במקום להתמודד ישירות עם המגבלה בערוץ האירופי, בחרו לפעול בערוץ אחר – יצירת סחר על ידי היפתחות חד-צדדית למדינות שלישיות. בהעדפת מסלול זה, נשענו על הטיעון הבא: אם בקשר הותיק עם האיחוד האירופי וארה"ב זה מה שיש, הבה נטפל במה שנשאר – כל אותן מדינות שמחוץ לשני ההסכמים, הקרויות "מדינות שלישיות". אבל חתימה על הסכמים איתן היא תהליך איטי ומייגע, בכמה מקרים היא אפילו בלתי אפשרית מסיבות כלכליות ומדיניות. לכן, המסקנה היא היפתחות חד-צדדית של ישראל, ללא כל תנאי, ובייצוא יקרה מה שיקרה. או, אפילו טוב יותר, כפי שמנוסח בכמה ממסמכיהם של אדריכלי החשיפה: "ניתן ל ה נ י ח שהייצוא והייצור יגדלו בעקבות ההתייעלות הכרוכה בחשיפה". הנחה זו היא שגלומה בביטוי "יצירת סחר" – כאילו מובן מאליו, שהמקורות המתפנים עקב המעבר משוקי יבוא יקרים לזולים יותר, ינוצלו להגברת הייצוא והייצור.
 
אלא שהסתכלות אופטימית זו, המתבססת על חוק היתרון היחסי, מתעלמת מעיקרון מקודש באסטרטגיה של אלה שחיים את הסחר יומיום: אין משחררים יבוא ללא משא ומתן על תמורה. כי מרגע שההגבלות מוסרות באפן חד-צדדי, לא נותר כל אמצעי שכנוע להחדרת ייצוא לאותן מדינות שזכו מההפקר. ומדוע, בכלל, שהן יעשו את השטות לרכוש סחורה מישראל, כשבעולם שאינו שרוי בתעסוקה מלאה, כמעט בכל תחום מצויים יצרנים חליפיים, שמדינותיהם כן עומדות על עיקרון ההדדיות.
 
אך נשאיר את הניתוח להמשך, ונתאר את רצף הצעדים (לפירוט נוסף (1)). החשיפה יצאה לדרך בעקבות החלטת ממשלה  מספטמבר 1990. מועד ראשית ביצועה נקבע לספטמבר 1991. מאותו יום, ובמשך שלוש שנים, בוטלה חובת הרישוי על יבוא מוצרים תעשייתיים ממדינות שלישיות. במקומה, הושת מכס בשיעור שבין 20 ל-75 אחוזים, כדי לאפשר למפעלים להסתגל. במקרים מסוימים, הוספה הגנת מכס קצוב (סכום שקלי קבוע). המטרה הייתה להפחית אותם מכסים עד לרמה מרבית של 8% מערך המוצר בחומרי גלם ו-12% מערך המוצר במוצרים מוגמרים, תוך חמש עד שבע שנים. בפועל, ההשלמה נדחתה עד לאוגוסט 2001.
 
כדאי להדגיש כאן, ששיעור המכס אליו הגיעו לבסוף נמוך במרבית המוצרים מהקו שסומן בהידברות בין ישראל לארגון הסחר העולמי. במחצית מהמוצרים אף לא סומן כל קו, וישראל מרצונה שומרת בהם על מכס מזערי. רמת המכסים הסופית שעליה התבייתו דומה לזו שברוב המדינות המפותחות, ואף נמוכה ממנה. ראוי לומר עוד, שיחד עם החשיפה, אם כי לא ממש במסגרתה, הוסרה הגנה נוספת כלפי מדינות העולם, במתכונת מס קניה מפלה – מס גבוה יותר כלפי מוצרים מיובאים. עוד הגנה כללית שטופלה באותה תקופה היא זו שבאמצעות תקינה – עצירת יבוא במסווה של שמירה על בריאותו או בטיחותו של הציבור. כל אלה, הפכו את החשיפה למהלך דרמטי, ואולי דרמטי ממה שהמשק הישראלי מסוגל להכיל. עשור ויותר לאחר פתיחת החשיפה, ניתן לסכם ולומר שאחת מתרומותיה המיוחלות אכן התגשמה: היא, באפן מובהק, סייעה בריסון המחירים. אך נזקיה לתעסוקה ולסביבה המקרו-כלכלית אף הם מובהקים ביותר.
 
השפעת החשיפה על המחירים יכולה להיות מומחשת על ידי ההתפתחות בענף ההלבשה, בו חלה תפנית חד-משמעית: החלפת הייצור המקומי ותוצרת המדינות המפותחות בסחורה זולה מהמזרח הרחוק ובמיוחד מסין. במבט לאחור, בתקופת 2005-1993, ירדו מחירי ההלבשה בכ-3%, בעוד שמדד המחירים לצרכן טיפס בכ-83%. המדד הכללי משקף את התייקרותם של מוצרים ושירותים שאינם סחירים בסחר בינלאומי, ועוד פריטים שלא נמצאו להם מקורות זולים כל כך. תופעה ראויה לתשומת לב היא נפילת מחירים ממש – לא עוד עלייה איטית – בענף ההלבשה בשנים בהן הענף נפתח לגמרי – הפחתת מחירים של כ-20% בין 2000 ל-2005. האם ניתן להתעלם ממנה, ומשכמותה, בניסיון להבין את הנטייה לדפלציה שצצה לפתע בישראל ב-2003 – נפילת מדד המחירים לצרכן ב-1.9% במהלך השנה.
 
מאידך, אין ראיה חד-משמעית לתועלתה של החשיפה בכיווץ ההוצאה על היבוא. שיעור היבוא מהתמ"ג ב-2005 מגיע לכ-44%, בדומה למה שהיה בראשית שנות ה-90, ותוך תנודות קלות לאורך התקופה. קשה לאתר כאן את השפעתה הנקייה של החשיפה, משום שבמהלך שנות ה-90 נחת בארץ גל העלייה ההמונית, והתערותו הייתה מלווה בהשקעות ורכישת בני-קיימא מיבוא. בין 1997 ל-2003, המשק גם היה שרוי במעין האטה שבוודאי ממשיכה להתבטא באפן כלשהו ביחס היבוא לתוצר. אף השפעת החשיפה, לכשעצמה, אינה חד-משמעית. היא אמנם מקטינה את ההוצאה על כמות נתונה, אך ההוזלה מרחיבה את הביקושים ודוחפת להחלפת ייצור מקומי ביבוא, דהיינו, להגדלת חלק היבוא בתוצר. השפעות סותרות אלה עוד לא נבדקו ביסודיות, וספק אם גם מחקר מעמיק יוכל להפריד ביניהן עד למסקנה נחרצת.
 
עד כאן, התפתחות היבוא והתבטאותה במאזן הסחר. אך היא אינה החלק החשוב ביותר של הסיפור.  לא פחות חשוב הוא מאזן התעסוקה: איבוד משרות כתוצאה מהפתיחה ליבוא לעומת השגת משרות חדשות במגזר הייצוא. נושא זה יטופל בהמשך, אך בהתרשמות מיידית אי-אפשר שלא להבחין בתרומתה של החשיפה להרס ענפי תעשייה שלמים, והאבטלה שבעקבותיו. תוצאה זו הייתה כתובה על הקיר ונחזתה מראש על ידי כלכלני משרד התעשייה והמסחר והתאחדות התעשיינים. לא נדרש לכך חוש נבואי. דו"ח של צוות מקצועי בינמשרדי משנת 1997(2) – לקראת חשיפתו של מגזר הטקסטיל וההלבשה – מצא כי בנקודת ההשוואה (1996) השכר הממוצע באותו מגזר בישראל היה גבוה פי 20 מזה שבסין ופי 10 מזה שבתורכיה. קל היה להסיק מכאן שהענף והדומים לו לא יעמדו בתחרות. ואכן התוצאה היום מאשרת את התחושה הראשונית: מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה התכווץ לפחות ממחציתו בין 1991 ל-2005 מ-49 אלף איש ל-18 אלף איש, והמגמה עוד בעיצומה.
 
שתי מדינות לדוגמא – סין ותורכיה – יכולות להמחיש את הסיכון שבפתיחת סחר לא זהירה עם מי  שמהווה מאגר ענק של עבודה זולה. לפני החשיפה, ב-1991, היה היבוא מסין אפסי, והעודף במאזן המסחרי הסתכם בכ-23 מיליון דולר. ב-94, עברו לגירעון קטן (25 מיליון דולר), וב-2005, הגירעון עם סין (ללא יהלומים) הגיע ל-1.3 מיליארד דולר (3). החלת החשיפה על סין בראשית שנות ה-90, נראית נחפזת במיוחד משום שלא הייתה הכרחית טרם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי. כך שהיפתחותה של ישראל כלפיה לא הוכתבה על ידי החשיפה הכללית ועיקרון האי-אפליה של הארגון. עם תורכיה, בשנת 91 נרשם עודף של 29 מיליון דולר; ובשנת, 2005, הגירעון נאמד ב-320 מיליון דולר. תורכיה וסין, לבדן, תרמו אם כן כ-2 מיליארד דולר לגירעון המסחרי בשנה זו, ועוד ידן נטויה. וכאמור, הגירעון הוא לא הכל, אלא חור התעסוקה שנפער בעטיו.    
 
מתכנני החשיפה באוצר והוגיה בבנק ישראל שילמו מס שפתיים להתפתחות צפויה זו. הם דיברו על "היערכות" לחשיפה, כשטווח הזמן ליישומה, גם לאחר ההארכה, היה קצר ביותר – עשר שנים בלבד. למען קנה המידה, משך החשיפה במסגרת ההסכם עם האיחוד האירופי היה 14 שנה, וזה שכלפי ארה"ב – עשר שנים. ניתן לטעון, כי בשנות ה-90 המשק הישראלי כבר היה רגיל לתחרות. אך אין כל בסיס להשוואה בין התמודדות עם התוצרת המערב-אירופית או האמריקאית – בשכר שעולה על זה הישראלי – להתמודדות עם תוצרתן של המדינות הכי מרוששות בעולם.
            
במיוחד, שלאיש לא היה מושג מה משמעותה של המילה היפה הזו "היערכות". במאמרם של גבאי ורוב מוזכר סכום ה"עתק" של כ-40 מיליון שקל במענקים ו-60 מיליון שקל בערבויות מדינה, שהוקצה להשקעות בתעשייה לקראת החשיפה. אכן יזמה מרשימה, כשיודעים שלהעברת קוקה-קולה מרמת-גן לאשקלון אושר בשנת 2003 מענק בסך 65 מיליון שקל (שבוטל לאחר מכן). והחשיפה, כידוע, אינה נוגעת לקוקה-קולה אחד בלבד. יתירה מזאת, למיטב זיכרונם של ותיקי משרד התעשייה והמסחר, אף ההקצבה הזעומה הזו כמעט ולא נוצלה, כי אישורה היה כרוך בהתניות שרק מפעלים בודדים הצליחו לעמוד בהן. ועוד, לצד התמיכה – שניתנה או לא ניתנה – לצורך החשיפה, קוצצו סכומים ניכרים מהחוק לעידוד השקעות הון במהלך שנות ה-90.
 
כשל ההיערכות לחשיפה אינו רק ביטוי לקימוץ או חסר תקציבי. בכירי משרד התעשייה והמסחר מאותה תקופה, יכולים להעיד על מבוכתם לנוכח האתגר "להיערך". בפורומים פומביים, אמנם דיברו ברוב חשיבות על שדרוג טכנולוגי של התעשייה המסורתית והשוואתה לזו שבמדינות המפותחות. אך יד על הלב, כולם ידעו שגם באירופה ובארה"ב לא כל המפעלים הפגינו כושר הישרדות למופת, וזאת, מול תחרות הרבה פחות גורפת מצד היבוא. איך שלא יהיה גם המעט שניתן היה להיעשות באימוץ אסטרטגיות של מדינות זרות לשיקום ושימור מפעלים מסורתיים לא נעשה.
 
טרם החשיפה כונסה במשרד התעשייה והמסחר ועדה בין משרדית שדנה בדרכים להחלתה תוך השארת המשק בשליטה. אחת מהמלצותיה הראשיות הייתה הקמת מנגנון של בקרה ופיקוח עם כללים ברורים להתערבות ממשלתית: דהיינו, מעקב אחר ענפים ואפילו מפעלים, ונקיטת הצעדים המתבקשים היכן שהפגיעה בתעסוקה תהיה בלתי נסבלת. מהכוונה היפה הזו לא הוגשם דבר. וכדאי בהקשר הזה להביא את עדותו  בשיחה אתי של יורם בליזובסקי, מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר בסוף שנות ה-80, ולאחר מכן מנכ"ל התאחדות התעשיינים: "את צד הורדת המכסים ושאר המגבלות קיימו, את צד ההבטחות להיערכות לא קיימו". התייחסות דומה נשמעה מפי גבריאלה כהן, שכבכירה במשך שנים רבות במשרד התעשייה והמסחר עיצבה רבים מהסכמי הסחר של מדינת ישראל עד לסוף שנות ה-90, ומכירה כל פרט בהם. כהן מעידה כי במשרד התעשייה והמסחר דרשו לקיים את הורדת המכסים כלפי מדינות שלישיות כתהליך הפיך בחלקו, בעל כללים מוגדרים. או, במילים אחרות, המשרד דרש להשאיר בידיו את האפשרות להעלאת מכסים הגנתית. זאת, בידיעה שאין בה שום בעיה מבחינת מחויבותה של ישראל לארגון הסחר העולמי כי המכס בפועל נמוך מהקו המירבי שהותווה אתו, ובמוצרים הרגישים ביותר אף לא סומן כל קו מחייב. אך האוצר סירב לשמוע על אפשרות כזו, ובחר להשעין את כל ההגנה על היטלי היצף וביטחה.
 
אבל ההיטלים אינם תחליף למכס, שנמצא שם בכל מצב. הם, לעומתו, מופעלים רק במקרים מיוחדים – היטל  היצף – כלפי הורדת מחירים תוקפנית וזמנית מצד מוכר זר שמעוניין לחדור לשוק המקומי; היטל בטחה – כלפי גידול משמעותי ביבוא שעלול להזיק לייצור המקומי, גם אם היא נובע מנסיבות חיצוניות למוכר כגון פיחות. ולכן, ההיטלים – בהיותם תגובה על היערכות מסוג מסוים – מצריכים להפעלתם אישור של מנגנון פורמלי. מכאן, שמעצם טיבם הם איטיים ומסורבלים. העוסקים בתחום אף קובעים כי לישראל אין למעשה היטל ביטחה אפקטיבי. היטל ההיצף גם הוא כבול כמעט לגמרי, משום שכל החלטה המתקבלת במשרד התעשייה והמסחר כפופה לאישור שר האוצר, והוא, בהשראת יועציו, בדרך כלל אינו ממהר. זאת, אולי בגלל הדעה הקדומה המושרשת אצל כלכלנים רבים נגד התערבות בסחר. או מתוך כבוד למגזר יבוא הסחורות, המגלגל למעלה מ-30 מיליארד דולר לשנה, ואינו נלאה מלהבהיר לשלטונות עד כמה יתקשה לוותר על רווחיו הצנועים.     
 

אירוע, שיכול להמחיש את הבעייתיות שבהיעדר מנגנון טיפול נמרץ ביבוא תוקפני, וכמה מהמטפלים בתחום מטעם הממשלה מכנים בפה מלא "כישלון" הוא זה של ענף הלבידים. בראשית שנות ה-90, הענף העסיק למעלה מאלף איש בשבעה מפעלים. ארבעה מפעלים נפלו כבר בתחילת החשיפה, כשתלונותיהם על היצף – בעיקר מאיטליה וספרד – לא זכו לאישוש. שלושת הנותרים – קלת, תעל ולבידי אשקלון – נאלצו להתמודד בהמשך עם יבוא במחירי הזדמנות מקוריאה – פרי המשבר המוניטרי באסיה ופיחותיו. ואגב, אירוע כזה של פיחות מטורף הוא המקרה הקלאסי להיטל ביטחה. משום שאין כל הצדקה לסגירת ענף ייצור בגלל קוניונקטורה מטבעית זמנית. אבל עד שהמערכת זזה, לבידי אשקלון נסגר, והשניים הנותרים נאלצו להתמודד עם יבוא באיכות נחותה ומחירים מגוחכים מסין. הצעות לאיחוד בין שני המפעלים, לשם ייעולם, נתקלו בהתנגדותו של הממונה על ההגבלים העסקיים, שהתרכך מאוחר יותר, מאוחר מדי. במהלך 2001, הוטל היטל ביטחה רק לחודשים ספורים, תוך הפוגה ביניהם. לאחר פקיעתו, בינואר 2002, הוחלט על הזרמת תמיכה למפעלים (מיליון דולר לחודש). הם קרסו עוד לפני שהתקציב מוצה, הועברו למפרק זמני ולאחר מכן נסגרו. מכל הענף נותר שריד של עשרות עובדים. בדיעבד, פקידי משרד התעשייה העוסקים בתחום נותרו עם תחושת החמצה. לענף הלבידים בישראל היה ייחוד: תוצרת משובחת במיוחד, שהופנתה גם לייצוא. ייתכן שבתגובת חירום יותר מהירה, ובראיה אסטרטגית, היה ניתן להציל חלק ממנו. 
 
החלתה המהירה של החשיפה הובילה את משרד התעשייה והמסחר ליזמה התקפית משלו: חתימה מהירה על הסכמי אזור סחר חופשי. חתימת ההסכמים הייתה הכרחית בכמה מהמקרים, לנוכח הקפצת המכסים הזמנית שהחליפה את רישוי היבוא, וייקרה מוצרים חיוניים וחומרי גלם. במסגרת ההסכמים בוצעה הורדת מכסים הדדית, שבכל מקרה עדיפה על ההתפרקות החד-צדדית מהגנות. וכך, בעשור שנות ה-90, נחתמו 11 הסכמים. וכדרכן של פעולות חירום, או כדרכם של הסכמים בכלל, הם הצליחו להציל מה שהצילו. אגב, כמדינה בודדה, שאינה נמנית על גוש סחר, ישראל הגיעה להיות אחת משיאניות העולם במספר הסכמי אזור סחר חופשי (רובם מתבטלים עכשיו עם הצטרפותן של מדינות הגוש המזרחי לאיחוד האירופי). ישראל גם מתייחדת בהסכמים שחורגים מחוץ לאזורה הטבעי – המדינות השכנות. ריבוי ההסכמים ופרישתם הגיאוגרפית הוא עוד עדות לחלוציותה השנויה במחלוקת של מדיניות היבוא.
 
דוגמא למגבלותיו של הסכם, כל הסכם, בעולם סחר ציני ומתוחכם עולה מהמסמך שנחתם עם תורכיה בשנת 1996. במסגרתו, נקבעה הורדת מכסים מיידית ברוב המוצרים, ולוח זמנים מקביל לתהליך החשיפה כלפי ארצות שלישיות במוצרים רגישים במיוחד. לפני החלת ההסכם, ישראל נהנתה מעודף במאזן המסחרי שלה עם שכנתה הצפונית. בשנת 90, למשל, הוא נאמד בכ-50 מיליון דולר, ובשנת 93, הגיע לכ-43 מיליון דולר. המגמה התהפכה במהירות לקראת החתימה, ובשנת 94 כבר נרשם גירעון של כ-35 מיליון דולר. בשנת 2003, גירעון הסחר עם תורכיה ישב על כ-480 מיליון דולר, וב-2005 קצת ירד לכ-300 מיליון דולר.
 
כלומר, ההסכם התורכי אינו מיטיב עם ישראל. אף עובדה זו הייתה ידועה מראש לכל מי שחי את הסחר הבינלאומי. תורכיה – מדינה בת כ-70 מיליון תושבים – היא מעצמה בענפי הייצור המסורתיים, ושכר העבודה בה ירוד. מאידך, היא ידועה בתרגיליה כלפי כל מי שמנסה לחדור לגבולה. סיפור טרי של התעללות תורכית אופיינית מתייחס לסוף 2003. אז, ממשלתה של אותה מדינה הורתה על איסור הכנסתה של זכוכית שטוחה לנמליה הראשיים, והפנתה אותה למקומות הכי נידחים שאפשר. היא גם הורתה כי הגשת המסמכים לשחרור הסחורה תיעשה במקום אחר. האיסור הוטל על כל מי שמחוץ לאיחוד האירופי, ולגבי ישראל הוא הוסר בעקבות משא ומתן שנמשך כשנה. מיותר להסביר, עד כמה מעקף כזה פוגע בכושרן להתחרות של הסחורות מבחוץ. לכאורה, ניתן לנהל משא ומתן עם התורכים על כל הפרה של הסכם הסחר. אך לישראל גם אינטרס מדיני-בטחוני מורכב עם שכנתה הצפונית, והוא צץ כל אימת שמתעוררת מחלוקת. או, במילים מפורשות יותר, גורמים מדיניים בישראל בולמים את תגובתם של גורמי הסחר כלפי התורכים, שמא יפגעו במטרות יותר חשובות. בהינתן עובדות אלה, הסכם הסחר עם תורכיה אינו מסוגל להועיל הרבה, אך ניתן להבין את הדילמה של יוזמיו לנוכח החשיפה החד-צדדית שהייתה צפויה שם ממילא.
 
אין כמו המקרה התורכי כדי להפגין עד כמה קשה לשלוף תיקון לאחר שהשגיאות כבר נעשו. כי נסיגה מהסכמים בינלאומיים אינה עניין פשוט וקליל. עם זאת, ניתן להעלות סעיפים מסוימים לדיון מחודש, תוך הוכחת הבעייתיות שבהם לגבי ישראל. במדינות השלישיות היפוך המדיניות הרבה יותר קל, כי החשיפה מלכתחילה הייתה חד-צדדית. אבל, לפני שמשנים כיוון, נדרשת הודאה גלוית לב  מצד כלכלני הזרם המרכזי עד כמה החשיפה הייתה חפוזה ובלתי מתוכננת.  אגב, אפילו בין בכירי האוצר לדורותיהם, ישנם בחלוף יותר מעשור כאלה שמכים על חטא. וכדי להבהיר את הדברים, כאשר מדברים על היפוך, איש אינו מתכוון למשטר הסתגרות: ישראל הייתה ותישאר אחד המשקים הפתוחים בעולם. הכוונה היא רק למדיניות יבוא יותר מפוכחת: ניצול מכסי המגן המותרים לישראל על ידי ארגון הסחר העולמי, שימוש נבון בהדדיות, והפעלת האמצעים הנהוגים בכל מקום כאשר מאוימת שלמותם של מקומות עבודה שאין להם תחליף נראה לעין. 
 
ניתן אולי ללמוד משהו על ה"ריאל פוליטיק" של סחר החוץ מהתנהגותה של אר
ה"ב בנושא. בתחום הטכסטיל וההלבשה רמת המכסים בארה"ב גבוהה מזו שבישראל. הדמוקרטיה החזקה בעולם אף לא מתביישת להטיל מכסות כמותיות בטכסטיל. הזכות למכסות בענף רגיש זה הייתה נתונה במסגרת ארגון הסחר העולמי, ונוצלה על ידי מדינות רבות, אך לא על ידי ישראל. הסדר המכסות העולמי פקע בראשית 2005, וטרם ביטולו נשמעו בארה"ב דרישות לאמצעי הגנה חליפיים. תגובה אמריקאית המלמדת על הצפוי התגלתה בראשית 2004. קואליציית האיגודים המקצועיים בארה"ב הגישה תלונה לנשיא על הפרת חוק הסחר הבינלאומי מצד הסינים  – העסקת עובדים בתנאים נחותים המעוותים את התחרות: דיכוי שביתות, מניעת התאגדות מקצועית ואי-אכיפת שכר מינימום. ניתן לשער, שלא הדאגה לפועלים הסיניים עמדה לנגד עיניהם של מנהיגי האיגוד האמריקאי, אלא היעלמותן של 3 מיליון משרות בתעשייה אצלם תוך שלוש שנים. ואם תנאי העבודה בסין לא ישופרו, אותו איגוד הציע להטיל מכסי עונשין בשיעור מרבי  של 77% על התוצרת הסינית. בהשפעת האיגודים המקצועיים, ובלחץ חברי קונגרס, ארה"ב נערכה מלכתחילה לביטול המכסות, וסיכמה עם ארגון הסחר העולמי על הזכות לנקוט אמצעי ביטחה סלקטיביים נגד סין. למרות שסלקטיביות כזו סותרת את כללי הארגון על אי-אפליה בין חברותיו. בפועל, מכסות אמריקאיות, שהוגדרו כ"זמניות", הוטלו על פריטי טקסטיל סיניים שונים.
 
דוגמא זו יכולה להמחיש היטב את הפער בין ארה"ב לישראל. ארה"ב, כשנמאס לה, יכולה לטרטר קשות את סין בכוחות עצמה או בעזרת ארגון הסחר העולמי, ואף לעקם במקצת את כללי המשחק של הארגון. שוט כזה אינו נתון בידי ישראל. ועל כן, ישראל חייבת להיות זהירה וספקנית בכל התקשרות – לא כל הסכם סחר מניב תוצאה טובה, ובוודאי שלא כל חשיפה חד-צדדית. משהו מהבדלי הגישות ומיחסי הכוחות המולידים אותן, יכול להיות מומחש בסיפור הבא: לקראת חתימת הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב, ב-1985, הוטל אמברגו אמריקאי על יבוא סדיני פלאנל מישראל. בתגובה לקובלנה הישראלית, האמריקאים ענו: "אנחנו פיל, אתם נמלה". לא, הם לא התכוונו לומר שהיבוא ממדינה נמלה אפילו אינו מדגדג לפיל. הם רצו להגיד כי פיל מועך נמלה.         
 
למרות תפישתו העצמית, כשל נציגה של חיית ענק, הממשל האמריקאי מאזין בקשב רב לכל ביקורת על מדיניות היבוא שלו. אחד המבקרים החשובים הוא המכון למדיניות כלכלית (EPI) שמושבו בוושינגטון. גוף זה, הממוקם שמאלה מהמרכז, מגדיר את עצמו כצוות חשיבה בלתי מפלגתי, המבקש להרחיב את הדיון בדרכים להשגת כלכלה משגשגת והוגנת. בשנים האחרונות, רבים ממחקריו דנים בנזקי היבוא של ארה"ב, החופשי מדי, לדעת מחבריהם: הפתיחה כלפי סין, הסכם הסחר עם נאפט"א, ועוד. וכאמור, EPI משרה מרוחו על הממשל והאיגודים המקצועיים (4).
 
ומאותה הכרה מתאים לעבור לפוליטיקה הפנימית של היבוא בישראל. זוהי אחת ההמחשות הקלאסיות להתנגשות אינטרסים בינמגזרית. אפילו היצרנים לשוק המקומי אינם מאוחדים ביניהם: יצרני מוצרים סופיים, כגון בגדים, נהנים מיבוא חופשי של חומרי הגלם שלהם – חוטים ובדים – ולידם יצרני אותן תשומות נמחצים בתחרות. כמה יצרנים מתוחכמים – במיוחד בתחומי צריכה כגון הלבשה, מזון ותרופות – נוקטים באסטרטגיה של "אם אינך יכול להכותם, הצטרף אליהם", ולצד הייצור שלהם שנסוג בשוק המקומי  הקימו קו יבוא משגשג. ניגודים אלה, ועוד שכמותם, הקשו על גיבוש חזית אחידה כלפי החשיפה בהתאחדות התעשיינים. ומאידך, בצד השני של המתרס, עומד לובי חזק ועשיר של היבואנים דרך ארגון לשכות המסחר ושתדלנים לכל עת. לובי נגדי, ברוב המדינות המפותחות, הוא זה של האיגודים המקצועיים. אצלנו, קולו כמעט ולא נשמע בגלל חולשתה של ההסתדרות בתקופה הקריטית. גם כיום היא אינה מספיק ערוכה למאבקים אסטרטגיים ממושכים.  
 
רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בתקופת אריאל שרון כשר התעשייה והמסחר. בה, ביזמתו, ננקטו צעדי הגנה מאולתרים בשרירות לב. צבעוניותם של כמה מהם – כגון הדרישה לחרוט על כל פריט סכו"ם וכל עיפרון המגיע למדינה את ארץ המקור – הפכה לחומר חביב על העיתונאים. היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה, ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה על היבוא, ותמיכה רחבה – שאינה מבוססת על הכרת הנושא או הבנה מרובה – למהלך החשיפה. 
 
מכל המסופר לעיל, מתבלט חסרונו של לובי למדיניות יבוא חלופית – לובי שינסה לעצב מחדש את דעת הקהל בישראל, תוך שהוא מביא לידיעתו את פניה הכוחניים של מדיניות סחר החוץ גם במדינות הנאורות ביותר. ובה בעת, יאמוד את נזקיה של מדיניות יבוא חופשית מדי, ויגבש אלטרנטיבה יותר מציאותית. לובי כזה, מעצם טיבו, מצריך שיתוף פעולה בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים ולאנשי אקדמיה המוכנים לבוסס בבוץ הכלכלה היישומית.

 
לשרגא ברוש, נשיא התעשיינים, שמנסה להעמיד את הציבור על חומרת המצב בכנס ועוד כנס. לכמה מאות בעלי מפעלים שהייצוא הוא חלק ניכר מפעילותם, וכמה אלפי העובדים שאיתם. אולמרט ובר-און, על פי הצהרותיהם, אינם מודאגים.

 ולמה שיהיו מודאגים?
 
משום ששער החליפין של הדולר עומד בימים אלה על כ-3.6 שקלים, בדומה לערכו בראשית 98 – בדיוק לפני עשור. מדד המחירים לצרכן קפץ מאז ביותר מ-20%. עלות העבודה לשעה בתעשייה זינקה באותה תקופה ביותר מ-50% (ובכוונה אני לא מדייקת, כי אין שום משמעות לדקדוקי העניות בתחשיב כזה).

זה אומר, שעבור כל דולר שהיצואנים מביאים לארץ, הם מקבלים אותה תמורה בשקלים כמו לפני עשר שנים. אבל הוצאותיהם להפקתו גדלו מאז בעשרות אחוזים. ולכן, יש סיבה טובה לדאוג.

בהחלט נכון….
 
שבתשומות לתעשייה יש מרכיב יבוא צמוד דולר, המקטין את ההפסד. משקלו הגיע לפחות מ-30% מסך התעשייה ב-1995. העיבוד הזה לא עודכן מאז, אך ככל שהתעשייה הופכת להיות יותר ויותר עתירת יידע, מרכיב היבוא בסך הוצאות הייצור הופך להיות פחות משמעותי, וחשיבותו של השכר עולה. במיוחד בייצוא, עוד יותר מאשר בסך התפוקה בתעשייה, ההוצאה על ההון האנושי היא העיקר.

נכון גם, שהשכר במפעלי ההיי-טק נקוב בדולרים. אך זה לא אומר שהוא מוקפא בתעריף הדולרי שלו. בכל מועד דיון שכר, אם הוא נשחק מדי בערכו השקלי, העובדים שחיים כאן דורשים את התאמתו ליוקר המחיה המקומי, דהינו, התאמה על פי שינוי מדד המחירים לצרכן או השכר הכללי.

אמת גם, שאפשר להיעזר בביטוחי שער – הסדר המבטיח שער חליפין נתון מראש לעסקה ידועה. אבל ביטוחים כאלה עולים כסף, עוד יותר כסף כששוקי המטבע תזזיתיים כמו עכשיו.

ובמאמר מוסגר, כדאי עוד לומר, ששער החליפין שקל/אירו קצת פוחת מאז סוף שנות ה-80 (8% מאז היווסדו בינואר 99), שלא כמו שער הדולר. אבל גם זה בטל בששים לעומת עליית המחירים והשכר כאן. מה גם, שלמרות היותו של גוש האירו פחות או יותר שווה ערך לארה"ב בחלק הייצוא מישראל המופנה אליו, רובו המכריע של הסחר הישראלי נקוב במחירים בינלאומיים דולריים (להערכתי, 90%-80%). זו גם הסיבה שבסל המטבעות של בנק ישראל, המיועד לתת אינדיקציה על ערכו ה"נכון" של השקל, משקל הדולר הוא כ-75%.

מתי יתחילו לדאוג?    
 
כשהייצוא מישראל יתחיל לסגת, והצמיחה תדשדש בעקבותיו. ניתן להאמין, וזה כבר קרה בעבר, שגם אז לא יודו שזו בעיית רווחיות, אלא ייאחזו בהאטה העולמית. ובכלכלה, מה לעשות, התהליכים אף פעם אינם חד-משתניים. יותר מזה, ייתכן מאד שעצמת התגובה של הייצוא לשער החליפין חזקה יותר בזמן האטה מאשר בזמן צמיחה. בכל מקרה, גם המודלים הכי מתוחכמים לעולם לא מצליחים לבודד את השפעתו של משתנה בודד באופן חד.

מה שכן, מי שכמוני עשה קילומטראז' בדפי העבודה של מנהלי הכספים במפעלי ייצוא, יודע היטב עד כמה שער החליפין העתידי הוא משתנה קריטי בתחשיביהם – אותם תחשיבים שקובעים אם לחתום על עסקת ייצוא או לא. עסקות ייצוא נחתמות לעתים קרובות למספר שנים קדימה, ולכן העצירה במכירות לחו"ל עוד לא מורגשת. אבל היא תבוא.

מי נגד מי?    
 
חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר. בישראל, 2007, יבוא הסחורות הגיע ל-56 מיליארד דולר, וייצוא הסחורות נאמד בכ-46 מיליארד דולר. כלומר, היבוא, ופטרוניו, הם היום מוקד הכוח.

עדות לכך מתקבלת מהתבטאותו של שר האוצר, רוני בראון, בכנס התעשיינים, כפי שצוטטה ב-TheMarker מיום 18 בינואר 2008. "זה מזכיר לי את שלטון הבעת' בסוריה", הוא אמר על בחירתו של שרגא ברוש לקדנציה שנייה כנשיא התעשיינים, לאחר שהתמודד כמועמד יחיד.  לא ניכנס כאן לבעת' ומנהגיו, אבל רק מטון דיבורו של שר האוצר ניתן להבין כי הכוח לא שוכן בהתאחדות התעשיינים בימים אלה.

אולי מתוך תחושה זו, וגם מתוך הכרה באינטרס המשותף, התעשיינים בהנהגתו של ברוש חוברים בעניינים רבים להסתדרות. טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עיני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר.

בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

ובעד מה

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

הפתרונות שלעיל אינם קלים ואינם פשוטים. הם דורשים שחזור של מערכת שפורקה בשנות ה-80 וה-90. אך אין ספק, שהממשלה תגיע אליהם בעקבות המשבר המתפתח עכשיו. לחצן של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים אולי יזרז במעט את ההבנה.

 
לא יודעת איך, אבל יודעת מתי. ממש בשנייה שהוא יקפוץ ב-10%. ועוד יותר, בשנייה הבאה, כשהרבית תזנק אחריו.

זה אינו תסריט אימים דמיוני. פיחות ניכר ומכת רבית בעקבותיו, היו כאן כבר יותר מפעם אחת מאז סוף שנות ה-90. האירוע הזכור ביותר הוא זה של אוקטובר 1998. ב-8 לחודש, עף שער החליפין של השקל לעומת הדולר ב-5%. מראשית אוקטובר ועד השמיני בו, השער המריא בכ-12%.

החגיגה נפסקה רק לאחר מסע מילולי: פנייה לציבור של נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, ושר האוצר, יעקב נאמן. ולאחר עוד מסע אילם: הקפצת רבית בנק ישראל בשתי מנות – 2% כל אחת. כך שאם בראשית אוקטובר, טרם המשבר, ישבה רבית בנק ישראל על 9.5%, הרי ב-15 לנובמבר, מועד הזזת הרבית השני, היא הובאה ל-13.5%. רק באפריל 2000 היא הוחזרה לרמתה שמלפני המשבר.

מה עושה למשק אירוע כזה? ב-98, תגובתם היעילה של פרנקל-נאמן השיבה את הסדר די מהר על כנו, ומנעה התפתחות אינפלציה. אך הרבית הגבוהה, שנותרה במשך חודשים ארוכים, העיקה על העסקים ומשקי הבית. רבית גבוהה בולמת השקעות, ואף מכבה את התלהבותם של משקי הבית לפתיחת משכנתאות חדשות וסתם בזבוזים. כתוצאת כל אלה, שנת 99 הייתה שנה של גידול מתון בתוצר (2.5%), ואפילו נסיגה קלה בתוצר לנפש (0.1%-).

פיחות כזה, ספונטאני, הוא אחד ממפגעיו של שער החליפין החופשי. המפגע החלופי לו הוא ייסוף בלתי נשלט, כלומר התחזקות עקבית של שער החליפין. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. מאז שיאו – 4.994 ב-11 ליוני 2004, שער החליפין שקל/דולר יוסף ב-27%, והוא עומד היום על 3.65. ייסוף מתמשך מוזיל את סחורות היבוא במונחי שקלים, ומייקר את הייצוא במונחי מטבע זר. כך, היצרנים בישראל מוכים פעמיים: גם במגרש הביתי על ידי הסחורות הזולות מבחוץ, וגם בתחרות הבינלאומית על ידי המחירים העולמיים שבמקרים רבים מוכתבים להם, ולא מותאמים לאילוציהם.

תגובתם של התעשיינים בדרך כלל אינה מיידית. רוב עסקות הייצוא נחתמות לפחות לחצי שנה מראש, ולעתים קרובות למספר שנים קדימה. גם היצרנים לשוק המקומי אינם ששים לסגירת קווי ייצור ופיטורי עובדים, ומעדיפים לספוג הפסדים בלית ברירה. אבל נפילת התוצר והאבטלה תמיד מגיעות, אם כי בפיגור.

עכשיו, כשראינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות, בואו נתעכב על האבחנה בינו לבין שער חליפין מנוהל.

שער חליפין מנוהל הוא משטר המטבע ששרר כאן מקום המדינה ועד לשנות ה-90. במשטר של ניהול מלא, הממשלה קובעת את שער החליפין של השקל מדי פעם, והוא נשאר בערך זה עד שהיא מחליטה לשנותו. בגרסה של ניהול חלקי, השער חופשי בטווח מסוים של ערכים, והממשלה מגינה על אותו טווח באמצעים העומדים לרשותה, כגון מכירת וקניית מטבע זר, או התאמת הרבית. גרסת ההתערבות החלקית נודעה כאן כרצועת הניוד האופקית, ולאחר מכן האלכסון.

ומהצד השני, שער חליפין חופשי נקבע על ידי ביקוש והיצע, ממש כמו מחיר עגבניות במחנה יהודה. רק שכאן הבסטה היא חדרי העסקות שאושרו לצורך זה על ידי הממשלה. מרכזם, בישראל, בשלושת הבנקים הגדולים. בחדרי עסקות אלה הביקוש הוא השתקפות פניות האנשים לרכישת דולרים, או כל מטבע זר אחר, וההיצע הוא השתקפות הצעותיהם למכירת מטבע זר.

הדברים יובהרו יותר אם נאמר שכל רכישה של מטבע זר היא, כמובן, הצעה של שקלים, ולהיפך. כך שהביקוש וההיצע למטבע זר, בעצם, מוכתבים על ידי תוכניותיהם הכלכליות של תושבי המדינה. נסיעה לחו"ל, למשל, או יבוא נעליים איטלקיות, מחייבים רכישת מטבע זר על ידי יבואן או גורם פרטי; וייצוא תוכנה או אירוח תיירים מעביר מטבע זר לידי ישראלים, שעל פי שיקוליהם מחליטים אם מקומו הראוי הוא מתחת לבלטה בחדר השינה, או כהיצע בחדר עסקות.

עד כאן, זרמי הכספים שהם תמונת ראי של הפעילות הריאלית במשק. אבל במשקים בעלי תנועות הון חופשיות, כמו המשק הישראלי מאז שנות ה-90, מגיע לחדר העסקות גם הרבה כסף לשהות קצרה – כסף שרוצה לשחק עם כסף.  כסף של זרים שרוצים לקנות מניות כאן, כסף של ישראלים שרוצים ללוות בחו"ל, כסף של ישראלים וזרים שרוצים לשחק משחקי מטבע. הכסף הזה, חובב השעשועים, משווה את הרבית כאן לרבית בחו"ל, ומחליט איפה כדאי לו יותר ללוות או להלוות. הוא בודק את שער החליפין של המדינה, ומעריך אם הוא נמצא במקום הגיוני, או שעל פי כל נתוני היסוד הכלכליים הידועים מתבקשת הזזתו מעלה או מטה.

ואז, אם כסף כזה מחליט שהשקל, למשל, מיוסף מדי עכשיו, הוא יכול לקנות שקלים תמורת הדולרים שבידיו, ולמכור אותם לאחר הפיחות המתקן תמורת הרבה יותר דולרים. הוא יכול גם, אם הוא מספיק עשיר, או מספיק מקושר עם גורמים נותני אשראי, להשיג מיליארדי שקלים, להזרים אותם לרכישת דולרים בשוק הישראלי, וכך לגרום לפיחות, שיעשיר אותו בן לילה, להתרחש. כמובן, שלא כל תרגיל כזה נוחל הצלחה. אבל, תחושותיהם של מספר סוחרים גדולים לעתים קרובות מזיזות את השוק בחדות ובפתאומיות.

מדברים הרבה על "הגיונו" של שער החליפין, ועל כך שב"טווח הארוך" הוא אמור לשקף את ערכי היסוד במשק: ייצוא, יבוא והשקעות "אמיתיות". אבל מאז שתנועות ההון לטווח קצר הפכו להיות חופשיות בכל העולם ובישראל, ההיגיון הזה הפשוט הוא לא הדומיננטי בשוקי המטבע. ובפרקי זמן לא מעטים ולא קצרים, רואים ייסופים ופיחותים שיכולים להיחשב תמוהים על פי ערכי היסוד.

נראה שימים אלה הם פרק זמן כזה. יתכן אפילו שהתחזקותו המופלאה של השקל לעומ�
� הדולר – כ-2% תוך מספר שעות לפני יומיים – היא עדות לכך שהבחשנים בשוק המטבע בוחשים עכשיו במרץ: מרימים את השקל לשיא, כדי שאפשר יהיה להפיל אותו כמה שיותר בימים הקרובים. ואז, כשהם יחגגו את עשיית המכה, או, קצת אחרי, כשנגיד בנק ישראל יזניק את הרבית, תבינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות.

 
התשובה מצויה באחת ההפקות השגרתיות של דה-מארקר מה-7.1.08. זו, הנוכחית, נקראת "כוננות ספיגה בתל-אביב", ופותחת בעדכון תחזית הצמיחה של בנק ישראל.

מסתבר כי התחזית ל-2008, מותאמת לתנאים המשתנים זו הפעם השלישית. בגרסה הראשונה, מה-27.6.07, דובר על גידול של 4.1% בתוצר העסקי בשנה שמתחילה עכשיו. בגרסה השנייה, מה-12.1207, התסריט העיקרי תוקן ל-4.4%, אך הובאה גם אפשרות של גידול מתון יותר – 3.6% – אם המשק האמריקאי יגלוש למיתון.  עכשיו, בראיון לדה-מארקר, קובעת ד"ר קרנית פלוג, מנהלת מחלקת המחקר של בנק ישראל, כי הסבירות ליפול לחלקה התחתון של התחזית גדלה.

ראשית, לכל מי שתוהה "מה יהיה", הנה התשובה: לא יודעים. התחזית מתנדנדת במקביל לתנודות הדאו-ג'ונס, הנאסד"ק, הניקיי, ותל-אביב 100. עדכונה האחרון בא בעקבות נפילת כו-לם. אז ברור שהכלכלה העולמית במשבר, וסוד קסמם של משברים טמון ביכולתם להפתיע.

אבל, מה שמעניין יותר הוא למי דה-מארקר פנה לתגובה, ומה תגובתו הייתה. דה-מארקר דיבר עם "האנליסטים" – ששה כלכלנים ראשיים של גופים פיננסיים שונים. דה-מארקר לא דיבר עם שום גוף ממשלתי מלבד בנק ישראל, כי אין היום עוד גוף ממשלתי שמסוגל להגיד מילה על הצמיחה.

לפני הרבה יובלות, עד לסוף 1995, פורסם מדי שנה התקציב הלאומי, בשיתוף בין בנק ישראל, משרד הכלכלה והתכנון והאוצר. את משרד הכלכלה והתכנון סגרו, פונקצית התכנון הועברה למשרד ראש הממשלה, והשילוש נשמר באופן זה עד לסוף 2001. אז, גם המחלקה הכלכלית במשרד ראש הממשלה חדלה. אגף הכלכלה והמחקר של האוצר עוד נותר לשמור על הגחלת. כעת, על פי אתר משרד האוצר, האגף עוד ישנו, אך זהות מנהלו ותפוקתם של אנשיו נותרות לגמרי מחתרתיות.

מיותר להסביר מה שיתוף הפעולה המשולש עשה. הוא גישר על הבדלי תפישות ואינטרסים בינמשרדיים, ועוד לפני כן חשף אותם כפי שהם. במילים אחרות, לקראת המפגש כל משרד נדרש לגבש את עמדותיו. ובדיעבד, שלושה גופים ממשלתיים נפרדים נתחו את המצב ותרמו להבנתו. היום, מכל זה, נותרה רק מחלקת המחקר של בנק ישראל, והחלל שנפער מולא עד מהרה על ידי האנליסטים. הם, על פי ההשקפה השגורה עכשיו, משרתים את צרכי ההשקעות של הציבור ודואגים רק לטובתו. זאת, משום שלא כעובדי המדינה, הם אינם כפופים להטיה הממשלתית הפוליטית. הם מייצגים את האמת המוחלטת של "השווקים".

דוברם הראשון, ד"ר מיכאל שראל, ראש אגף מחקר וכלכלה בהראל, אומר לעיתון: "אני לא חושב שיש סימנים לכך שארה"ב נכנסת למיתון. האטה יותר עמוקה היא תרחיש סביר יותר. אם יהיה מיתון הוא ינבע מהקשיים בשוק הדיור, לכן המשק הישראלי, שפחות רגיש לשוק הדיור ולצריכה פרטית, לא צפוי להיפגע באופן קשה."

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אקסלנס-נשואה, קובע: "השוק האמריקאי יחווה ברבעון הנוכחי האטה רצינית יותר בפעילות הכלכלית….באשר למשק הישראלי, הוא חסין יותר לזעזועים שם." ורד דר, הכלכלנית והאסטרטגית הראשית של פסגות-אופק מוסיפה משלה: "גם אם המשק האמריקאי ייקלע לתקופה קשה יותר, הנגזרות על המשק הישראלי יהיו רכות יותר…האטה אמריקאית-גלובלית עשויה לווסת צמיחה בישראל, אבל עדיין תהיה כאן צמיחה בריאה: במקום 5.5% – צמיחה של 3.5%-4%."

אין טעם להגיב על כל פרט, חשוב רק לשים לב לנימה האופטימית. ובמיוחד, לטיעון המרכזי שאומר כי המשק הישראלי יחווה את המשבר האמריקאי – שכבר על-פי רוב ההערכות המושמעות מוגדר כמשבר של העולם המתועש – במתכונת יותר רכה. זאת, משום שהוא חסין יותר לזעזועים.

חסין, למה-מה? בגלל פתיחותו הרבה לכלכלה הבינלאומית? המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, ובוודאי שהוא פתוח יותר מהמשק האמריקאי. שיעור היבוא והייצוא בישראל בשנים האחרונות מתקרב ל-45% מהתמ"ג בעוד שבארה"ב הוא סובב סביב ה-15% מהתמ"ג. ברור לגמרי שהמשק הישראלי מושך אליו כל מכה חיצונית בעצמה כפולה ומשולשת מזו של משקים סגורים. מה גם, שהתמחותו הקוטבית בהיי-טק היא לו לרועץ בכל משבר ביקושים עולמי, כפי שהומחש במשבר ראשית שנות ה-2000. עצם ריכוז כל הביצים בסל אחד הוא בעייתי. ובמיוחד שאותו סל אינו מכיל לחם ומרגרינה, אלא מוצרים שנחיצותם הרבה פחות ברורה.

כדאי עוד לומר, שלבנק ישראל אינטרס מובהק שלא להבליט את התרשמותו על פגיעה אפשרית בכלכלת ישראל. זאת, משום שתפקידו הראשי הוא שמירה על יציבות המחירים, והרמת הראש של האינפלציה בתקופה האחרונה מחייבת אותו להעלות רבית. ברם, העלאות הרבית הדרושות ייתקלו בביקורת ציבורית ערה יותר ככל שהצפי להאטת הצמיחה יגבר. משמע, הבנק אם הוא חושף את חששותיו, יש לכך סיבות מאד טובות.

ועוד מילה על הכשרתם של אנליסטים. מששת הכלכלנים שרואיינו בדה-מארקר, שלושת אלה שהוצגו בדפים הראשונים ודעותיהם צוטטו כאן, הם יוצאי משרד האוצר, ולא בכדי. כולם כלכלנים רציניים וידועים. מה יהיה עכשיו, כשהמחלקה הכלכלית באוצר נסגרה, או הפכה לבלתי נשמעת ובלתי נראית? מהיכן יובאו האנליסטים שיעזרו ל"שווקים" לבטא את עמדתם לתועלת הציבור.

"בעולם נהדר ואכזר", ספרו הנהדר והאכזר של אנדריי פלטונוב, הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין ברפורמיזם חברתי. פלטונוב, מענקי הספרות הרוסית של ראשית המאה ה-20, מתאר בו את שלביה הראשונים של המהפכה הבולשביקית. ביד אמן, הוא מוביל את הקורא מהחזון לטירוף ושפיכות הדמים, ומשם, להתפכחות ואיבוד האמונה. קצת מטעמו של הספר אולי יעבור אליכם מקטעי הסיפור "חופרים יסודות".

וושצ'וב חושב, ומפוטר מהמפעל
 
"על מה חשבת, חבר וושצ'וב?"
"על תוכנית לחיים"…
"נו, ומה כבר יכולת לעשות?"
"יכולתי להמציא משהו שדומה לאושר, ותחושת המשמעות הייתה מעלה את פיריון הייצור"…
"אם נשקע כולנו במחשבות – מי יפעל בעולם?"
"בלי מחשבה – האנשים פועלים בלי משמעות ופשר!"

ווושצ'וב ומהנדס הבניין מתבוננים במגדל

וושצ'וב רואה את המגדל החדש שמוקם בעיר על ידי פועלי הפרולטריון ותוהה:
"האם לא נגרעת מהם תחושת חייהם שלהם ככל שנוספים נדבכים למבנה?…..אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?"

לעומתו, המהנדס פרושבסקי, הוגה הבית הכל-פרולטרי, מהרהר לעצמו ככה:
"עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים לחיות בו. ובעוד עשר או עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם, ובעולם הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח".

פועלי הבניין מאמצים ילדה

אמה, שהייתה הבת של בעל המפעל לאריחים, קרי, מהמעמד שדינו השמדה, מתה. ספרונוב, הפועל החרוץ מכולם, מכריז בדיון על גורלה: "חברים, אנחנו באמת צריכים פה איזה ילד: בדמותו נוכל לראות את המנהיגות של עולם המחר הפרולטרי!". ואכן, הילדה לא מכזיבה ומוציאה מפיה פנינים כגון: "הכי חשוב – לנין. ואחריו – בודיוני. כשהם לא היו, ובעולם היו רק בורגנים – אז לא נולדתי, כי לא רציתי. אבל ברגע שלנין בא – גם אני באתי."

הפועלים מתגייסים להקמת קולחוז
 
הלא היא הוצאת הרכוש מידי הקולאקים (האיכרים העשירים) והעברתו לרשות הכלל. אמצעי השכנוע כוללים נהרות דם והקמת "רפסודה לחיסול המעמדות, כדי שהמגזר הקולאקי ישוט מחר בנהר אל הים, ומשם עוד הלאה והלאה…"

הילדה מתה, ומה זאצ'וב הנכה אומר
 
"אי אפשר, ניקיט, אני כבר לא מאמין בשום דבר… אתה הרי רואה שאני נכה האימפריאליזם, ואילו הקומוניזם הוא עניין לילדים: בגלל זה גם אהבתי את נסטיה…ועכשיו, לפרדה, אני הולך להרוג את החבר פשקין".

המהפכה הרוסית, המתוארת כאן בהומור וזוועה, היא תופעה ששום דבר לא ישווה לה. בישראל מעולם לא התרחש אפילו משהו דומה. אולי משום שכאן ערב המדינה, וגם שנים רבות לאחר הקמתה, הזרם המוביל היה הזרם המרכזי של תנועת העבודה, בעצמו לא ממש ממסד מושרש, ושום ממסד רציני אחר לא עמד נגדו (אלא אם מחשיבים כמה איכרים במושבות הותיקות וכמה בעלי הון קטנים כ"ממסד").  ואולי משום שמקימי המדינה, שרובם גדלו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית כבר חוו די מהפכות בימי חייהם. אותו דור מייסדים גם גדל על ברכי החשיבה היהודית המזרח-אירופית, שכולה אירוניה וקבלה של המצב האנושי חסר השלמות – לא בדיוק בית גידול למהפכנים מנתצי-כל, מקימי מגדל כל-פרולטרי או כל-ליברלי.

כך, שבאופן פרדוקסלי, בישראל המילה מהפך נשמעה לראשונה דווקא כשמפלגות הימין עלו לשלטון.  אז כבר היה ממסד שאותו אפשר להרוס. המילה רפורמה החלה להתנגן לאחר תוכנית ייצוב המשק ובהשראתו של צוות מקצועי ליברלי. והמילה (מ)הפכה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות דווקא בראיון ל"ביזנס וויק" שבנימין נתניהו נתן בתחילת כהונתו כראש ממשלה, פברואר 1997.

באותו טקסט, נתניהו מדבר על מהפכה בכלכלת ישראל, שבהמשך זוכה לשם טרנספורמציה (הפכה) וגם טלטלה. בהתייחסו לממסד הישן – הסתדרות, עסקים גדולים ובנקים טרם הפרטתם – נתניהו חולם בקול על "זעזוע עד ליסודות". ממסד זה גם זוכה בכתבה לשם חיבה מפי נתניהו – "נומנקלטורה", כינוי מקובל למקורבי השלטון בבריה"מ.

כך, בהפוך-על הפוך-על הפוך מגיעים לימים אלה. נתניהו משך עד לקצה החד את הרפורמה שהתחילה בתוכנית ייצוב המשק. בעת כהונתו כראש ממשלה יזם עימותים בלתי פוסקים עם ההסתדרות, שכוונתם התקשורתית הברורה: להמחיש כיצד ממסד וותיק יכול להישבר. מכאן, הדרך לרפורמות הייתה סלולה. במקום מהפכה סובייטית, קיבלנו מהפך אמריקאי ניאו-מוסרני: מצילים את החינוך התיכוני, מצילים את האוניברסיטאות. רק שלא ברור, מי מלבד המצילים רוצה כזאת הצלה.

אתמול בצהריים, ניגשתי לגז לחמם משהו. אין גז. התקשרתי לחברת הגז, הוצפתי במוזיקת חברות גז, ולאחר עשר דקות המוקדנית ענתה.

– מישהו סגר לי את הגז, אמרתי.

ספגתי עוד מוזיקה גזית, והמוקדנית חזרה.

– תמר בן-יוסף? מבשרת- ציון? תעודת זהות? שנת לידה? הגז נסגר כי מנעתם בדיקה חוקית של טכנאי החברה בביתכם.

– איזה טכנאי?

– מה איזה טכנאי? בתאריך 17 לפברואר 2007, הדבקנו על דלת דירה מספר 4 מכתב האומר כי הטכנאי יגיע אליכם ב-22 למארס, ואם אתם רוצים תאריך אחר, תתקשרו.

– אצלנו על הדלת? את רצינית? הדירה שלנו מספר 1, יש לנו חצר לפני הבית, והשער סגור.

– כן הודבק. אתם דירה מספר 4. כתוב אצלי במחשב. שלחנו אליכם אדם אחראי בן 50, פעמיים.

בקיצור, למחרת הטכנאי הגיע ופתח את הגז. התברר, שחברת הגז מחויבת על פי חוק לבדוק את הצנרת כל חמש שנים.

חברת הגז מחויבת? חברת הגז מבצעת. אבל זה רעיון של הממשלה, לא של חברות בהתייעלות. ואם יש חוק, שמירת החוק היא תפקידם של אזרחים טובים. לחברות יש תפקיד אחר, הן צריכות להרוויח כמה שיותר. לכן חברת הגז שלי לא שולחת מכתב רשום, למרות שעל פי היגיון (ואני משערת שגם על פי חוק) זו ההודעה האחת והיחידה שמחייבת את מקבליה. חברת הגז שלי גם לא מצרפת תזכורת לחשבון הדו-חודשי. הצחקתם אותה, הדפסה עולה כסף. ולמרבה האבסורד, שילמנו טלפונית חשבון גז יום לפני הסגירה, אף מילת התראה מצד המוקדנית. גם אזכור במחשב ליד החשבון הוא תוספת עלות, שתפגע בבונוס השנתי של המייעלים.

אגב, אותה חברת גז. כשרק הגענו לדירה החדשה, התקשרה אלי נציגתה יום אחד.

– אני מחברת הגז. החברה מציעה שתלכי לבדוק את המונה שלכם.

– תשלחי את קורא המונים.

– לא, זה לא כדאי, עוד אין מספיק תושבים בשכונה.

– אין לי מושג איפה המונה נמצא.

– זה לא קשה. למה תמיד נשים מפחדות מטכנולוגיה. אני אסביר לך, אפילו את תביני.

טוב, קלטתם, חברת גז חינוכית. חברת גז למען הקהילה. לא יודעת איך, ישר חשבתי איפה הם למדו את זה – בממשלה? יכול להיות? ממשלה למען הסטודנטים. ממשלה למען המורים. ממשלה למען הסגל הבכיר באוניברסיטאות. ומי שכל כך  למענך, לא צריך לשמוע אותך. אתה יודע יותר טוב ממנו מה טוב בשבילך?