הם יכולים ללמד את עצמם להתנהג יפה. אבל השאלה, כמה זמן הם יצליחו להתנהג יפה אם לא בא להם. ועוד שאלה, אם "להתנהג יפה" נשמע אותו דבר בגרמנית וביוונית. כי אם לא, אין ליוונים ברירה אלא להכיר במגבלות השפה, ולפרוש מהאירו.
לפני כשבועיים, בעיצומו של חמסין דצמבר לא-שגרתי, עמדתי בתור במכבסה השכונתית. זו שעמדה לפניי, וחיכתה לחשבון שלה, הסתובבה אליי פתאום ואמרה: איזה מזג אוויר מלחיץ. מזג אויר מלחיץ? תסבירי, חשבתי לעצמי. מזכיר לי את השריפה בכרמל, היה המשפט הבא שלה. היא פרצה במזג אויר כזה, לפני שנה בדיוק.
לחיות עם מפלצות בכלכלה
הקטע "לחיות עם מפלצות בכלכלה" הוקלט בערב ההרצאות "שתים-עשרה דקות" שהתקיים בתחילת אקטובר במועדון לבונטין 7 בתל-אביב, בהפקתם של מיטל שרון ושותפיה ובחסות האתר "הסיפור האמיתי והמזעזע של".
12 דקות #3 – תמר בן יוסף from 12 Minutes on Vimeo.
תהיה אשר תהיה הסיבה להדלקת הנרות בשמונת הימים הבאים – הכופרים אומרים שמקורה בחג אור אירופי-פגאני – לנו היא מזכירה את נצחוננו על היוונים ואת ההתייוונות שקדמה לו. במבט רחב יותר, היא מעוררת מחשבות על עידן גלובליזציה קדום, מהמאה השמינית לפנה"ס ואילך, שבו ממלכות ישראל ויהודה עברו מיד ליד: מהאשורים לבבלים, לפרסים, ליוונים, ולרומאים.
ואולי זו רוח התקופה שנכשלה בהבנת התכנון (שלי). כך או כך, שום דבר טוב לא יצא, והמאמץ ההרואי שלי להכנת תוכנית פיתוח לתעשייה בשנות ה-90 לא הוכתר בהצלחה.
על ההיבט הזה של המחאה לא מדברים מספיק. על היותה הדימוי הכי קרוב לניסוי מעבדה שאפשר להשיג בכלכלה. ככה זה במקצוענו הלא-מדעי: את השפעתו של משתנה יחיד אפשר לבודד רק בעקבות אירוע דרמטי. בשגרה, פועלים יחד משתנים רבים, המשפיעים ומושפעים אהדדי, חלקם לא-מדידים ואולי גם לא-מזוהים. קשה לשים את האצבע על תרומתו הסגולית לתהליך של כל אחד מהם.
בראשית שנות ה-80, הייתי שותפה לכתיבת הספר "יעדים לפיתוח התעשייה בישראל 1990-1978". הספר עב הכרס, שיצא בדצמבר 1981 במרכז לתכנון תעשייתי במשרד התעשייה והמסחר, תופש 315 עמודים.
"לאבא שלי יש סולם". מתנגן לו שיר הילדים המתוק ברדיו. "מגיע כמעט עד שמיים", איזה יופי, כלומר, יופי, בום-טראח! אנחנו לא-רוצים-לדעת מה קרה לאבא שלו. קולו הסמכותי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה קורא למעסיק לשמור על בטיחות עובדיו.
לא הייתי צריכה לחפש את הרכילות על סיטון. הוא ישב לידי בחדר קטן באותו מסדרון. כל יום ד' ב-9, הוא יצא לקניות במחנה-יהודה. כל יום ד' ב-11, הוא חזר עם הסלים.
זכי היה מגיע למשרד בשתיים בצהריים. הוא הכין לו כוס תה, הדליק את הטרנזיסטור, והתיישב על ספסל העץ במסדרון. עוברים ושבים שאלו אותו מה קורה בחדשות. פקיד עצבני הציץ מדי פעם מהחדר וצעק עליו שלא ירעיש. שעות העבודה של זכי, עובד ניקיון במשרדנו הממשלתי, התחילו ב-4 אחר הצהריים, כשראשוני האנשים הלכו הביתה. אבל זכי, משום מה, הגיע בשתיים, ולאחר שאשתו נפטרה, הוא היה שם על הספסל כבר בעשר בבוקר.
עידן השוק החופשי 