האם הביטקוין הוא מטבע? שאלה טובה. בינואר 2018 פורסם חוזר של רשות המיסים, האומר כי הביטקוין ושאר המטבעות הדיגיטאליים הם נכס ולא מטבע, על כן רווחיהם ימוסו כמו רווחי הון, למשל. גוף התקינה החשבונאית הבינלאומי ((IFRS חיזק הגדרה זו, בקובעו ביוני 2019 כי הביטקוין וחבריו יסווגו כנכס לא פיננסי.
כן, במפורש, לא אני מעריכה, לא תשובה מדעית, כי אין תשובה מדעית בינתיים. זו הרגשה, והיא התחזקה כשבאתי בשבוע שעבר לשלם עבור התספורת שלי. יש עליית מחירים קטנה, עשרה שקלים בלבד, אמרה לי המנהלנית. או.קיי., שילמתי, אני גם לא זוכרת מתיי הייתה העלאת התעריף הקודמת, אבל חיכיתי לזה, אני מרגישה שהמחירים עכשיו במגמת עלייה. וכפי שכתבתי, זה התחיל בהפחתת איכות, והשארת המחירים הקודמים במקומם.
זה אומר קצת פרופורציות עכשיו. זה לא אומר שאיבדתי את החדות: אני זוכרת היטב את אבי לוקח אותי מהגן. אל תלכי אל מאחורי הבית, הוא אמר לי. 'מאחורי הבית' היה צדו המזרחי של הבניין, הצד שפנה לביר עדס, מזרחה ממגדיאל. ירו עלינו מביר עדס, חורי הכדורים נשארו עד שמכרנו את הבית, בשנת 1969.
,בניין של לבבות' נשלח אליי על ידי מחברו, אמיר בראון, נציג ארגון עובדי הסלולאר, ההייטק והאינטרנט בהסתדרות, מי שליווה את עובדי ECI בהתאגדותם בהסתדרות, ובמאבקם בהכרה אמיתית בהתאגדות זו. קראתי ואהבתי את הפשטות ואת הכנות שלו. תיאור המאבק כפי שהיה, עד לניצחון הלא-מושלם של העובדים.
EC להמשיך לקרוא
לא קשה לראות עכשיו, כי אנחנו בעיצומה של מנגינה אחרת. ראשית, הדו"ח החצי שנתי של ה-OECD יוצא הפעם בדצמבר, במקום בנובמבר, כמנהגו בשנים האחרונות. שנית, הוא בנוי מפסקאות די קצרות עם משפט פתיחה מובלט בכולן. זה החל ביוני 2020, שם החלה התזוזה, בעקבות התחלת הקורונה. ואולי אפשר לשייך את השינוי גם להחלפת כלכלניתו הראשית של הארגון לפני שלוש שנים: מקתרין מאן, שהפכה לכלכלנית הראשית הגלובלית של סיטיבנק, ללורנס בון, המתאמצת להפגין שהיא שונה מקודמתה.
בימים האחרונים, כשאני מסתובבת בבית, מתנגנת באוזניי המנגינה: סיס נישט פושעט (זה לא פשוט), אזוי עידס (ככה זה). כבר תקופה ארוכה שלא שמעתי את השיר. השיר שאבי היה לוחש לעצמו בבית אחרי העבודה. באותה תקופה, אבי היה מפקח על בתי הספר בשרון. לפני כן, הוא היה מורה ומנהל בתי ספר. את חילופי התפקיד עשה לקראת כניסתי לכיתה א'. הייתי קטנה, לא הערכתי מספיק את ההקרבה שעשה למעני בפינוי מקומו בבית הספר.
מה תהיה קריאתו של השמאל הכלכלי, שאל אותי ידיד צעיר שלי, ותשובתי הייתה: תכנון כלכלי, הרחיבו על סמך תכנון כלכלי מדוקדק. תכנון כלכלי? נראה לרגע מה לרגע מה תהיה נקודת המוצא שלנו. שיעור אבטלה של 12% במחצית השנייה של מארס 2021, זה הנתון שהכי קורא לטיפול. רוצים לרדת, רוצים לנווט לשיעור תעסוקה שפוי. מהו שיעור שפוי? מקובל לנקוב ב-4%. מדוע דווקא 4%? היו תקופות שבהן דיברו על 6%. אין תשובה, כך הוחלט, היינו שם לפני שהקורונה פרצה, 3.8% בלתי מועסקים ב-2019. איך חוזרים לשם? מרחק די רב משם ל-12% של עכשיו.
שאל אותי ידיד צעיר שלי. הרחיבו, עניתי לו, זו תהיה הקריאה. הגדילו את תקציב הממשלה ואת מעורבותה. הרחיבו, לא סתם הדפיסו כסף. חברו את הממשלה למטרות שהיא מעוניינת להגשים. זה יהיה קו ההפרדה בין שמאל לימין. הימין קורא להדפיס כסף. סתם להדפיס, וגם זאת בזהירות מרובה. השמאל קורא לחדש את תפקיד הממשלה, ליחס לה יעדים מוגדרים.
לא, זה לא עניין שגרתי – ניסוי מעבדה בכלכלה. אך מה שעשינו בחצי השני של שבוע פסח, הוא הכי קרוב לזה שאפשר. עלינו לגליל, למקום הנופש שלנו זה יותר מארבעים שנה. לא סתם 'מקום נופש', כי אם מקום הנופש בפסח כל שנה. שלושה דורות אחוזי געגועים, אחרי דילוג של שנה. האמינו לי, קלטנו כל פרט שלא היה כמו קודם.
ערב שישי, שלושה ימים אחרי הבחירות, חדשות כאן בטלוויזיה. ערבי וערבייה בין הפרשנים המעטים בפתיחה. ריאד עלי הדרוזי הוא הידוע יותר מהשניים, ולצידו אישה, אימן קאסם סלימאן, מהטלוויזיה בערבית. לא ראינו תמונה כזו? לא מעזה לקבוע. אולי הייתה, אך ברור שזו לא תמונה שגרתית. ברור גם שזו תמונה עם אמירה.
אין פלא שהערבים מככבים בחדשות. מנצור עבאס, ראש רשימת רע"מ הוא האיש שיקבע אם תקום קואליציה בראשות נתניהו, או בראשות איש מהשמאל-מרכז. מרב מיכאלי מקדמת את מעמד הנשים, יחד עם מעמד מפלגת העבודה. איך הגענו לזה? נדמה שאנחנו כאן עקב פוליטיקת הזהויות. מה שחשוב הוא מי אתה, מי אתה חושב שאתה. אתה בוחר את מי שיבטא אותך באופן הטוב ביותר.
אין כאן שמאל-ימין במובן המסורתי. אין כאן פוליטיקה מהסוג הישן. זה טוב? זה רע? זה מה שיש, נצטרך לחיות עם מה שזה מביא. מנצור עבאס מבין היטב את המצב, מתכוון להפיק ממנו את המירב לחברה הערבית. עם זאת, נקווה שהוא יפעל בתבונה, ולא ילך שולל אחר הבטחות שווא.
גם אנחנו חייבים לעשות את החשבון. הערבים כיום הם כחמישית מאזרחי מדינת ישראל. ברור לגמרי, שזה לא מתקבל על הדעת להחזיק אותם ללא זכויות. ישראל היום נתפשת כחריגה במערב, ביחסה למיעוטים שלה. זה דוקר בעין של כל מי שנזקק לשירותים רפואיים. שיעור ניכר מהרופאים ומהאחיות בישראל היום הם ערבים. הם אנשי רפואה טובים, לא הגיע הזמן להכיר להם טובה?
אני זוכרת היטב את הכעס על ערבים ואת החשש מפניהם לאחר מלחמת השחרור. באותה תקופה, הייתה לכך הצדקה. אבל חלפו מאז יותר משבעים שנה, הרבה נתונים במשוואה השתנו. גם הערבים ברובם תופשים עכשיו את הדברים אחרת. בלא מעט התבטאויות של אנשים ברחוב, ניתן להבין שהם מעדיפים לחיות כאן, מאשר להיות מועברים לרשות הפלשתינית. האמירה הזאת נשמעת ברור מפי תושבי וואדי ערה, בהתייחסות להצעה ותיקה של אביגדור ליברמן. עם זאת, נדמה שהם מצפים לתפוש מעמד של אזרחי מדינה שווים, הם מצפים להיות חלק מהחברה כאן.
אין ספק, שזו הסוגייה הכבדה ביותר העומדת כיום בפני מדינת ישראל. היא לא קלה, במשך שנים ברחנו ממנה, הדחקנו את קיומה. כיום, כפי שדברים כאלה קורים בדרך כלל, אין לנו ברירה. חייבים לטחון שוב ושוב את השאלה איך אנו מעוניינים לחיות עם הערבים. ריאד עלי חידד את הסוגייה בחדשות אותו ערב. הוא אמר בגלוי: יש המון נשק בחברה הערבית. נשק המשמש לאלימות בתוך הבית. כמה עוד אפשר יהיה לשכוח את הנשק הזה. האם ההתעלמות מקיומו, היא ההחלטה הפוליטית הנבונה ביותר שמדינת ישראל מסוגלת לאמץ עכשיו?
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 