אל תשאלו אותי איך פתאום קפצה לי המילה הומור. אולי בזמן קריאת ספר כלשהו. אבל מאחר שהיא קפצה, ברור לי שבלי הומור אין כתיבה טובה. נחשוב לרגע על שני סופרים שאני אוהבת, שני סופרים רציניים ומכובדים: תומאס מאן ופיודור דוסטוייבסקי. בכתיבתם מסתתר לא מעט הומור. אצל מאן ב'הר הקסמים' וב'בית בודנברוק', תמצאו כמות של הומור בריא. אצל דוסטוייבסקי, אני מחבבת במיוחד את הספר 'אידיוט', שבו לתחושתי הוא צוחק על עצמו כאדם צעיר ונאיבי.
אחד ממכריי הצעירים, איש בן 60 פלוס, פוטר בימים האחרונים ממקום עבודתו. הוא פוטר מעכשיו לעכשיו, בלי שום אזהרה מראש. האיש ניסה להבין מדוע הוא מפוטר. היה לו טוב במקום העבודה הזה. הוא הלך לשם כל בוקר בשמחה, הוא השקיע שם את כל כוחו. אבל הוא לא קיבל תשובה. יומיים קודם לכן הוא ראה פתאום הודעה על שימוע במייל שלו. הוא חטף הלם. השימוע נערך על ידי המנכ"ל והבוס הישיר שלו. המנכ"ל אמר שהוא ייתן לו המלצות טובות.
האמת היא שאני ובן זוגי לא מתים על מלון אלמה בזיכרון. אבל הבנות שלנו כן. כך יצא, שביום ראשון שעבר, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מצאנו את עצמנו, שלושה זוגות, עומדים בקבלה עם עוד מיליוני אנשים. טוב, מיליונים זו הגזמה, אבל היו שם באמת המונים, עם המוני ילדים. בדיעבד, התברר שהם באו רק ליום אחד, יום עיון של משרד החינוך, עם משפחות.
טוב, התחלה לא מבטיחה במיוחד, אבל זה השתפר עם הזמן. ישבנו על המרפסת מול הים. נוף נפלא, ורוח קרירה נושבת. מזכירה לכם, זו התחלה של שבוע החמסין, בירושלים לא הרגשנו שיש אוויר. ודווקא כאן, בזיכרון, 5 מעלות פחות. 5 מעלות זה המון תמיד, במיוחד ביום חם. ורוח נעימה כל הזמן. קלטנו את ההבדל במיוחד ביום השני.
יצאנו למדרחוב זיכרון לטייל. היה מלא. אנשים מכל הארץ. התיישבנו בבית קפה לשתות יין. כן, יין בחמסין הנורא. היה מלא גם בבית הקפה. הפיצה הייתה לא רעה, וזה לפני ארוחת הערב המפוצצת במלון. האוכל באלמה לא רע. ושוב, אני לא מתה עליו. מה שהפליא אותי, וזו פעם שנייה שלנו שם, הוא ההיעדר המוחלט של תפוחי אדמה כתוספת. רק אורז. מה, הם בולגרים?
אבל הם מגישים עוגות טובות לקינוח. זה בהחלט כיף. זה מזכיר לי ששם חגגו את יום הולדתי ה-80. הפתעה, הבנות שלי ארגנו. הגענו כל המשפחה, עם כל הנכדים. אנשי אלמה היו נחמדים ודאגו לנו לחדר לטקס. כולם בירכו אותי, זה היה משמח ומרגש. לאחר מכן, הם ארגנו לנו שולחן אוכל ענק נפרד. גם זה היה יפה מצדם.
אז מדוע אני ובן זוגי לא מתים על אלמה? נשים בראש את פינת הישיבה שלהם בחדר. ספה מיוחדת, כביכול, שאין שום דרך לשבת עליה בנוחות. תגידו, בשביל מה זה טוב, ומה אם בן אדם רוצה לשבת ולקרוא. אין לו איפה, חוץ מאשר על המרפסת, ולא נגזים, בכל זאת חם ואור מסנוור.
אה, ושכחתי את האמנות. בזה המלון מייחד את עצמו. אמנות מודרנית ישראלית בכל המסדרונות. אמנים שמשום-מה לא מדברים אליי. הסתכלתי בתמונות, ולא הבנתי מהן הן אומרות ומדוע הן נחשבות. אני יודעת שאני מפגינה בורות, ובוודאי תמימות. אסור לומר את הדברים האלה בקול רם. אבל, אלוהים, קשקוש בעיניי הוא קשקוש. לא אומר לי כלום.
ואז, הגיע יום שלישי. קמנו, ארזנו, נכנסנו לרכב. אמרנו יפה שלום. כן, היה נורא חם. אפילו לא נסענו לחוף טנטורה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
בסוף שנות ה-60, חיינו שנתיים וקצת בבוסטון ארה"ב. זה היה הפוסט-דוקטורט של אישי. הייתי אז בדיוק לאחר סיום הב.א.. לאחר תקופה, מצאתי עבודה בתור סטטיסטיקאית במחלקת עיניים של בית חולים גדול. כך למדתי קצת להכיר את האמריקאים.
היינו המון בנות ( (girlsבמחלקה. וכצפוי, גם קשקשנו לפעמים כמו נשים. זה היה ראשית עידן הפמיניזם בארה"ב. אני נזכרת עכשיו בסיפור שימחיש מה זה אמריקאים. בחורה צנועה אחת רצתה להוכיח לכולם כמה היא פמיניסטית. על כן היא סיפרה שבן זוגה לא מוריד את הקרש בשירותים, אחרי שהוא משתין בלילה. לא מוריד את הקרש? אתה מייל שוביניסט, על כן אני לא מכבסת את הבגדים שלך השבוע. כך זה נמשך תקופה ארוכה, וכנהוג אצל האמריקאים אף אחת לא צחקה. כולן הקשיבו ברצינות ובחגיגיות.
ישבתי בחדר פינתי, בסוף מסדרון די ארוך. מולי עבדה עובדת מעבדה פיליפינית. מפעם לפעם ביקרתי אותה. היא הייתה מספרת כמה הבוס שלה אהב אותה. אהה, חשבתי לעצמי, בשביל זה את כאן. חוץ ממני, אף אחד לא החליף איתה מילה.
בקצה המסדרון הקצר, מעבר לפינה, עבדה עובדת מעבדה נוספת. היא הייתה אישה שלי נראתה אז מבוגרת, אולי בסביבות ה-40. היא הייתה רוסייה לבנה. הם ברחו למערב בעקבות המהפכה. גם איתה איש לא החליף מילה. עכשיו אני מבינה שגם היא לא הייתה מעוניינת להחליף מילה עם אף אחד. אני, בתמימותי הישראלית, הייתי מבקרת אותה לפעמים. כמובן שאין לי מושג על שום פרט ברקע שלה.
עוד בחורה שאני זוכרת הייתה ארמנית. היא נכנסה להריון מחוץ לנישואין. אני זוכרת ששאלתי את ה"בנות" מה יהיה? מה היא תעשה אחרי הלידה. אין בעיה, הן אמרו לי. היא גרה בחדר בדירת שותפים בעיר. שותפיה לדירה יעזרו לה לגדל את התינוק .איש כמובן לא חשב שהיא יכולה לנסוע להוריה, או שהוריה יכולים לבוא אליה. זו הייתה המנטליות האמריקאית. אני, כמובן, לא הסתדרתי איתה.
משהו נוסף שמאד בלט לעיני אז, הייתה החלוקה ברורה בין הרופאים, שכולם היו גברים, חוץ מאחת, לביו ה"בנות". כל עובדות העזר היו בנות. לא היו כלל חברויות בין העובדות השונות, שלא כמו בישראל. רובן הגדול היו רווקות או גרושות. באותה תקופה, לא היה מקובל שנשים נשואות ואימהות לילדים יעבדו. הן חיו בפרוורים, רחוק מכל דבר.
התקופה הזו בארה"ב לא זכורה לי כתקופה טובה. ממש שמחתי לחזור לארץ. לידיעת כל אלה שכל כך מתלהבים לעזוב את ישראל ולהתיישב בחו"ל עכשיו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עוזרת הבית שלי עוזבת אחרי 25 שנה. התחבקנו, התנשקנו והזלנו דמעות. היא הייתה עוזרת נהדרת, הפכה להיות בת בית ממש. היא מעולם לא נעדרה, הגיעה בזמן, עשתה מה שצריך, עזבה בזמן. אבל עכשיו היא בת 70, בעלה חולה ודורש טיפול. היא עוזבת, זה המצב.
בשבוע שעבר, נשלחתי על ידי בתי לקנות שורה של מוצרי טקסטיל לבית. כלי מיטה לבן שמשרת בצבא, וזוג שמיכות פיקה להורים. פניתי לחנות כיתן שבקניוננו. מבט ראשון הבהיר לי שהחנות קטנה בתקופה האחרונה. השטח שלה צומצם לעומת זה שהיה פעם. מבט שני הראה לי שלא סתם היא קטנה, מבחר מוצריה הפך להיות דל וחדגוני.
כתבתי לכם הרבה על "הדברים הקטנים" בכלכלה. הדברים שלתחושתי אומרים ה-כל, הרבה יותר מהמודלים המתוחכמים כ—אילו. נרחיב את הדיבור עכשיו לדברים הקטנים בכלל. איך, למשל, אני לומדת על מצבה הכללי של המדינה.
כשהייתי ילדה, לא היו קייטנות. לפחות לא במקום שבו אני גדלתי, רמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. ההורים היו עסוקים, לא היה להם זמן לשטויות כמו לנסוע איתנו לים. אז עזרי, חברי הטוב ואני נסענו לים לבד. שמרנו אחד על השני. למזלנו, המשאית שלקחה את כולנו יצאה מבית שבין שני הבתים שלנו. היינו מטפסים עליה בהתחלה, ועושים את כל הסיבוב הגדול ביישוב לאיסוף כל הדודות, חבילותיהן וצאצאיהן.
אף פעם לא משעמם לי, חברים. אתמול, למשל, החמסין דחף אותי לבדוק את תחזיות מזג האוויר. ראיתי תחזיות על חמסין – בין 33 ל-36 מעלות. בסוף, נדמה לי שהיו כאן רק 32 מעלות. זה קורה מאז שהתחזית עברה הפרטה. פעם, הייתה פה רק תחזית אחת, זו של השירות המטאורולוגי לישראל. היום, יש אינספור אתרי מזג אוויר.
טראמפ באחד מנאומיו, דרש מהאיראנים "כניעה ללא תנאי". אילו היה זה כל נשיא אחר, הייתי בטוחה שעוזריו חקרו ובדקו את נפיצות הביטוי הזה. אבל טראמפ הוא טראמפ, הוא בטוח לא חקר ולא בדק. אולי בתת-הכרתו נרשם כי פרנקלין דלאנו רוזוולט השתמש בביטוי כלפי גרמניה הנאצית בינואר 1943. אם זה רוזוולט, טראמפ חשב, הוא ממשפחה טובה. רוזוולט גם קיבל פרס נובל לשלום. ולא חשוב אם זה היה פרנק דלאנו, או קרוב משפחתו תאודור.
עידן השוק החופשי 