוליטי ומושחת מתוקף היותו ציבורי ולא פרטי –  יש סיכוי שמקצת מנימוקי החברות לבקשת עדכון המחירים, ושיקוליה לכאן ולכאן של הועדה ידלפו לפעמים לציבור ויעוררו תגובה הולמת. למרבה הצער, זה המרב שניתן לעשות בעניין המורכב של חברות גדולות השולטות במשק קטן.

 
"הם ניסו להוריד ל-6.49, ואני הורדתי ל-5.90. ביום חמישי שעבר אמרתי: יודעים מה? אני אעשה מבצע – עוף ב-1.89. ביום ששי הוא כבר ירד ל-1.59 ובראשון ל-1.49. ביום ראשון בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאחד העובדים שלי שסיפר לי שברשת המתחרה מורידים את המחיר ל-99 אגורות. אנחנו מחויבים להיות הזולים ביותר, אז זה היה מאד פשוט: הכנסתי למחשב 89 אגורות, לחצתי וזהו".

המותחן הזה, באמת מותחן למי שאוהב כלכלה, מובא מפיו של רמי לוי ב"מוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", ה-15 לפברואר 2008. לוי, שידוע במחיריו הזולים, החזיק עד כה בתשעה סניפים של רשת המרכולים שלו, בעיקר באזור ירושלים. לפני חודשיים פתח חנות חדשה במתחם סמוך לקריית-אתא, ליד מגה, שופרסל דיל וחוצות להב. יזמתו לא התקבלה בברכה על ידי מתחריו, או, בניסוחו: "קראתי בעיתון שהמתחרים שלי ימכרו בזול בכל מקום שאני נמצא כדי לחסל אותי".

לא ניכנס כאן לשאלה שנותרה פתוחה מאז ימי גן רוחמה: מי התחיל. באותה כתבה מתואר איך לוי מתנהג בארגז החול שלו. בהזדמנות כלשהי, נפלה לידיו מודעה של "מיסטר זול" בירושלים. מיד, הוא הוציא מודעה מקדימה משלו, ובה אותה רשימת מוצרים רק במחיר נמוך יותר.

על פי דיווחי העיתונות, איבדה מניית רמי לוי כ-20% מערכה תוך שבועיים. אנליסטים ובכירים ברשתות האחרות הזהירו כי רמי לוי עלול למוטט את הרשת שלו, ולטלטל את כל השוק. סינדרום קלאבמרקט? נתחיל דווקא בתסריט הפחות מוקצן.

נניח שבעקבות המלחמה, שלוש רשתות השיווק והחנויות הקטנות יותר בענף ירוויחו פחות בתקופה הקרובה. גם כך, בתחום המזון והצריכה היומיומית לבית מסתפקים בשיעורי רווחיות צנועים ביותר. כל הרעה במצב, פירושה, עוד לחץ על הספקים. וכמובן שלא קל ללחוץ על שטראוס-עלית, קוקה-קולה, או אסם. אז, מתמקדים ביצרני סלטים קטנים, חקלאים קטנים, ודומים להם. כל חיסול של יצרן קטן, או השתלטות של יצרן גדול עליו, פוגעים בתחרות, ומקפיצים את המחירים מאוחר יותר.

דרך התמודדות אחרת של הרשתות וחברותיהן היא הורדת איכות הסחורה והשרות. במרכול שבו אני קונה, קשה למצוא קופסת טונה מאותו מותג פעמיים ברציפות, או קורנפלקס מיצרן שאתם מכירים. שום משלוחן עוד לא החזיק אצלם מעמד יותר משבועיים, מה הבעיה? חכו שלוש שעות למשלוחן התורן: "גברת, הלך לי המנוע". מנהלי הרשת הזאת כל הזמן רודפים אחר הדיל האחרון. ואנחנו הקונים מהסביבה, כמו רוב לקוחות המרכולים,  אנחנו קהל שבוי.

עד כאן, התסריט הפחות חמור. אבל מחול השדים של רמי לוי ועמיתיו עלול גם להיגמר בקריסה של אחד העסקים. וכפי שלוי, עצמו, אומר: "בעסק שלי יש 1,600 עובדים". כשהעסק שנופל מספיק גדול, הבנקים מתגייסים להזרים לו אשראי, ולעתים גם מוחקים חלק מחובותיו. את המבצע ההומניטרי המרגש הם מכסים  בעזרת הגבהת העמלות והרבית על הלוואות ומשכנתאות לעסקים קטנים ומשקי בית, והנמכת רבית הפיקדונות למי שלא יודע לצעוק. גם הממשלה לא עומדת מהצד, ומשלמת דמי אבטלה והבטחת הכנסה לעובדים שפוטרו. ואם לא הבנתם עד כה, מי מסבסד את העוף בשקל? הפריירים הרגילים.

לא הייתי טורחת לכתוב את כל זה, אילולא ראיתי בכמה מהעיתונים ניתוחים שאומרים כי הצרכנים הם המרוויחים הגדולים מהסיפור, והבנקים הם המודאגים. עוד קראתי, שדגם רמי לוי-הריבוע הכחול-שופרסל הוא המומלץ ב"מבוא לכלכלה".

על הטעיה כזו כבר קשה לעבור בשקט. הדגם המומלץ ב"מבוא לכלכלה" – זה שאמור להביא את המשק להיערכות המיטבית – הוא הדגם של תחרות משוכללת. בדיוק היפוכו של דגם רשתות השיווק, חברות הסלולאר, התקשורת והבנקים בישראל.

מה מבדיל תחרות משוכללת מתחרות פרועה? ידיעתה החד-משמעית של כל יחידה כלכלית שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על מחיר המוצר. ובאופן מעשי, תחרות משוכללת מתקיימת רק אם  בענף ישנם די קונים ומוכרים. זה לא הסיפור של רמי לוי-מגה-שופרסל דיל. הם פועלים כפי שהם פועלים, כי הם ערים לכל מתחרה שצץ, ובטוחים שהתנהגותו והתנהגותם כיחידות בודדות יכולות בהחלט להשפיע.

המשק הישראלי הוא משק זעיר במונחי התארגנות כלכלית יעילה, שבדרך כלל דורשת קנה מידה נרחב. ולכן, מיעוט מתחרים בתחום הוא מצב כה אופייני בישראל, עד שמפתה להביא אותו לידי אבסורד. מה דעתכם על הרעיון החדשני: נעביר את ניהול המרכולים לידי הממשלה, ונבדוק לאחר תקופה, מה עולה לציבור יותר – אחזקה שוטפת של צוות חנויות, או שיקום נזקי השוק החופשי – תשלומים עודפים לבנקים, לרשות המסים, ולכל מי שנחלץ לעזרת נפגעי רשתות מרכולים שקרסו.

טוב, זה לא רציני, ובכל זאת, מה מצופה מממשלה במצב כזה? על פי מסורת רבת-שנים – יותר תקינה, בקרה, ואכיפה על חברות, כדי שלא ייגררו לתחרות נמהרת. מה עשו בישראל מאז ראשית שנות ה-90? את ההפך ממש – דה-רגולציה. מדוע? כי התקינה-בקרה וכל השאר מחבלים בתחרות שתמיד תורמת ליציבות, כמתואר לעיל. וגם כי תקינה-בקרה וכל השאר עולים כסף. שוק חופשי, בטח השתכנעתם, מובן מאליו, הוא הכי חסכוני.

 
בנק ההשקעות האמריקאי הנודע, מריל לינץ', דיווח לאחרונה על מחיקת נכסים בשווי 5 מיליארד דולר. זאת, בעיקר, עקב הפסדיו בניירות ערך מגובי משכנתאות והלוואות ממונפות. (TheMarker 7.10.07) . מריל לינץ'? מחיקת ערך? מיד פוטרו שני מנהלי חטיבות. צמרת החברה, מיותר לומר, לא ידעה דבר על מעשיהם הכושלים.

הדיווח הזה הזכיר לי עוד פרק נפלא בספרו של גלבריית על משבר 1929.  (The Great Crash, 1929)
בפרק, שכותרתו "בגולדמן סאקס נשים מבטחנו", גלבריית מפרט כמה מעלילותיהם של בנקי ההשקעות בשנות ה-20 של המאה שעברה. גולדמן סאקס הוא אחיו תאומו של מריל לינץ' בחשיבותו ומכובדותו. תחושת ה"היינו כאן" התעוררה אצלי. מיותר לחזור על כל הסיפור שתופש 23 עמודים. את תמצית טעמו ניתן לקבל משורות הסיום:

"שנים מאוחר יותר, מוקדם בבוקר אפור בוושינגטון, התקיים הדו-שיח הבא בפני וועדה של הסנאט האמריקאי.

סנאטור גוזנס: האם גולדמן סאקס ושות' מנהלת את חברת הסחר גולדמן סאקס?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: והיא מכרה את מניותיה לציבור?

מר סאקס: חלק מהן. הפירמה, באופן מקורי, השקיעה ב-10% מההנפקה, בסכום של 10 מיליון דולר.

סנאטור גוזנס: ושאר ה-90% נמכרו לציבור?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: באיזה מחיר?

מר סאקס: 104. זו המניה הישנה…המניה פוצלה לשניים.

סנאטור גוזנס: ומה מחיר המניה כעת?

מר סאקס: בערך 1.75."

***

מה קרה במשך יותר מ-70 השנה שחלפו? סיבוב שלם, 360 מעלות. בעקבות קריסת 1929, הוקמה במגזר הפיננסי האמריקאי מערכת בקרה אדירה. כל העולם המערבי אימץ אותה. עברו כמה עשרות שנים, הטראומה התפוגגה, ובראשית שנות ה-80 החלו מחדש לרופף את המוסרות. וכמובן, שלא סתם, אלא בחסות תפישה שלמה שאחד מכינוייה הוא "הקונסנסוס הוושינגטוני". הקונסנסוס בין הממשל לעסקים ואקדמיה מטיף לכלכלה הכי חופשית שאפשר. ולמי שעוד לא מבין, כמה מילות קוד לרענון הזיכרון: פרייבטיזציה, ליברליזציה, דה-רגולציה, גלובליזציה.

הפרק שבו אנו עוסקים כעת שייך לדה-רגולציה – הסרת הבקרה, התקינה וההשגחה הממשלתית. זאת, בחסות ההשקפה האומרת כי יותר מדי התערבות ממשלה שמה מקלות בגלגלי העסקים. ללא בקרה, הם כמובן תמיד מצליחים, והצלחתם מעשירה ומאשירה את כו-לם.

גם, הפעם, רוח הדברים האמריקאית חלחלה לכל העולם המערבי, ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי מנוסחת בהשראתה. ישראל לא פיגרה הרבה, ופתחה בדה-רגולציה שלה בסוף שנות ה-80. האינפלציה שקדמה, ותוכנית ייצוב המשק הכואבת של 1985, יצרו הזדמנות נוחה להחדרת כלכלה אחרת. מסוף שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90,  ישראל נפתחה לתנועות כספים פנימה והחוצה. הדה-רגולציה היא אחד מאבריו של מהלך זה. אין כל טעם בפתיחת גבולות פורמאלית, אם עודף ביורוקרטיה מנטרל אותה.

עד כאן, המנון לחירות. ומה אם ברקע מתפתח משבר פיננסי עולמי? בנק ישראל דיווח לאחרונה על גידול אשראי למגזר העסקי, בשיעור שנתי של 21%, במחצית הראשונה של 2007. זאת, כששיעור צמיחת התוצר העסקי היה רק 8%. לשון ההודעה יבשה, אך הרחבתה ב-TheMarker מבהירה את כוונת מנסחיה. "בנק ישראל רואה בהגדלת האשראי במשק תופעה חיובית, שכן היא מראה שהמשק חי בועט וצומח. אבל בנק ישראל חושש כי לקיחת אשראי מעבר לגבול, למשל באמצעות הנפקת אג"ח זבל, תביא בסופו של דבר לתופעות שליליות, בשל חוסר יכולת לפרוע את החובות. הנפגעים יהיו בדרך כלל נותני האשראי – בנקים, חברות ביטוח, גופים פיננסיים אחרים, וגם האזרח הקטן".

בנק ישראל במיטבו כפרשן-על. נותר רק לקוות כי בקרוב ישוב לתפקידו הפחות זוהר, ויחד עם הממשלה יוביל מהלך של דה-דה-רגולציה. החזרת בקרה מסוימת על כסף שנכנס ויוצא מהמדינה. מעקב אחר מי לווה, מי מלווה, באיזה תנאים, ולשם מה. כי אחרת, בוקר אפור אחד, או אולי דווקא בוקר ירושלמי בהיר, יתקיים הדו-שיח הבא בין יו"ר ועדה ציבורית לאיש פיננסים בכיר. נא לחזור לתחילת המאמר.