אני קובעת. איך אני יודעת? משום שבסוף 2023 היו בישראל 1.252 מיליון בני 65 פלוס. מתוכם, 551 אלף איש בגיל 75 ומעלה. אלה האנשים שלא תמיד מסתדרים עם תרגילי הטלפון והאינטרנט המתוחכמים. איך אני יודעת? כי אני נמצאת שם.
הרגולציה תחזור
4 תשובות
סינדרום הדף הלבן
קראתי על זה. מעולם לא חוויתי את זה. היום, למשל, התכוונתי לכתוב על תכנון, במיוחד תכנון כלכלי. אבל אני לא יכולה. לא מסוגלת להתרכז.
גרמניה? בלי ירקות
זה מוזר לסכם ככה נסיעה לארץ זרה. נסיעה מאורגנת להפליא על ידי הגרמנים. אבל, האוכל, אלוהים, האוכל היה נורא. זה היה אירוח של משרד החוץ הגרמני. אירוח של מספר עיתונאים. הייתי אז בגלובס. ביקשתי ירקות עוד לפני הנסיעה, וחזרתי הבייתה חולה. הירקות היו בערך כרובית וברוקולי. הם טבעו בגבינה צהובה או בשמנת. מה עם חצילים, קישואים, עגבניות וכל השאר? הם לא שמעו עליהם.
שוודיה אהובתי
לא יודעת מדוע נזכרתי פתאום. זה היה כמעט לפני 40 שנה. נסעתי לחו"ל, הנסיעה היחידה שלי במשרד התעשייה והמסחר. היא אורגנה על ידי שני אנשים יקרים, מנהלי הספרייה לחקר שווקים במשרד. כן, ספרייה לחקר שווקים פעלה בתל אביב לשירות היצואנים, קשה להאמין עכשיו. שני מנהלי הספרייה היו אנשים משכילים. לאחד מהם היה דוקטורט בכלכלה. אני זוכרת אותם עד היום בהערכה ותודה. אם כי, אני לא זוכרת את שמותיהם.
רפורמה בחלב, לשם רפורמה בחלב
לא ברור מדוע שוב נזכרו באוצר ברפורמה בענף החלב. הם, כנראה, חייבים רפורמה, וזה מה שהם מצאו בגוויליהם העתיקים. תלונתם העיקרית נוגעת למחירי מוצרי החלב. הם מתרגמים אותם לדולרים, ומקבלים כי הם גבוהים בישראל ב-50% מהממוצע ב-OECD. במיוחד כך, מחירי הגבינות הקשות וגבינות הפרימיום.
אני מניחה שאת ההשוואה הם עורכים בשער החליפין הרשמי, שמתקרב היום ל-3 שקלים לדולר (3.26 שקלים לדולר). הם יקבלו תוצאה מאד שונה, אם יערכו את ההשוואה בשער החליפין של יוני 2002 – 4.98 שקלים לדולר. כן, גם זה שער חליפין של שוק חופשי, ושאלה טובה היא מדוע הוא מיוסף כל כך כבר תקופה ארוכה. זו שאלה מהותית לגבי ההשוואות הנערכות, ואיש לא טורח לענות עליה. אז כדאי, בכל זאת, שייזכרו בקיומה באוצר.
טיעון חשוב של האוצר ואוהדיו נוגע לסוגיית הריכוזיות במשק הישראלי. אוי, הריכוזיות. אז בואו נזכיר להם כי ריכוזיות תהיה גם ביבוא. מה לעשות, משק קטן הוא משק ריכוזי בענפים שפועלים בקנה מידה גדול, כמו מזון. אז במקום ריכוזיות בייצור מוצרי החלב או בשיווקם, הם יקבלו ריכוזיות ביבוא. וכיוון שיבוא הוא קדוש, לא אומרים ליבואנים דבר, וכך ביטול המכס על חמאה הוביל ליבוא מוצרים היקרים ב-30% מחמאת תנובה המקומית.
והטעם, איש לא מדבר על הטעם. אני אוהבת חמאת תנובה לא משום שהיא זולה, אלא משום שהיא רזה יותר מהחמאות המיובאות. ישראלים רבים מעדיפים גבינת 'עמק' על פני כל גבינה אחרת. אני קונה גבינת קצ'קבל מיובאת, כי הקצ'קבל המקומי לעולם לא ישווה לה. אני משלמת יותר, אז מה קרה? ואגב, באוצר גם לא מתחייבים לכך שמחירי מוצרי החלב ירדו. הם יחסלו את הרפתות הקטנות 'הלא יעילות', ואז הם יראו מה קורה.
בכלל, ההיטפלות הזו דווקא ליצרני החלב לא מובנת. מחיר הגבינות לא נקבע על ידם. הוא נקבע על ידי יצרני הגבינות, שהם כמובן גדולים וריכוזיים, ועל ידי רשתות השיווק, שכידוע אינן חנויות מכולת קטנות. מה הם יעשו עם גבינות איטלקיות או צרפתיות מיובאות? לי התשובה ברורה, רק באוצר 'מניחים' שהם יוזילו מחירים.
וחוץ מזה, הרכב התעסוקה. כבר כיום כ-10% ויותר מהעובדים בישראל הם עובדי היי-טק. שיעור העובדים בתעשייה מסך העובדים הולך ופוחת, ומגיע היום (כולל היי-טק) לכ-15%. אני זוכרת תקופה ארוכה, שבה שיעור עובדי התעשייה תפש כרבע מסך העובדים. שיעור העובדים בחקלאות מסך העובדים מגיע לאחוז אחד. האם האוצר חושב על הדברים האלה? נדמה לי, שלתפישתם, הדברים האלה לא חשובים. האמנם?
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
34 שנים אחרי. שני סיפורי יבוא
זה כאילו לא אקטואלי. 34 שנים אחרי תחילת החשיפה ליבוא, 24 שנים אחרי סיומה. אבל אני באה ממשרד התעשייה והמסחר, שהיה מאד נגד. הוא לא היה נגד פתיחה ליבוא. אבל הוא חלם על פתיחה אחרת. הוא הזהיר בפני התוצאות. אפשר עכשיו לראות כמה צדקנו.
ביום חמישי שעבר, הלכתי לקניוננו לקנות שתי ציפות לשמיכות. שתי ציפות, זה מה שהייתי צריכה. הלכתי לחנות גולף אנד קו, ביקשתי שתי ציפות. המוכרת הסבירה לי שאי אפשר. אני חייבת לקנות סט: גם סדין כפול וגם ציפיות לכריות. תגידו לי, זה חוקי? אני ממש לא בטוחה. אני גם לא צריכה עוד סדין ועוד ציפיות, אבל סתמתי וקניתי.
המבחר היה לא רע, הרבה ציפות פרחוניות. לא ממש אהבתי, אבל זה מה שיש. נזכרתי במוצרי כיתן היפהפיים, בטעם ישראלי, מפעם. הגעתי הבייתה, ולמחרת פתחתי את החבילה. התברר שקיבלתי ציפה כפולה ולא שתי ציפות כפי שביקשתי. כעסתי נורא, וכשגמרתי לבשל, יום ששי, רצתי מיד לחנות להחליף. להפתעתי, מנהלת החנות קיבלה את טענתי מיד. היא יודעת שהמוכרות שלה הן ערביות, אז או שהמוכרת לא הבינה, או שהיא מיהרה למכור.
הטקסטיל, אגב, נחשף רק בשנת 2000. אבל היום ניתן לראות כי ענף הטקסטיל בישראל חוסל. נתחיל, בקצרה, בתולדות כיתן שהוקמה ב-1945 על ידי אדם פרטי. בראשית שנות ה-70, החברה עברה לידי קונצרן כלל. בשיאה, כיתן העסיקה כמה אלפי עובדים. ב-2012, רכש האוליגרך לאונרד בלווטניק את כלל תעשיות. טוב, אוליגרך, ברור שהוא סגר את המפעל מהר מאד, ומכר את האדמות לעשירים אחרים.
לא אלאה אתכם בכל סיפורי ההתארגנות המסחרית של כיתן. היום מוצריה נמכרים ברשת גולף אנד קו. ברור ששם הרשת הוא לא ישראלי. ניסיתי לבדוק מהיכן הסט שקיבלתי. כמובן, לא ענו לי. בקצרה, הרסו את ענף הטקסטיל בישראל בחוסר מוחלט של רגישות. היו בו מפעלי מפוארים כגון גוטקס לבגדי ים, אלד ודורינא לסריגים ובגד עור. הם כולם היו מפעלי ייצוא.
ובניגוד מוחלט לסיפור הזה, בשבוע שעבר קיבלתי סוודר של יוניקלו במתנה מנכדתי. זה סוודר אופנתי ויפהפה. נראה צמר, אך כמובן שלא צמר, אלא סינטתי. קראתי קצת על יוניקלו מתוך סקרנות. זו חברה יפנית, שהוקמה ב-1949. יפן, מעצמה טכנולוגית, אתם זוכרים. היא הפכה לחברה רב-לאומית, המייצרת היכן שהכי זול. היא מייצרת בגדים אופנתיים ויפים, מודגש על בגדיה שהטכנולוגיה יפנית. אך היא מתייחסת רע מאד לעובדיה.
הם, כולם, מדרום-מזרח אסיה. הסוודר שלי יוצר בבנגלה-דש. היא גם לא מקפידה על חוקי איכות הסביבה. בקצרה, יוניקלו היא לא חברה נחמדה בכלל. היא אמנם חברת ענק בינלאומית, היקף פדיונה מגיע לעשרות ביליוני דולר. 55% מפדיונה בא ב-2023 ממקורות שאינם יפניים. אבל היא לא דואגת לרווחת העולם. היא דואגת לעצמה. וזו אולי השורה התחתונה של אופנת פתיחת היבוא המוקצנת והגלובליזציה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עוד סיפור על השכונה וגן החיות
ערב אחד, בילדותי, ישבנו בבית ברמתיים. לפתע, שמענו צעקות איומות מאחד הבתים. זה לא היה מאד קרוב, והוריי החליטו לא להתערב. למחרת בבוקר, שמענו כי שכננו, שרוליק, דפק פטיש בראש של הדייר שלו. הדייר, ניצול שואה, התבקש לפנות עם אשתו את החדר השכור שבו הם גרו. שרוליק רצה חדר נפרד לבנו. הדייר לא הגיב מספיק מהר. מן הסתם, היה קשה למצוא חדר דומה. על כן שרוליק דפק לו את הפטיש. למרבה המזל, הוא לא נפגע קשה.
מקסטינה עד אילת, ובחזרה
הגעתי לגייס כאלחוטנית, בוגרת קורס אלחוט. ישר שובצתי בתחנת האלחוט. לאחר כחצי שנה, השתחררה פקידתו של קצין האלחוט, נבחרתי למלא את התפקיד במקומה. זו הייתה מסורת שאלחוטנית הופכת להיות פקידה של קצין האלחוט. אתם שומעים קצין אלחוט, בטח מתלהבים. אבל הוא היה סגן משנה, אולי סגן. כשהוא השתחרר, הגיע במקומו רס"ר שגדל כמוני באזור רמתיים. לא חיבבנו במיוחד האחד את השני.
בין עזה לקסטינה
המרחק בין עזה לקסטינה הוא 29 קילומטר בלבד. השם קסטינה נשאר ערבי, למרות שהוא שם של בסיס צבאי שהיה מרכזי בזמנו. כך גם שמו של הבסיס הצבאי הגדול הסמוך – ג'וליס. אני חושבת על זה עכשיו, ומעניין שלא חשבתי על זה אז אפילו לרגע. זאת, למרות שעברנו ליד בתי השייח היפהפיים על הגבעות בראש הפרדסים. הגעתי לקסטינה ב-1961, לאחר בערך חצי שנה של טירונות וקורס אלחוט. נכנסתי בשער, צעדתי פנימה, אקליפטוסים משני צדדיי.
בין דיכאון לתקווה
במוצאי יום הכיפורים יצאנו לסיבוב המלא. הסיבוב המלא הוא הסיבוב שמתחיל בבית, עולה עד לטיילת, הולך לאורכה וחוזר. כו-לה חצי שעה. כשחזרנו, סיכמנו מה ראינו. ומעניין, שנינו שמנו לב לריק שלפני בית הכנסת שבפינת הבית. עד לפני שנתיים, הצטופפו שם בחוץ המוני אנשים וחיכו לכל נדרי. ברחובות שמסביב אוסף עצום של ילדים רכבו באופניים, גלשו בקורקינטים. עכשיו, שקט, רק אלה שבתוך בית הכנסת נמצאים.
עידן השוק החופשי 