תגידו לי איפה לעצור

תשובה אחת

קו 400 לבני ברק עצר במחלף הראל. שמתי רגל על המדרגה, ושאלתי את הנהג אם הוא עוצר בסיבוב תל-השומר. אני עוצר? הוא שאל את זו מהספסל השני מימין. כן, היא אישרה. טוב, תגידו לי מה התחנות הבאות, הוא אמר לנוסעים.
 
ירדנו בכביש המהיר ירושלים-תל-אביב. בדרך, הנהג שלף סלולארי וניסה לברר את מסלול הנסיעה עם אחד משולחיו. לאחר שהתייאש מההנחיות, שוב הסתובב ליועצת מצד ימין שעדכנה שהוא עוצר בצומת מסובים, אחר כך תל-השומר, ומשם והלאה, שיחפש מישהו אחר כי היא יורדת. אוי, מה אני עושה ברחובות הקטנים של בני-ברק, הייתה התגובה, והאוטובוס עבר בטעות לנתיב החזרה לירושלים. ירדתי במסוף שאליו התברברנו לא בכוונה, ואין לי מושג איך הסיפור נגמר. 
 
כמה שעות מאוחר יותר, יצאתי בקו 480 מתל-אביב. בעלייה משער הגיא, האוטובוס גמגם ועצר בצד. רק לאחר כיבוי מזגן, הוא הצליח להמשיך הלאה. יומיים אחרי, שוב בקו 480 לירושלים, עצרנו בתחנת שואבה לאסוף נוסעים מקו 400 שעמד בשולי הכביש. בדיון שהתפתח בין הנוסעים הותיקים לחדשים, המסקנה הייתה שזו שוב העלייה המפורסמת לירושלים, החמסין והמזגן.
 
הסיפור הזה לגמרי אמיתי. אני נוסעת די הרבה בקו ירושלים-תל-אביב, ותקלות כאלה ראיתי בעבר לעתים נדירות. מה קורה פה? אגד היא חברה בהתייעלות שלא מרצון. פעם, היא הייתה מונופול, ויכלה לקזז הפסדי קו אחד ברווחי קו אחר.  היום, האוצר מכניס חברות מתחרות לתחבורה הציבורית, ולוחץ את מחירי הנסיעות כלפי מטה. יותר מזה, הוא אף מחריף את התחרות על הזיכיונות להפעלת קוים: קריטריון הבחירה בין החברות שהיה בהתחלה מחיר הנסיעה ואיכותה, הוחלף בשנים האחרונות לגובה התמלוגים המועבר למדינה על ידי המפעיל. מאליו מובן, שמי שחותר להעביר סכום מרבי לממשלה, ישאיר לרווחת הנוסעים כמה שפחות. האוצר גם מקטין כל הזמן את הסבסוד שפעם היה מרכיב מאזן בתחבורה הציבורית. אפילו בנק ישראל, אבי החשיבה הליברלית בישראל, מתקומם על השיטה (בנק ישראל, דו"ח 2006, עמ' 82). כי ברור לגמרי מה תהיה התוצאה: חיסכון בתחזוקה, דהינו, יכולת האוטובוסים לסחוב בעלייה בזמן חמסין. או קיצוץ מאגר הנהגים, והקפצת חירום של מחליפים אקראיים, שלא הוכנו כראוי מקו לקו.
 
זו רק דוגמא קטנה לפילוסופיית ההתייעלות השולטת מאז סוף שנות ה-80 בכלכלת ישראל. היא מתבטאת בכל תחומי החיים: חינוך, בריאות, משטרה ועוד. פעם, כל החלטה בממשלה התקבלה על סמך דיון פרטני במשרד האחראי לתחום (תחבורה, במקרה הזה). אבל, בתהליך של 20 שנה, המשרדים המתמחים כמעט נמחקו, וההחלטות מתקבלות באוצר על סמך שיקולים כלליים. או, בעצם, שיקול כללי אחד, כמה שפחות הוצאה, כמה שפחות מסים.
 
בהשתקה הזו של המשרדים המתמחים, שתמיד יותר מעורים בשטח מהאוצר, יש לא מעט הסתרת מידע וסתימת פה. ואם מישהו ישאל אותי, כשליחת הציבור הנדכא, אני מעדיפה לשלם כמה שקלים יותר בכל נסיעה, או להעביר לממשלה קצת יותר מס עבור תמיכה בתחבורה הציבורית. כי אחרת, אני צריכה להיות נתונה לחסדי המזל הטוב, עם נהג שמנהל שיחת ועידה בין הנוסעים לסלולארי במסלול עקיפה בכביש המהיר.

דיקנס, זה מה שנשאר

8 תשובות

הדיון הכלכלי בתקשורת בישראל אינו סובל מחוסר עניין. פרשן בכיר אחד קורא להתפטרות שר האוצר. פרשן אחר קורא לבלימת כוחו של מזכ"ל ההסתדרות. שלישי, קובע בסמכותיות שהתעשיינים הם אינטרסנטים. וברקע, הטוקבקיסטים. משה ליבוביץ' מערד ממש משוכנע שאם יפריטו את חברת החשמל הצמיחה במשק תמריא. למה? לגמרי ברור, שלושה יצרני חשמל זו תחרות משוכללת. חיים מרציאנו מארסוף מעשיר את חילופי הדעות בתובנה שתמיד דופקים את העניים.
 
הכל מושלם בדיון החשוב הזה. שום דבר לא חסר. תמשיכו ככה, העורכים בעיתונות אומרים לעיתונאים ולטוקבקיסטים, הויכוח הזה ממש מאתגר. רק שלא תיכנסו בטעות לנושאים מייגעים וחסרי משמעות כגון מדיניות שער החליפין של ישראל, ומה עושים עם ייסוף בלתי נשלט; היבוא הפתוח לגמרי, והאבטלה; או החינוך המידרדר, ומאיפה לוקחים את המיליארדים הדרושים אם לא ממסים. מה הניתוחים העבשים האלה לעומת העמדה המאד אמיצה של בעד ונגד, ולעומת השורה התחתונה המוחצת: כולם נגד השחיתות.
 
באווירה מפרה כזו, מה נשאר למי שרוצה לקרוא או לכתוב כלכלה. רק דיקנס וספריו, המתארים תקופה דומה לזו שבישראל – שנות ה-2000. ההיסטוריה, כידוע, אינה חוזרת על עצמה. אבל במובנים רבים עידן דיקנס (1812-1870) בבריטניה הוא מעין הקדמה למה שקורה היום. עידן דיקנס – תחילת המהפכה התעשייתית –  בריטניה מפיצה את מוצריה המתוחכמים בכל מקום, ובעיקר באימפריה שלה. תמורתם, היא מייבאת חמרי גלם זולים. ברקע, ייצור תעשייתי נמרץ ובניית תשתיות: ספינות קיטור, רכבות, מסילות ברזל, טלגרף, ואפילו כבל טרנס-אטלנטי. במונחים יותר עדכניים, עידן דיקנס במאה ה-19 הוא עידן של גלובליזציה, חידושים טכנולוגיים, השקעות עתירות הון בתשתית ארצית ובינלאומית, וקשרי ההון-שלטון הנלווים אליהן. גיוס הון, בורסה חמה, התעשרות, ובשולי החגיגה, עוני מרוד שאותו דיקנס מיטיב לתאר מניסיונו האישי כבן לאיש שאיבד את כל נכסיו. וכמי שיצא לעזור בפרנסת המשפחה כבר בגיל 12, ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטה של החיים, זה הניתוח הכלכלי המלומד שלו:
 
דיקנס, נוסח שנות ה-2000
 
קשרי הון שלטון:
 
"מר מרדל היה עשיר מופלג; אדם בעל מיזמים אדירים… הוא הצליח בכל מעשיו, החל בבנקאות וכלה בבנייה. הוא היה חבר בפרלמנט, כמובן. הוא היה בסיטי, בהכרח. הוא היה יושב ראש של זה, נאמן של ההוא, נשיא של משהו אחר. החשוב בבעלי השררה היה אומר ליזמים: ואת השם הזה השגתם?  השגתם את מרדל? ועל תשובה שלילית היה מגיב: אם כך אין לי מה לדבר אתכם" (דוריט הקטנה, מוסד ביאליק 2002, תרגום: אופירה רהט, עמ' 216-217).
 
האדרת המתעשרים החדשים, ואימוץ עיוור של ערכיהם:
 
"הדיון…התמשך עד שחזר מר מרדל הביתה מעיסוקו היומי, העלאת קרנה של בריטניה בכל חלקי התבל המתורבתת, המסוגלת להעריך את היוזמה המסחרית החובקת עולם, ואת הצירוף האדיר של מיומנות והון. אף על פי שאיש לא ידע בשמץ של דיוק במה עוסק מר מרדל אלא שהוא גורף כסף, אלה היו המונחים שהכל הגדירו זאת בכל האירועים הטקסיים" (שם, עמ' 343).
 
ואם כך, מי צריך ממשלה?
 
"סיפרו שהמילים שיצאו מהפה של מר מרדל היו, שאילו נתנו לו די היה לוקח לידיו את כל הממשלה, בלי רווח, אבל הוא לא יכול לקחת אותה בהפסד. אי אפשר לצפות, גברתי, שיפסיד בגללה, מפני שהדרך שלו, ואפשר לומר כך וזה לא יהיה שקר, מרוצפת זהב; וכמה חבל שלא גייסו משהו מפתה כזה שיהיה לו כדאי; מפני שאנשים כאלה, ורק הם, יודעים לאיזה גובה הגיעו הבשר מהקצב והלחם, ואנשים כאלה, ורק הם, יכולים להוריד את הגובה הזה וגם היו עושים את זה" (שם, עמ' 496).
 
במיוחד שהבורסה תמיד נותנת את התשובה הנכונה:      
 
"השקעה דומה למשחק קלפים. בתחילה, השחקנים אינם יודעים דבר על הקלפים שעלו בידם. הרווחים יכולים להיות גבוהים – וכך גם ההפסדים. המזל פנה עורף למר ניקלבי. בהלת השקעות גאתה, בועה התפוצצה, ארבעה סוכני בורסה העתיקו את מגוריהם לווילות בפירנצה, ארבע מאות אפסים התרוששו כליל, וביניהם גם מר ניקלבי" (ניקולאס ניקלבי, אחוזת בית 2005, תרגום: עירית לינור, עמ' 24).
 
אז איך הגענו לקו עוני/סל עוני:
 
עסקיו של מר מרדל קורסים לבסוף, וגוררים איתם לשאול תחתיות את כל מי ששם את כספו בניירות הערך המגוונים שלו – מאנשי המעמד הגבוה ועד לאחרון העניים המרודים שב"חצר בלב המדמם" שבלונדון. וכאן, המקום להביא את תרומתו של דיקנס לויכוח החשוב שמתעורר כל פעם שמתפרסמים נתוני העוני. הגדרת העוני המקובלת היום בישראל היא יחסית. עני, על פי הביטוח הלאומי, הוא מי שהכנסתו פחותה ממחצית ההכנסה החציונית באוכלוסיה. ניתן, כמובן, להגדיר עוני גם במונחים מוחלטים, על פי איזשהו סל צריכה חיוני לקיום. וכמו תמיד בכלכלה אין תשובה מוחלטת לשאלה מהו המדד העדיף. אבחנתו המדעית של דיקנס יכולה לעזור גם במקרה הזה:
 
"תביט, יש בחצר אנשים שמצבם טוב יותר, אבל הם אומרים שהם ,חסרי אמצעים' (זה הביטוי האהוב בחצר). ויש הרבה כאלה שחיים כמו שצריך ואפילו יותר מזה, לפי מה ששמע. למשל, אם רואים איש ואשתו וילדיהם נוסעים להמפטון קורט בעגלה, אולי פעם בשנה, הם אומרים: 'רגע! חשבתי שאתה עני ידידי חסר האמצעים!'" (דוריט הקטנה, עמ' 125).
 
דיקנס, ומה יהיה כאן:
 
נדמה לי, שרבים בישראל תוהים היום מיהו "עני" ומיהו "חסר אמצעים", מה ההבדל בין השקעה בבורסה למשחק קלפים, ואיך זה שבעלי ההון עו
שים תמיד לתפארת מדינת ישראל, והממשלה רק מפריעה. גם אני לפעמים מבזבזת את זמני בשאלות המיותרות האלה. אולי גם אתם. וזה מה שיהיה באתר הזה.

חצר הלב המדמם במאה שערים

תשובה אחת

לא, זו אינה חצר של כת חסידית מיסטית. "חצר הלב המדמם" היא חצרם של החלכאים והנדכאים בספרו של דיקנס דוריט הקטנה. נזכרתי באותה חצר, שמוזכרת גם ברשימה הקודמת, כשקראתי את ירידות במאה שערים – כתבתם של עודד שלום וגדעון מרון, במוסף השבת של ידיעות אחרונות מה-27.4.07.
 
הכתבה עוסקת בריצה אחר מניית פלא, שאמורה הייתה לחלץ את כל מחזיקיה מהבוץ. מהו בוץ? על פי הגדרתו של העיתונאי החרדי, יוסי אליטוב, מודעה שהוא ראה בבית כנסת במודיעין עילית: "דרוש שותף לקניית קילו קרפיון בשבת". אנשים שצריכים להתחלק בקילו קרפיון נאחזים בכל שביב תקווה, והפעם זו מניית לייפווייב – חברה קטנה שפיתחה מכשיר מתקדם לטיפול בפצעים כרוניים.
 
על פי כתבתם של שלום ומרון, החברה יצאה לבורסה בדצמבר האחרון, עוד לפני שמכרה מכשיר אחד. ואיכשהו, תוך ארבעה חודשים, מנייתה זינקה בכ-900%. מי שהרים אותה לכזו גדולה הם אנשי המגזר החרדי. זאת, אולי בגלל שהבורסה בכלל בבועה; או כהשתקפות המציאות המגולמת בסיפור הקרפיון; או בזכות גרעין השקעה ניכר באותה מניה של אנשי עסקים חרדיים; ואולי גם בהשראת המוניטין של יו"ר החברה, אביב בושינסקי, יועצו לשעבר של בנימין נתניהו. לפחות על פי הכתבה, המשקיעים "רובם ככולם לא ידעו כלל מי החברה העומדת מאחורי המניה, ובמה כוחה גדול. רק זאת ידעו: שהחבר לעבודה או בכולל קנה את המניה לפני שבועיים או חודשיים… ובכסף הווירטואלי שכבר הרוויח הוא עומד לרכוש דירות לכל בנותיו שמעל לגיל 12".
 
לייפווייב, על פי הדיווח בכתבה, צנחה בהמשך ב-77%  תוך שלושה ימים, בעקבות הודעת הרשות לניירות ערך על בדיקה שהיא עומדת לערוך לגבי נסיקתה. איש לא יודע מה יקרה ללייפווייב בהמשך, אולי היא תתאושש, וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא תיעוד התנהגותם של אנשים לנוכח הבועה שהולכת ומתהווה בבורסת תל-אביב. התרחשות שמזכירה את חגיגת המניות ב"חצר הלב המדמם", סביב ניירות הערך המופלאים שהנפיק מר מרדל – איש ההון-שלטון של דיקנס.
 
"על מר בפטיסט, הדייר היחיד של מר פלורניש ורעייתו, סיפרו מפה לאוזן שהוא שומר את החסכונות שצבר בחיים פשוטים וצנועים, כדי להשקיע באחת היוזמות הבטוחות של מר מרדל" (צ'רלס דיקנס, דוריט הקטנה, מוסד ביאליק 2002, תרגום: אופירה רהט, עמ' 496). קלנם, גיבור הסיפור התמים, גם הוא נוקט בצעד דומה, בעקבות שיחה עם פנקס, גובה שכר הדירה הלא-תמים של החצר.  "תשקיע ותצא ברווח", כך פנקס אומר. "ומה בקשר לתשקיע ותצא בהפסד?" קלנם מקשה.  "לא יתכן" פנקס עונה לו. "בדקתי את העניין. השם ידוע בכל מקום. משאבים אדירים. הון עתק. עמדה נכבדה. קשר בחלונות הגבוהים. השפעה בממשלה. לא ייתכן". (שם, עמ' 509).
 
מיותר לפרט מה קרה לכספם של מר בפטיסט ומר קלנם, כמו גם להשקעותיהם המתוחכמות של עוד כמה מתושבי החצר. דיקנס חי בתקופת בועות בורסאיות והיטיב להכירן. מי שרוצה לקרוא ניתוח מדעי של בועות אלה ואחרות, מוזמן לספר קלאסי נוסף, הפעם לא פרי עטו של מחבר רומנים אלא של כלכלן נודע (J.K. Galbraith, Money, Penguin Books, 1995).
 
גלבריית, שלא כרוב חבריו הכלכלנים, אינו כותב מיובש. הוא ער לכל הניואנסים בהתנהגותם של משקיעים. אבל אפילו הוא אינו משתווה לדיקנס במידת הדיוק של תיאור ניפוח בועה. ועל כן, סיפור חצר הלב המדמם בלונדון של המאה ה-19 הוא עדיין המודל הכי רלוונטי לאפיון מה שקורה בחצרות מאה שערים, ובחצרות אחרות בישראל, ראשית המאה העשרים ואחת.

פמיניזם אחרי 30 שנה

2 תשובות

שכרן הממוצע של נשים עובדות בישראל, שנת 2005 , הגיע לכ-63% מזה של הגברים. כך, על פי הודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום 7.3.07., המבוססת על נתוני סקר הכנסות. נשים רבות עובדות משרות חלקיות. לכן, נבדק גם יחס השכר הממוצע לשעה בין שני המינים, והוא עומד על כ-83%.

המספרים האלה נראו לי משום מה מוכרים. פתחתי את עבודת הגמר שלי לתואר שני בכלכלה, שנכתבה ב-1976 והתבססה על נתוני סקר הכנסות מ-1971. וזה מה שמצאתי שם: יחס שכר ממוצע של 60% בין גברים לנשים, ויחס שכר לשעה של 81%. למיטב ידיעתי, היחסים האלה נשמרים כל התקופה תוך תנודות קלות. כלומר, בגדול, 60% ו-80% כבר יותר מ-30 שנה.

בעבודת המחקר המלומדה שלי חפרתי וחיפשתי הסבר להפרשי השכר. שוני בגיל, בהשכלה, במצב המשפחתי, במשלח היד או בענף התעסוקה בין הגברים לנשים שנבדקו. הגדלתי ראש ואף חיפשתי "אפליה", למרות שגם אז היה לי ברור שזה אינו מושג לגמרי מוגדר, ובוודאי שלא ניתן לכמת אותו באופן חד-משמעי. לא אלאה אתכם במסקנות המרעישות. הקורא המתעניין, כפי שמקובל לומר בפורומים רציניים, מוזמן לקרוא את המאמר: תמר בן יוסף, הבדלי שכר בין גברים לנשים בישראל, רבעון לכלכלה מס.95, דצמבר 1977. מה שעדיין מעניין וחשוב הוא השורה התחתונה: 60% ו-80%.

מה יש כאן? "חוק טבע" – דפוס התנהגותי נצחי? מנהלות המאבק הפמיניסטי הפוליטי מן הסתם יכחישו בתוקף. אבל, לתפישתי, אין יותר פמיניסטי מהכרת המציאות. במהלך אותן שלושים שנה נוהל מאבק פמיניסטי מפואר, שהעלה את המודעות והניב חקיקה על תנאי עבודה שווים לכל. סביבת העבודה של נשים השתנתה: יותר השכלה, יותר החזקה בתפקידים בכירים. ובכל זאת, משהו מהותי ביחסי נשים-גברים במקום העבודה נשאר כפי שהיה.

זה, אולי, אותו דבר שאין לו שם, שכל אישה שאי פעם מילאה תפקיד בכיר לומדת לזהות. לא משנה אם היא מנהלת בנק, או יו"ר וועד העובדים של מרכול מקומי. היא שם, כי היא מבינה היטב את מקומה בארגון שאינו זהה למקומו של גבר. בהחלט יתכן, שתכונותיה הנשיות מקנות לה כוח במצב כזה או אחר. כי אותן תכונות "נשיות", כגון גמישות או נכונות לקבל מרות, הן מה שמבוקש על ידי מי שמינה אותה לתפקיד באותו רגע.

גם לא משנה אם התכונות הנשיות שוות פחות או יותר. העניין הוא עצם האבחנה: יש הבדל בין ממלאת תפקיד לממלא תפקיד, אפילו כשהגדרת התפקיד זהה. שוני מולד, חינוך, אפליה? אלה לא גורמים בלתי תלויים. מי בכלל מסוגל להפריד ביניהם, ובשביל מה, אם את לא חייבת להגיש עבודת גמר?