מה מצחיק את נתניהו? שאלתי את עצמי, כשראיתי אותו, מחויך כולו, במסיבת העיתונאים עם סמוטריץ'. טוב, כנראה עצם העובדה שסמוטריץ' עמד כ-אילו מרוצה על ידו. אולי גם זה, ששניהם הציגו 'תוכנית' שנותנת לכל משפחה כמה עשרות שקלים לחודש, ולא אמרו דבר על שני צעדים לעידוד משפחות עובדות שיפקעו באמצע פברואר: נקודת זיכוי נוספת לעובדים, והגדלת מענק העבודה לעובדים עניים – שניהם מסתכמים במאות שקלים לחודש למשפחה. אז זה מצחיק, לא? איך שהוא עובד עלינו בעיניים.
זו אחת השורות האחרונות במאמר שהתפרסם בגרדיאן הבריטי, לאחרונה, ופורסם בדה מרקר. הגרדיאן הוא אנטי גלובליזציה? לא, הגרדיאן סוף סוף מבין את מה שאני טוענת כבר יותר משלושים שנה. כן, לגלובליזציה יש מחיר, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד בו. עובדה.
יש לי מעט דברים טובים בתחום הכלכלי, לומר על הממשלה שמשלה פה שנה וחצי, ויישמה את תורת נתניהו מילה במילה. כי מה ייזכר מכהונתו של אביגדור ליברמן כשר אוצר? בעיקר ירידת שיעור החוב הציבורי מהתוצר לכ-60% ב-2022, ועודף תקציבי. ביג דיל, זה אומר ריבית נמוכה קצת יותר על אשראי שישראל לוקחת. אך זה אומר גם מערכת בריאות בלי רופאים, מערכת חינוך בלי חינוך, ומערכת תחבורה שלא נוסעת. טוב, נתניהו, מה יש עוד לומר.
לא משהו, על פי הנתונים. אינפלציה של כ-5% לשנה ב-2022, עלייה של 1.9% בלבד בתמ"ג ברבעון השלישי של 2022 לעומת קודמו. זה לכאורה מסכם הכל. אבל אתם יודעים מה יחסי לנתונים. אני מעדיפה להתרשם בשטח. אז בשבוע שעבר הייתה לי הזדמנות, ביקרתי במספרתי האהובה בירושלים.
כשהמצב נורא, אני לא צוחקת, אני מחייכת. והשבוע חייכתי כשראיתי את כותרות הענק, נגד מכירת חברת הביטוח הפניקס לחברת השקעות מרכזית באבו דאבי. אתייחס כאן לכותרות ב-The Marker, וב-Marker Week. כן, הכותרות מעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. העיתון הגלובלי, ההוא שחייב ששמו ייכתב באותיות לועזיות.
ממש לא, אם מביטים מתוך הביוגרפיה המקצועית שלי. כשהתחלתי את לימודיי, בשנות הששים, למדנו בקנאות דתית את המודל הקיינסיאני. הוא לא היה 'המודל הקיינסיאני', הוא היה הכלכלה. כששבתי למ.א. בכלכלה ב-1971, כבר היינו עמוק במודל הניאו-ליברלי, למרות שאף אחד לא העז לקרוא ללימודינו כך. יותר מזה, ספרי הכלכלה התעקשו לומר שהם עדיין קיינסיאניים. אך, בפועל, ניתוחם היה ניאו-ליברלי במידה רבה.
את סוף השבוע האחרון בילינו מחוץ לבית, בשדה בוקר. שהינו במלון קדמא, על מנת לחגוג את יום הולדתה החמישים של בתנו הקטנה, נועה. שיא המסיבה התממש בארוחה חגיגית בביתה של מארחת בשדה בוקר. הייתה שמחה. היה כיף. באמת.
איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.
כבר כמעט שלושה שבועות מהבחירות, ולא כתבתי מילה על המצב. נאלמתי דום, לא הכרחתי את עצמי להתבטא. עד יום שישי האחרון, שבו אכלתי עם שלושה מנכדיי. והם העירו אותי, אני חייבת לומר.
בארה"ב, רואים תגובה מאד שיטתית להעלאות הריבית שהחלו במארס 2022. הן החלו ב-0.25% לחודש, וצמחו עד ל-0.75%. שער הריבית מגיע ל-4% עכשיו, לאחר שעמד תקופה ארוכה על 0.25%. מעניין לראות שמדד המחירים לצרכן החל להגיב ארבעה חודשים לאחר פתיחת ההעלאות – בחודש יולי. אותו חודש, היה שינוי המדד, מנוכה העונתיות, אפס אחוזים לעומת קודמו. לאחר מכן, עשירית האחוז, ובאוקטובר – 0.4%. זאת, בעוד שבארבעת החודשים שקדמו, כל שיעורי האינפלציה, לבד מאחד, הגיעו לאחוז אחד ויותר מדי חודש. וב-13 החודשים, מאז אוקטובר שעבר, כל שיעורי האינפלציה, מנוכי העונתיות, חודש לעומת קודמו, הגיעו ל-0.6% ומעלה.
עידן השוק החופשי 