התשובה מצויה באחת ההפקות השגרתיות של דה-מארקר מה-7.1.08. זו, הנוכחית, נקראת "כוננות ספיגה בתל-אביב", ופותחת בעדכון תחזית הצמיחה של בנק ישראל.

מסתבר כי התחזית ל-2008, מותאמת לתנאים המשתנים זו הפעם השלישית. בגרסה הראשונה, מה-27.6.07, דובר על גידול של 4.1% בתוצר העסקי בשנה שמתחילה עכשיו. בגרסה השנייה, מה-12.1207, התסריט העיקרי תוקן ל-4.4%, אך הובאה גם אפשרות של גידול מתון יותר – 3.6% – אם המשק האמריקאי יגלוש למיתון.  עכשיו, בראיון לדה-מארקר, קובעת ד"ר קרנית פלוג, מנהלת מחלקת המחקר של בנק ישראל, כי הסבירות ליפול לחלקה התחתון של התחזית גדלה.

ראשית, לכל מי שתוהה "מה יהיה", הנה התשובה: לא יודעים. התחזית מתנדנדת במקביל לתנודות הדאו-ג'ונס, הנאסד"ק, הניקיי, ותל-אביב 100. עדכונה האחרון בא בעקבות נפילת כו-לם. אז ברור שהכלכלה העולמית במשבר, וסוד קסמם של משברים טמון ביכולתם להפתיע.

אבל, מה שמעניין יותר הוא למי דה-מארקר פנה לתגובה, ומה תגובתו הייתה. דה-מארקר דיבר עם "האנליסטים" – ששה כלכלנים ראשיים של גופים פיננסיים שונים. דה-מארקר לא דיבר עם שום גוף ממשלתי מלבד בנק ישראל, כי אין היום עוד גוף ממשלתי שמסוגל להגיד מילה על הצמיחה.

לפני הרבה יובלות, עד לסוף 1995, פורסם מדי שנה התקציב הלאומי, בשיתוף בין בנק ישראל, משרד הכלכלה והתכנון והאוצר. את משרד הכלכלה והתכנון סגרו, פונקצית התכנון הועברה למשרד ראש הממשלה, והשילוש נשמר באופן זה עד לסוף 2001. אז, גם המחלקה הכלכלית במשרד ראש הממשלה חדלה. אגף הכלכלה והמחקר של האוצר עוד נותר לשמור על הגחלת. כעת, על פי אתר משרד האוצר, האגף עוד ישנו, אך זהות מנהלו ותפוקתם של אנשיו נותרות לגמרי מחתרתיות.

מיותר להסביר מה שיתוף הפעולה המשולש עשה. הוא גישר על הבדלי תפישות ואינטרסים בינמשרדיים, ועוד לפני כן חשף אותם כפי שהם. במילים אחרות, לקראת המפגש כל משרד נדרש לגבש את עמדותיו. ובדיעבד, שלושה גופים ממשלתיים נפרדים נתחו את המצב ותרמו להבנתו. היום, מכל זה, נותרה רק מחלקת המחקר של בנק ישראל, והחלל שנפער מולא עד מהרה על ידי האנליסטים. הם, על פי ההשקפה השגורה עכשיו, משרתים את צרכי ההשקעות של הציבור ודואגים רק לטובתו. זאת, משום שלא כעובדי המדינה, הם אינם כפופים להטיה הממשלתית הפוליטית. הם מייצגים את האמת המוחלטת של "השווקים".

דוברם הראשון, ד"ר מיכאל שראל, ראש אגף מחקר וכלכלה בהראל, אומר לעיתון: "אני לא חושב שיש סימנים לכך שארה"ב נכנסת למיתון. האטה יותר עמוקה היא תרחיש סביר יותר. אם יהיה מיתון הוא ינבע מהקשיים בשוק הדיור, לכן המשק הישראלי, שפחות רגיש לשוק הדיור ולצריכה פרטית, לא צפוי להיפגע באופן קשה."

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אקסלנס-נשואה, קובע: "השוק האמריקאי יחווה ברבעון הנוכחי האטה רצינית יותר בפעילות הכלכלית….באשר למשק הישראלי, הוא חסין יותר לזעזועים שם." ורד דר, הכלכלנית והאסטרטגית הראשית של פסגות-אופק מוסיפה משלה: "גם אם המשק האמריקאי ייקלע לתקופה קשה יותר, הנגזרות על המשק הישראלי יהיו רכות יותר…האטה אמריקאית-גלובלית עשויה לווסת צמיחה בישראל, אבל עדיין תהיה כאן צמיחה בריאה: במקום 5.5% – צמיחה של 3.5%-4%."

אין טעם להגיב על כל פרט, חשוב רק לשים לב לנימה האופטימית. ובמיוחד, לטיעון המרכזי שאומר כי המשק הישראלי יחווה את המשבר האמריקאי – שכבר על-פי רוב ההערכות המושמעות מוגדר כמשבר של העולם המתועש – במתכונת יותר רכה. זאת, משום שהוא חסין יותר לזעזועים.

חסין, למה-מה? בגלל פתיחותו הרבה לכלכלה הבינלאומית? המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, ובוודאי שהוא פתוח יותר מהמשק האמריקאי. שיעור היבוא והייצוא בישראל בשנים האחרונות מתקרב ל-45% מהתמ"ג בעוד שבארה"ב הוא סובב סביב ה-15% מהתמ"ג. ברור לגמרי שהמשק הישראלי מושך אליו כל מכה חיצונית בעצמה כפולה ומשולשת מזו של משקים סגורים. מה גם, שהתמחותו הקוטבית בהיי-טק היא לו לרועץ בכל משבר ביקושים עולמי, כפי שהומחש במשבר ראשית שנות ה-2000. עצם ריכוז כל הביצים בסל אחד הוא בעייתי. ובמיוחד שאותו סל אינו מכיל לחם ומרגרינה, אלא מוצרים שנחיצותם הרבה פחות ברורה.

כדאי עוד לומר, שלבנק ישראל אינטרס מובהק שלא להבליט את התרשמותו על פגיעה אפשרית בכלכלת ישראל. זאת, משום שתפקידו הראשי הוא שמירה על יציבות המחירים, והרמת הראש של האינפלציה בתקופה האחרונה מחייבת אותו להעלות רבית. ברם, העלאות הרבית הדרושות ייתקלו בביקורת ציבורית ערה יותר ככל שהצפי להאטת הצמיחה יגבר. משמע, הבנק אם הוא חושף את חששותיו, יש לכך סיבות מאד טובות.

ועוד מילה על הכשרתם של אנליסטים. מששת הכלכלנים שרואיינו בדה-מארקר, שלושת אלה שהוצגו בדפים הראשונים ודעותיהם צוטטו כאן, הם יוצאי משרד האוצר, ולא בכדי. כולם כלכלנים רציניים וידועים. מה יהיה עכשיו, כשהמחלקה הכלכלית באוצר נסגרה, או הפכה לבלתי נשמעת ובלתי נראית? מהיכן יובאו האנליסטים שיעזרו ל"שווקים" לבטא את עמדתם לתועלת הציבור.

 
פן אחד חשוב מוחמץ על ידי מבקרי הגלובליזציה חמורי הסבר, והוא המשחקיות שבדיון. לא נחדש דבר אם נאמר שהגלובליזציה היא מגרשם של העשירים והחזקים. מי שיש לו כסף להזיז, והוא מספיק מחובר ומקושר, ואינו מדי אנין בבחירותיו הוא שיגרוף את כל הקופה. אנשים כאלה גם בונים את הטיעון שלהם בתחכום.

תחכום? או מה שנחשב כזה. עצם ההצגה של המודל הכלכלי במונחים מוחלטים. כאילו שיש רק מודל אחד, שמצליח להסביר את כל מה שקורה בכלכלה, ונותן תשובה חד- משמעית לכל דבר. בתפקיד הזה משמש מאז שנות ה-80 המודל הניאו-ליברלי, או, בגרסתו היישומית, הקונסנסוס הוושינגטוני ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

הקונסנסוס והאמנה מכילים בתוכם את המרכיבים הידועים: תקציב ממשלה מאוזן או בעל גירעון מזערי; חוב ממשלתי כמה שיותר קטן; מערכת ציבורית (ובעצם, תקציב) הכי צנועה שאפשר;  בקרה, התערבות, תחיקה של הממשלה – שתורגש כמה שפחות. ומה שנגזר מזה הוא ה-כ-ל. נראה כמה דוגמאות.

ראשית, גירעון הממשלה. בגרסת הקונסנסוס והאמנה הוא אמור תמיד להיות מזערי. אבל זו אינה התפישה הבלעדית בכלכלה. במודל הקיינסיאני, למשל, גירעון הממשלה גמיש ומשמש ככלי מדיניות. מי צודק? מאז שנות ה-30 ועד לשנות ה-70, גירעון מורחב שימש לחילוץ כלכלות משפל. בשלושים השנה האחרונות האפנה השתנתה.

מה שמחזיר אותנו למשבר הכלכלי העולמי הנוכחי. ביום ד' שעבר, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי הוריד את הרבית, בפעם השנייה זה ששה שבועות. גורו ההשקעות, ג'ים רוג'רס, הכריז בתגובה שבן ברננקי משוגע (TheMarker 4/11/07). ג'ים רוג'רס הוא מי שהקים עם ג'ורג' סורוס את קרן קוואנטום. יש הוכחה טובה יותר להבנתו ב"שווקים"? ורוג'רס אומר שברננקי, בהחלטותיו, מאיץ את האינפלציה. ניתן עוד להוסיף שברננקי מנפח כך את בועת הבורסה.

"השתגעותו" של ברננקי היא סוג של מפתח להבנה הכלכלית. ברננקי מוריד את הרבית כי תחומים מסוימים בכלכלת ארה"ב מידרדרים לשפל. לכאורה, הוא יכול להמליץ על הרחבת תקציב הממשלה, שנחשבת לתרופה חלופית במצבים כאלה. אבל, כאמור, היא לא התרופה שבאפנה.

התחלופה הזו בין הרחבת תקציב להורדת רבית היא משחק שדורש הסבר. שתיהן, לדעת כלכלנים רבים, עשויות לעורר את הכלכלה, אבל בעזרת מנגנונים שונים. הרחבה תקציבית תעודד בעיקר את הפעילות הריאלית. כי מה ירחיבו? תשתיות, חינוך, בריאות, תמיכה לייצור. הורדת רבית תזרים שיקוי קסמים לבורסה ולפיננסים. ולראיה, הרביות הנמוכות בעולם בימים אלה, יחד עם בועות הבורסה והרכישות הממונפות.

יותר מזה, מתנגדי התקציב הנדיב וגירעון הממשלה המורחב טוענים כי שניהם – בגלל ביקושה המוגבר של הממשלה לכסף – דוחפים להעלאת רבית. מכאן, מתברר אחד ממקורות ההתנגדות העיקריים ל"ממשלה גדולה" – עליית הרבית. פיננסיירים מבריקים לא משתגעים על רבית גבוהה.

ופה, הגענו למקום החביב בו העולם מתחלק לטובים שרוצים תקציב מורחב, ורעים שדורשים משמעת תקציבית. אך מה שיפה בגלובליזציה שהיא מסבכת את האבחנות. מה לעשות, תקציב ממשלה מורחב עלול ללבות אינפלציה. וכשזרימת ההון בין המדינות חופשית, אינפלציה עלולה לערער את היציבות יותר חזק ויותר מהר. היא עלולה ללבות פיחות. והיא עלולה גם להפיל את הבורסה.

ובעיקר, בעולם של גלובליזציה, בו הכל פתוח ומגיב מהר, משקים קטנים ופתוחים, כמו המשק הישראלי, עלולים ליפול למשבר בזריזות רבה. ולמי הם יפנו כשיזדקקו לאשראי? לרשעים מקרן המטבע, או ממשרד האוצר האמריקאי, או אפילו מהמגזר הפיננסי הפרטי העולמי.

ואז, מה זה חשוב אם הקונסנסוס הוושינגטוני הוא האמת שאין בלתה, או העמדת פנים אינטרסנטית. כל עוד שהמשק פתוח, אין ברירה אלא לשחק על פי כלליו. האם הגענו כאן לקיר בלתי עביר? לא, כי חופש הבחירה עדיין טמון בהחלטה על דמות הגלובליזציה. בסוף שנות ה-80, המשק הישראלי שם על עצמו חליפת גלובליזציה סטייל המנהלת הפמיניסטית מדור קודם – מין מרגרט תאצ'ר. זה אינו הכרחי. עכשיו, כשאירופה וארה"ב מתפכחות מהליברליזם הנוקשה, ומבינות שצריך להתאים את מדיניות היבוא ותנועות ההון לתמונה החדשה, עם סין והודו בחזית, אפשר לעצב קו מתאים יותר גם לגזרה הישראלית.

 
קבוצת צעירים, שהכלכלה והחברה בוערות בעצמותיהם, מנסה לקדם שיח בין הבוחרים לנבחרים. הקבוצה, באתר עבודה שחורה מציגה שאלות נוקבות לחברי הכנסת, בעיקר מהעבודה ומפלגות שמאל אחרות. הצעירים שואלים, הח"כים משיבים, והציבור עוד לא מצטרף בהמוניו.

איך לגרום לציבור להיות מעורב? זו השאלה שהציב לי איתי אשר מהקבוצה. ותשובתי, איך לא, היא קצת מורכבת. הציבור, על פי הרגשתי, עייף ומותש ושומר את כוחותיו לשמירת מקום העבודה שלו. הוא פונה, לעתים, לחברי הכנסת בבעיותיו האישיות. אך אינו מאמין בהתגייסותם הכנה להנעת שינויים גדולים יותר.

הציבור רואה כי חברי הכנסת מהעבודה וחברותיה לדעה מתמקדים בעיקר בחקיקה חברתית. הם מנסים לחוקק חוקים שיגנו על העובדים, נלחמים על הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, ונאבקים בגבורה על כל שקל בתקציב החינוך והבריאות. הכל מלא כוונות טובות, אך התוצאה לא ממש מרשימה. זאת, בגלל הסביבה הכלכלית בה ישראל שרויה בעידן הגלובליזציה.

ניקח, לדוגמא, את החקיקה בתחום העבודה. החוק אמנם קובע שיש לשלם ביטוח לאומי או דמי הבראה לכל העובדים. אך מעסיקים רבים אינם מצייתים לו, ורוב הנפגעים לא יעמדו על דרישתם גם אם מערכת האכיפה תהיה הדוקה יותר. מה אנחנו מדברים על פועלים קשי יום? אקדמאים בכירים, בחוזה אישי, הם חסרי אונים מול המעסיק. כל עורך דין יאמר לכם את זה תמורת סכום דולרי הולם. לתבוע מעסיק גדול? It's not done.

ברור לגמרי, שבחברה מתוקנת לא מגיעים לתביעות כאלה. אך ישראל כבר מזמן אינה חברה מתוקנת. מה שמוביל לשאלה היפה מה קודם למה: קלקול הערכים לאימוץ כללי הגלובליזציה או להיפך. אבל, כעת, מה זה משנה. במציאות הנוכחית הממשלה באמת צריכה להקפיד על גירעון התקציב שלה. המעסיקים בענפים הנתונים לתחרות בינלאומית, כגון תעשייה, או תיירות, או חקלאות, באמת מוגבלים ביכולתם לתגמל את העובדים. והשאר, מעסיקים בשירותים המקומיים, למשל, למה שלא ינצלו את הנורמה המתירנית.

ולכן, הציבור היום מתייחס בחיוך ציני לכל חקיקה חברתית. הוא קולט היטב את המגבלות שהגלובליזציה משיתה. וכאן מתחילה תשובתי על "איך לגרום לציבור להיות מעורב". קודם כל, צריך לגרור את המפלגות לדיון כלכלי רציני. מאמר יפה של משה פוקסמן, המזכיר האקדמי של מרכז מורשת בגין, מתאר את המהפך הפוליטי של 1977 (TheMarker 29.10.07). טענתו העיקרית היא כי המהפך היה מושתת על הצגת אלטרנטיבה כלכלית ברורה למדיניות הסוציאליסטית של ה"מערך", העבודה בגלגולה הקודם.

וכך אמר בגין לציבור באחד מנאומי הבחירות שלו: "שתי השקפות ניצבות היום בישראל – סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלכם פירושו נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם שבו אנחנו מאמינים פירושו חירות לאדם ודאגה לאדם. במילים אחרות – חירות וצדק המשולבים יחדיו". וכדי להבהיר את כוונתו, בגין הכריז על הסרת הפיקוח על מטבע חוץ חמישה חודשים לאחר היבחרו לראש ממשלה.

התזה של בגין עומדת כבר 30 שנה למבחן. נראה, שעכשיו ברור שהיא אינה ממלאה חלק גדול מהבטחותיה. משק קטן, שהוא באופן בלתי נמנע גם משק עתיר יבוא וייצוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתוח וליברלי כמו הענקים. הוא חייב בהגבלה מסוימת על היבוא שלו, בהכוונה מסוימת של שער החליפין, ובבקרה די רצינית על תנועת הכספים ממנו ואליו. מה גם, שאצל נותני הטון בכלכלה העולמית (ארה"ב והאיחוד האירופי) משתררת יותר ויותר הדעה על הצורך בנסיגה מסוימת מהחופש הכלכלי המופלג של שנות ה-90 וראשית ה-2000.

הנסיגה הזו, הזהירה והעדינה מהגלובליזציה, נותנת קצה-קצהו של מפתח ללב הציבור. ואם הח"כים של העבודה צמאים לקשר עם ציבור אכפתי ומעורב, גם הם צריכים לחזור להיות מעורבים. לא בחקיקה חברתית, שנתפשת היום כמניפולציה תקשורתית חביבה גם על ידי הכי לא מתוחכמים, אלא בתוכנית כלכלית אלטרנטיבית. תוכנית סוציאל-דמוקרטית לעידן הגלובליזציה. ה"מהפך" של העבודה. טוב, לא השם הטראומטי הזה.

 
פרויקט מעניין של לחץ חברתי בודק את תקציב הממשלה, וטוען כי מעצביו מתאמצים לכווץ אותו כמה שיותר. זאת, בעזרת הטיית צפי הצמיחה של האוצר כלפי מטה, כך שתחזית ההכנסות המושתתת עליו תרד בעקבותיו. הוצאות התקציב נגזרות במידה רבה מהכנסותיו, כי משתדלים שהתקציב יהיה פחות או יותר מאוזן. ולכן, תחזית הצמיחה המתונה מכווצת את הוצאות הממשלה.

הוצאות התקציב, כך לחץ חברתי אומרים, לא מוגבלות רק בדרך זו. גידולן נבלם בגבול של 1.7% לשנה גם על סמך החלטת ממשלה. ומי הסמכות המקצועית שאותה כל כך מתאמצים לרצות? סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי הבינלאומיות – גופים אינטרסנטיים ולא תמיד אמינים.

עד כאן, טענות לחץ חברתי. ניתן עוד לחזקן ולומר, כי בניגוד לרושם העולה ממנטרות חברות הדירוג, אין בתיאוריה הכלכלית שום מספר קסם תקציבי. ישנה מסגרת מוסכמת למדינות המתועשות – אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, ותאומה – הקונסנסוס הוושינגטוני.  מסגרת מקובלת ניתן לפעמים להגמיש, ואם התוצאות המתקבלות טובות, גם הגופים הבינלאומיים ישתכנעו. עם כל זאת, צריך לזכור: בעידן גלובליזציה מסוכן להתפרע מדי או לבעוט חזק מדי במוסכמות, מהנימוקים הבאים:

צמיחה וגלובליזציה
 
בשנים 2006-2004, תחזית הצמיחה של האוצר אכן נמוכה בהרבה מזו שבפועל נמדדה, כפי שניתן לראות באתר לחץ חברתי. סביר להאמין שכך יהיה גם ב-2007. אך בשנים אחרות הכיוון הוא הפוך. בשנת 2001 התמ"ג נסוג ב-0.6%, וב-2002 ב-0.9%. תחזית האוצר נקבה מראש בגידול של 4.5% בשנה הראשונה, ו-2% בשנייה.

איך זה שייך לעניין? משק פתוח בעידן גלובליזציה הוא משק תנודתי. נסיגת התוצר הקודמת היחידה בישראל התרחשה ב-1953. כך שנפילת 2001 ו-2002 אינה מהאירועים השגרתיים. גם לא זינוק הצמיחה (סוג של תיקון סטטיסטי) שבא אחריה. שניהם, סימניו של עידן כלכלי חדש. ידיעת עובדה זו מחייבת את האוצר ל"החליק" את תחזיותיו על פני השנים. כי מהן נגזרות הכנסות התקציב והוצאותיו. את ההוצאות, אסור לנדנד כי חייבים להצמידן פחות או יותר לגידול האוכלוסייה.

מכאן, הסטייה הניכרת לפעמים בין תחזית הצמיחה למימושה. לא אופתע, אם כבר ב-2008 שוב המגמה תתהפך. האוצר צופה צמיחה של כ-4%. אבל לאור המשבר במגזר הפיננסי העולמי, שמתבטא כבר בנתוני הרבע השלישי של 2007, כל מספר שיוצג עכשיו כתחזית צמיחה ל-2008 עשוי להיות הזוכה בעוד שנה.

סטנדרד אנד פור'ס וגלובליזציה
 
כוחן של סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי אינו נובע מכנותן, רצינותן המקצועית או מידת הבנתן בסיפור הישראלי. כוחן נשען על גורמים אינטרסנטיים כמותן שמעוניינים בהשלטת הדירוג שלהן – עמיתיהן במגזר הפיננסי הבינלאומי. מה שאומר, שאם ישראל תיקלע אי-פעם לקושי במימון הוצאותיה השוטפות, כדאי לה שסטנדרד אנד פור'ס וחבורתה יהיו מרוצות מהפרופילים הכלכליים שלה. אחרת, תיאלץ לשלם יותר תמורת כל הלוואה, אם בכלל תצליח לקבל אותה. זה אינו המצב כרגע, אך בעידן גלובליזציה הכל יכול להתהפך מהר, כפי שכבר מתחילים לראות עכשיו.

עצמאות וגלובליזציה      
 
כל זה ממחיש את מה שכבר הפך לקלישאה: ככל שפתיחותו של משק רבה יותר, כך עצמאותו מעטה יותר. משק מאד פתוח – והמשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם – לא יכול להרשות לעצמו לבחור את דרכו בשום תחום. לא בתקציב, ולמרבה הצער, גם לא בביטחון או במדיניות.

מה הפיתרון? לבחון מחדש את גבולות הפתיחות. האם כל פתח ביבוא הוא הכרחי, ומניב תוצאה טובה. האם כל חופש בהכנסת כספים למדינה, והוצאתם ממנה, תורם ליציבות ולאיכות חייהם של רוב תושביה. זו הדרך האמיתית להחזרת העצמאות התקציבית של ישראל. ובינתיים, קצת שיפור בתקציב יושג בעזרת לחץ פה ולחץ שם,  וחינוך הציבור לראש פתוח וביקורתי, כפי שלחץ חברתי מציעים.

משפט אחד בפוסט הקודם עורר תגובה שכדאי להתעכב עליה. "הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית", כך נכתב, ועורר כמה שאלות והשגות. מה הופך את הגלובליזציה לחגיגה? אולי תכונת היסוד של הכסף.

כדי לאפשר איזשהו דיבור משותף, חייבים להתחיל בהגדרה. גלובליזציה כלכלית היא הפעלת כלכלה ללא גבולות לאומיים: מעבר חופשי של עובדים, סחורות, שירותים וכסף ממדינה למדינה.

מכל התחומים שהזכרנו, הכסף הוא הכי קל-רגליים. מעבר עובדים די מוגבל על ידי מדינות שלא רוצות להסתבך עם בעיות הגירה. גם העובדים, מצדם, לא ששים להתנייד. איך מגיב גברי הגשש על הצעתו המכובדת של ישראבנק, להיות שליח על אפניים בעיר אחרת?  אני, יש לי דודה בבתח-תקווה. ולכן, ניידות עובדים מוגבלת לשוליים – הלא-כשירים, ואלה שכשירים מדי. תחום השירותים, בחלקו, מוגן באופן טבעי – לא שמענו על הרבה אנשים שטסים כל חודש ממוסקבה לשוקי זיקרי. תחום הסחורות די חופשי. אם כי, בעולם המתועש מתחילה התארגנות נגד ההצפה מסין ושכנותיה. היא מתבטאת במכסות יבוא שמוטלות בארה"ב ובאיחוד האירופי, ובהקפדה היתירה שמתגלית לאחרונה על תקנים בריאותיים ואחרים – סוג של מחסום וותיק ומתוחכם בפני יבוא.

כסף בלי ריח

נשאר רק הכסף, והוא הכי פחות מעורר התנגדות. רק מדינות מפונקות ואנינות מרשות לעצמן לעקם את האף על כניסת כסף השקעות זר לתחומן. צרפת ידועה בהתנהגות כזו. גרמניה, איטליה במידת-מה. מדינות סקנדינביה קנאיות לערכיהן ומוסדותיהן. ישראל לא.

למדינה בלתי מפותחת יש סיבות טובות להתיר כניסת כסף לגבולה, ואף לשמוח עליה. אם במדינה אין מספיק עשירים (כפי שהיה בישראל עד לפני 15-10 שנה), אם אין בה מספיק יידע וקשרים בינלאומיים, מקווים שהכסף הזר יעזור במשימה. זכור, למשל, פנחס ספיר, שכשר המסחר והתעשייה בשנות ה-50 וה-60, גרר בכוח יהודים עשירים מחו"ל להשקיע בישראל.

למדינה תעשייתית מפותחת יש סיבות טובות להתיר יציאת כסף מגבולה. מפעלי ייצוא זקוקים לבסיסי שירות ושיווק בחו"ל. לעתים, כדאי להם להשלים את פעילותם המקומית בקו ייצור זר, שיוסיף להם יידע, צינור לחמרי גלם נדירים, קשרים עם ממסד פוליטי ועסקי, ועוד דברים מועילים כאלה. מיותר לומר, שההיתר להוציא כסף גם גורר אחריו את ההיתר להחזירו.

עד כאן, ההנמקה הכמעט חד-משמעית בעד חופש זרימת הכסף, או כפי שהוא נקרא בכלכלה: חופש תנועות ההון. מפה והלאה, האזור היותר מעניין – האזור האפור.

קרקע עם פוטנציאל

כך, למשל, איך מדינה צריכה להתייחס להוצאת מיליארדים מגבולותיה, כשמטרתם היא הקמת קניון בבודפשט, רכישת מבנה לשיפוץ בניו-יורק, או קרקע לבנייה – עם פוטנציאל, רבותי – אי-שם בחור נידח ברוסיה. זו אחת הדילמות שמעדיפים לשתוק עליהן בשנות ה-2000. בואו נראה מה ישראל מרוויחה מפעילות כזו. במקרה הטוב, חלק מהרווחים או מהשכר המשולם למומחים ישראליים – וזה ממש מעניין לדעת כמה, אבל לא בודקים – חוזר לכאן. במקרה הטוב, אם הוא כאן, הוא משמש להקמת מקומות עבודה ארוכי טווח.

במקרה הרע, והלא נדיר, צונאמי הכסף, גל ענק פנימה והחוצה, מנדנד משתנים קריטיים לצמיחה וליציבות, מבלי שהממשלה תוכל הרבה להתערב. ולראיה, ייסופו הבלתי-נשלט של השקל, זה מספר שנים, והפיחות שבא עכשיו בעקבותיו. שניהם, עם השלכותיהם על המדד ועל הרבית. המקרה הזה הופך להיות עוד יותר רע, כשהכסף הזה, ברובו, לא בא מקופת החיסכון של המשקיעים. הם גייסו אותו ממקורות שונים: בנקים בישראל, בנקים בחו"ל, בורסת תל-אביב, בורסות חו"ל. בואו נחשוב לרגע מה קורה אם מיזם כזה מתמוטט. מין חפציבה, אבל עם יותר קורים שנטוו פנימה והחוצה. תקראו עכשיו את מדורי הכלכלה. עסקי נדל"ן תמיד מסוכנים, הם אומרים. אלה תמיד עסקי הימור על שווי בלתי ידוע, במיוחד בארץ זרה. כמה טוב שהם צעקו את זה בכותרות (סתם, סתם) כשקופות הגמל שלכם ושלי הצטיידו באג"ח נדל"ן במוסקבה.

טווח קצר ועוד יותר קצר

אם כך, בואו נבדוק עוד אזור אפור אחד: כניסה של משקיעים זרים לישראל לרכישת בעלות ישירה על חברות (לא להקמתן) או לבורסה. זה נהדר, הם כאן מפני שהכלכלה שלנו כה מרשימה! ממש לא. הם כאן, מבלי לחקור ולשאול יותר מדי, כי הם מגוונים את התיק שלהם. הגלובליזציה מניעה זרימה מאד מהירה של כסף על פני העולם – זו חגיגת הכסף הזכורה לטוב. לכסף הזה אין זמן. או, איך אומרים באמריקאית: זמן הוא כסף. הכסף הזה שייך לקרנות פנסיה או קופות גמל, המחפשות תשואה גבוהה בטווח קצר; או לקרנות השקעות פרטיות של בעלי אמצעים, המחפשות תשואה עוד יותר גבוהה, בטווח עוד יותר קצר. ולכן, הכסף הזה מעצם טיבו אינו כסף יצרני. הוא לא כסף של זריעה והמתנה לקציר. הוא לא כסף של פיתוח מוצר, והשקעה בהקמת המפעל המתאים לו.

הכסף הזה אוהב ספקולציה בבורסה, ולא נרתע ממשחקים פרועים שבקלות רבה יכולים לערער את יציבותה של מדינה בגודל של ישראל. הכסף הזה אוהב לרכוש מפעלים למטרת "השבחה", דהינו, פיטורי עובדים, מכירת קווי ייצור שאינם חיוניים לאותו רגע, הנפקת אג"ח, והצעת המפעל לכל המרבה במחיר לאחר שדו"חותיו הכספיים יופייפו. יכול להיות שאותו מפעל תפקד לאורך שנים בהצלחה בינונית, וסיפק מאות מקומות עבודה. אבל שנים? הצלחה בינונית? הצחקתם את הקרנות.

מה המסקנה? להשבית את השמחה? להעלות את 1929 על ראש שמחתנו? לא, רק כמו בפילוסופיה הסינית – לשמור על חוש מידה. מאז סוף שנות ה-90, המשק הישראלי שרוי בפתיחות מרחיקת לכת. מי יכול לעמוד נגד החזון: להיות כמו הגדולים. האם משק קטן יכול לשכוח את מידותיו? את זאת נראה בקרוב עם התקדמות המשבר הפיננסי הבינלאומי. לפעמים, צריך משבר כדי להבין שהבחירה האמיתית אינה בין הכל ללא-כלום. וכדי לראות, שניתן בקלות להבחין בין סוגי תנועות ההון, ולא חייבים לתת את החופש המרבי לכולן.

"סטנדרד אנד פור'ס מאיימת". כך נפתחת כותרת דה-מארקר מה-26.7.07 על סקירתה התקופתית של החברה.  ובהמשך: "ללא משמעת תקציבית יירד דירוג האשראי". למטה, בטקסט, מסופר: "סטנדרד אנד פור'ס הזהירה אתמול כי התחזית החיובית, שנתנה בפברואר לדירוג האשראי של ישראל, עשויה להיפגע אם הממשלה לא תשמור על משמעת תקציבית ולא תעמוד ביעדים הכלכליים של שלוש השנים האחרונות".

סטנדרד אנד פור'ס מאיימת, נו אז מה? ולמה איום כזה מגיע לדף הראשון של דה מארקר? סטנדרד אנד פור'ס היא חברת דירוג אשראי, כלומר, חברה שבודקת את יכולת פירעון החוב של חברות ושל מדינות. ציון פחות טוב מידי סטנדרד אנד פור'ס, משמעותו, הגדלת הקושי בקבלת אשראי בינלאומי, ותשלום רבית גבוהה יותר עליו. סטנדרד אנד פור'ס קובעת את הדירוג על פי התרשמותה ממצבה הכלכלי של המדינה. ההודעה, הפעם, היא דוגמא טובה לקריטריוני השיפוט שלה ושל עמיתותיה (מודי'ס, פיטץ'), ומה זה אומר על הגלובליזציה בישראל.

ההסבר הבנאלי

שיפוט בינלאומי צריך להישען על איזשהו מכנה משותף. כמה משתנים בסיסיים מקובלים על רוב הכלכלנים. אחד מהם הוא גירעון תקציב הממשלה  שמוזכר כאן. גירעון ממשלה גדול (הקו שנבחר הוא מעל 3% מהתמ"ג ) עלול ללבות אינפלציה. גירעון ממשלה גדול עלול לגרור אחריו משבר במאזן התשלומים. גירעון ממשלה גדול, שמאלץ אותה לגייס כספים מהציבור, דוחף את הרבית למעלה. כל אלה הם תהליכים שבמשק פתוח כמו המשק הישראלי, עם קצת מזל רע, יביאו לחדלות פירעון.

ההסבר ההפוך
 
קו ה-3% בגירעון הוא שרירותי. הגדלת גירעון שמופנית להשקעות מוצלחות, תתרום ליציבות וצמיחה, וכך תבטיח את החזר החוב. אבל סטנדרד אנד פור'ס היא סטנדרד אנד פור'ס. ברגע שהיא מביעה דעה פחות טובה – ולא חשוב מה הבסיס שלה- פחות כסף זורם להיי-טק בישראל, פחות כסף לבורסה, ולכל מטרה שהיא. ובקצרה, סטנדרד את פור'ס יכולה לקשקש כל מה שבא לה. אין ברירה אלא לציית.

 תיאוריית הקונספירציה
 
סטנדרד אנד פור'ס היא חלק מהקליקה הפיננסית העולמית. הבנקים, גופי ההשקעות, והאנליסטים הצמודים להם, מגלגלים טריליונים בעידן הגלובליזציה. לברית הפיננסית הזו חשוב רק דבר אחד: רבית כמה שיותר נמוכה. (וכאמור, רבית נמוכה זקוקה לתקציב מאוזן). רבית נמוכה דוחפת אנשים מפיקדונות בנקאיים לבורסה, ובמיוחד אל מגזריה הספקולטיביים. רבית נמוכה דוחפת יזמים למנף, או בעברית פשוטה, לרכוש חברות בלי כסף מהבית, תוך הסתמכות כמעט מוחלטת על אשראי. כל אלה, מתגלמים לניפוח הפעילות הפיננסית, ולרווחי עתק למתווכיה.

כלומר, הגלובליזציה במהותה היא חגיגה פיננסית. לכן היא גם שעתו הפחות יפה של המגזר היצרני. את ההמחשה ניתן לראות היום בישראל: שיאי האבטלה מאז אמצע שנות ה-90, קיטוב ההכנסות, הרס המעמד הבינוני. ובעיקר, ערעור הממשלה, עד כדי כך שהיא חייבת להקשיב לסטנדרד אנד פורס בהחלטת התקציב שלה. בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, חל עיקרו של שחרור שוק ההון והמט"ח בישראל. מאז, המשק הישראלי פתוח לכניסת ויציאת כספים זרים. הון עתק של יזמים ישראליים זורם לרכישת רבעים שלמים בבודפסט ולאס-וגאס. הוא אינו מגיע לפעילות יצרנית במדינה. ובנוסף, עם התרת זרימת הכספים לכל הכיוונים, הוסרו רוב הפיקוחים והבקרות במגזר הפיננסי. אותו כסף חופשי (מדי) עלול כל רגע להפוך לאוויר חם, שבמעופו, ייקח אתו את הבורסה, את שער החליפין, את האינפלציה, ואת מה לא.

יש גלובליזציה שפויה?
 
היינו כבר במשק סגור לתנועות הון: סגירה כמעט מוחלטת מקום המדינה ועד לסוף שנות ה-80. כבר עשר שנים, שאנחנו במשק לגמרי פתוח. זה הזמן להשוואה. משק לגמרי סגור הוא משק יציב, אם כי לא תמיד הכי חדשני ומרנין. משק לגמרי פתוח  הוא משק שמייח, אם כי לא לכולם כשהוא מתחיל להיות שמייח מדי. מה נשאר? משק לא סגור מדי ולא פתוח מדי. פיתרון האמצע אומר יותר בקרה ממשלתית על הכסף – מי מזיז אותו, לאן ולמה. פיתרון האמצע אומר מיון מחדש של תנועות ההון על פי מטרותיהן, והפעלת שיפוט מקצועי וערכי על נחיצותן. כך, למשל, לגיטימי בהחלט לשאול מה המדינה מרוויחה מכל סיבוב ישראלי על שלד בורסאי באוקראינה, או על חירבה באוזבקיסטן?   
 
לשאלות שלעיל אין תשובת קסם. התשובה היא חיפוש. מספר מדינות בדרום-מזרח אסיה, שנפגעו במשבר הפיננסי של סוף שנות ה-90, כבר עושות את החיפוש הזה. הן סלקטיביות היום יותר ממה שהיו אז כלפי תנועות ההון הבינלאומיות. ניתן ללמוד מניסיונן. ניסיון נוסף וודאי ייצבר בעקבות הטלטלה המתבשלת ברגעים אלה בשוקי ההון. ומי שחולם על חידוש הדמוקרטיה בכלכלת ישראל, ועל החזרת הממשלה והמפלגות לימיהן הטובים, עכשיו הזמן שלו. לא למהפכות. כן ללימוד פרטים מייגעים על שוק ההון, והובלת מהלך שיחזיר את המשק בזהירות לאמצע.

זה המשך סיפורו של המשק הישראלי, שנולד קטן ונשאר קומפקטי. סיפור על הכחשה, אימוץ של דימויי גוף זרים, ותהליך כואב שיוביל לבסוף לבניית זהות עצמית.

ההסתכלות על קוטן כעל מום שיש לפצות עליו מובנית במקצוע הכלכלה, כפי שניתן לקלוט מהביטוי "יתרונות לגודל". נכון, אם תשאלו נגיד לכם שגם קטנים הם יפים. אבל הקמת האיחוד האירופי בשנות ה-50, והתרחבותו עד ל-27 מדינות היום, מוכיחה שבעיני הכלכלה גדולים בכל זאת יפים יותר.

כבר אצל אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, בספרו עושר העמים  (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם, שמשון ענבל) הונחו יסודות החשיבה על יתרונות הגודל. מדובר שם על חלוקת עבודה והתמחות. ובשפה פחות טכנית, בעצם נאמר: מי שטוב בניסור שיהיה נגר, ומי שטוב ביראת שמיים שיהיה כומר. בדרך זו, כל אחד ימצה את כישוריו הטבעיים, ישביח אותם על ידי ניסיון מצטבר, ולא יבזבז זמן במעבר מהקצאת שבבים לישיבה בתא הוידוי. כשיחליפו את תוצריהם, גם לכומר וגם לנגר יהיה ככה יותר מכל דבר.

כפר קטן – משק קטן
 
מה שנכון לכפר קטן, נכון גם למדינה. ככל שהמשק קטן יותר, סביר להאמין שיימצאו בשטחו פחות אוצרות טבע. גם הגיוני להניח, שלא ניתן יהיה לטפח בגבולותיו מגוון של ענפים בקנה מידה גדול. ולכן, חשוב שמשק קטן יגדיר לעצמו את התחומים בהם הוא מצטיין, ישקיע בפיתוחם, וידחוף אותם לייצוא. תמורת תקבולי הייצוא, יוכל לרכוש בחוץ את חמרי הגלם שאין לו, ואת המוצרים שהוא פחות חזק בייצורם.

התפישה הזו מנחה את המשק הישראלי מאז היווסדו. אבות המשק, וביניהם שר התעשייה והמסחר המיתולוגי, פנחס ספיר, ראו לנגד עיניהם משק פתוח כבר בשנות ה-50. אלא, שכדי לחזק את המפעלים שרק נולדו, עד שייווצרו מקורות פנימיים למטבע זר, הגנו בהתחלה על המשק בפני יבוא מתחרה, ולא אפשרו זרימה חופשית של כספים פנימה והחוצה.

מגלובליזציה, סטייל מפא"י, להיפר-גלובליזציה
 
ספיר וחבריו, בין שאר מעשיהם הכבירים, ייסדו פה גלובליזציה סטייל מפא"י. כבר בסוף שנות ה-50, הם החלו את פתיחת המשק ליבוא ולתנועת כספים פנימה והחוצה. אלא, שכל הורדת מכס, כל הסרת הגנה אחרת על היבוא, או ביטול רישוי על הכנסת והוצאת מטבע זר, נעשו בקצב של עוד דונם ועוד עז. זאת, מתוך הבנה מלאה של מחיר הפתיחות: העברת השליטה מידיה של הממשלה לידי השווקים. ובמילים אחרות, ויתור על מחויבות הממשלה לערכי יסוד מפורשים ומוצהרים כמו תעסוקה מלאה.

התנהלות זו עברה תפנית חדה בסוף שנות ה-80. אז, החל להתפשט בעולם המודל המכונה היום גלובליזציה.  וכפי שכבר נאמר, מידה לא קטנה של גלובליזציה הייתה כאן ובכל העולם המתועש כבר קודם. מה שפרץ בסוף שנות ה-80, הוא הקצנה של המודל.

בישראל, הקרקע הייתה אז בשלה להקצנה. אינפלציית שנות ה-80, ותופעות הלוואי של ריסונה – שהיה הצלחה כבירה לכשעצמו – נטבעו בזיכרון כטראומה לאומית. פתיחת המשק, בעקבות כל אלה, נתפשה על ידי כלכלנים רבים כסוג של חיסון בפני חולאים כרוניים, ובמיוחד, אינפלציה שיוצאת משליטה. הפתיחה באה למלא תפקיד של משב אוויר מטהר מבחוץ, או הגברת הזרימה המרפאת. אבחון זה הוא שהוביל למהלך מואץ של חשיפה ליבוא בשנות ה-90, ולהסרה מהירה של כל המגבלות שנותרו על כניסת כספים לישראל ויציאתם ממנה החוצה.

כיום, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. הרבה משקים מתקדמים פתוחים כמוהו לתנועות כספים.  אך לא רבים פתוחים כמוהו ליבוא וייצוא. שיעור היבוא מסך התמ"ג בישראל מגיע בשנים האחרונות לכ-44%-43%. שיעור פתיחות זה מעמיד את המשק הישראלי בשורה אחת עם מדינות קטנות באירופה – שוודיה, דנמרק, פינלנד- אך הרבה מעל ארה"ב או יפן בהן שיעור היבוא מהתמ"ג לאורך שנים נע בין 10% ל-15%.

ומי לא אוהב גלובליזציה שפויה?

משק פתוח יותר הוא משק רגיש לתנודות בינלאומיות. משק פתוח יותר הוא משק אדיש לממשל המקומי ולדמוקרטיה. אין צורך לפרט כאן את המנגנונים המדויקים, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 וה-2000 מרגיש את השינוי. ההמחשה הכי טובה מתקבלת ממלחמת לבנון השנייה. מצד אחד, הימנעותה של הממשלה מהכרזה על מצב חירום כי מה יגידו הבורסות. מצד שני, הפגנת האדישות של מרכז הארץ, שכלכלתו יונקת את הכספים מבחוץ, לכל מה שקורה בפריפריה.

הנתק הזה שקיים בכל משק פתוח בין הכלכלה למדינה הוא שעורר את תנועת האנטי-גלובליזציה. והאנטי הזה כה תפש, עד לידי שכחת האמצע. שכחה זו אינה פועלת לטובת מי שנפגע מהגלובליזציה, או מי שביקורתי כלפיה. אנטי מוחלט, קל להביא אותו לידי אבסורד. כי אנטי מוחלט במדינה קטנה כישראל, פירושו, חיים בלי דלק ובלי קפה. או, בכל מקרה, אורח חיים של מדינה מפגרת. ולכן, הבלטת האנטי רק מחלישה את ביקורת הגלובליזציה. ואילו הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה, הייתי אומרת שמשום כך האנטי, היום, הוא העמדה הכי זמינה בתקשורת. כשמנגד, את ההצעה לגלובליזציה שפויה משתיקים.

לא צריך להתאמץ מדי כדי להדיח את הגלובליזציה השפויה מסדר היום התקשורתי. גלובליזציה שפויה היא אמצע. היא המרחב האינסופי בין הגלובליזציה כפי שהיא מיושמת עכשיו לאנטי-גלובליזציה. היא הדיון המייגע:  כמה יבוא ואיזה יבוא נכון להכניס לישראל בכל תקופה; ואם, מתי ואיך להגביל תנועת כספים פנימה והחוצה. גלובליזציה שפויה, כמו חיים שפויים, היא משעממת ולא בידורית. אבל, מה �
�עשות, היא הנושא האמיתי לדיון.

הוא נולד קטן, המשק הישראלי. וגם בהגיעו כמעט לגיל 60, הוא עדיין נמנה על הזערוריים. 7 מיליון תושבים בסך הכל, לעומת כ-300 מיליון בארה"ב, וקרוב ל-500 מיליון באיחוד האירופי.

ולא סתם מובא כאן האיחוד האירופי כיחידה אחת. אלא משום שכמה ממדינותיו דומות במימדיהן לאלה של המשק הישראלי. אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, שוודיה – כולן מדינות של 5 עד 10 מיליון נפש. אבל הן עברו סוג של מתיחה עם הצטרפותן לאיחוד. על מהפך תדמיתי כזה, המשק הישראלי שרחוק מלחיות בהרמוניה עם שכניו, יכול רק לחלום. מה שאומר, כי בדרכו להגשמה עצמית עליו להפנים היטב את מגבלת הגודל שלו, ולנסות ולצמוח מתוכה.

בסיפור הזה, אין ויכוח, הגודל כן קובע. זאת, בגלל כלל יסוד כלכלי פשוט: יתרונות לגודל. כל פעילות כלכלית יותר יעילה כשהיא מתבצעת בקנה מידה גדול. לפחות, עד גבול מסוים. זה עיקרון היסוד של הייצור ההמוני והמשק המודרני. אבל עוד לפני כן, זה ההיגיון בבסיס התארגנותם של אנשים בקבוצות – משבט או כפר קטן ועד למדינה או תאגיד רב-לאומי.

הוא קטן, הוא ריכוזי

עיקרון יסוד זה של ארגון הכלכלה מתגלם לתכונה אופיינית של כל המשקים הקטנים המפותחים: הם ריכוזיים. או, במילים אחרות, גופים גדולים תופשים נתח ניכר כמעט בכל תחומי פעילותם. בישראל, למשל, שני הבנקים הגדולים תופשים כ-60% מהפעילות בתחום. הבנק השלישי עוד קרוב ל-20%.  בענף המזון, שלושת מפעלי התעשייה הגדולים תופשים למעלה מ-40% מהשוק (ייצור מקומי ויבוא). הריכוזיות, בוודאי, עוד הרבה יותר גדולה כשבודקים מוצר, מוצר – חישבו, לדוגמא, על אפיית לחם. תחום נוסף, שלא מרבים לדבר על התארגנותו, הייצוא מישראל: 100 היצואנים הגדולים בתעשייה (ללא ענף היהלומים) היוו בשנת 2005 מקור לכ-70% מהייצוא התעשייתי של ישראל.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הגדולים

מה המשמעות של כל זה לניהול מדיניות?  כהערה אינטואיטיבית ראשונה אפשר לומר, שמשק קטן וריכוזי דורש יותר תשומת לב ממשלתית ממשקים גדולים ומבוזרים. זאת, בגלל שני גורמים נפרדים שהם, בעצם, דבר והיפוכו: מצד אחד, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, מישהו חייב לדאוג לשלומם. מצד שני, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, יש להם הרבה כוח. ואז, כגורם מאזן, מישהו חייב לדאוג לשלום הציבור.

אנשים שלא עוסקים בכלכלה בדרך כלל כועסים על כל מחווה של הממשלה לטובת הגדולים. הם ישר רואים בה קשרי הון-שלטון. אז, אולי זו הנקודה הראשונה שכדאי להבהיר. קחו, למשל, את מגזר הייצוא הנזכר לעיל – 100 היצואנים הגדולים במדינה. הם מעסיקים קרוב ל-30% מהעובדים בתעשייה. במאמר שפרסמתי בעבר (רבעון לכלכלה מס. 147), מצאתי כי כמחצית מאותם מפעלים מייצאים למעלה מ-80% מפדיונם. כלומר, הם מתמחי ייצוא, אין להם כמעט שוק מקומי, וברור למה: כמה מכשירי אלקטרוניקה מתוחכמים מסוג מסוים אפשר למכור במדינה קטנה?  הם תלויי ייצוא, והייצוא תלוי בהם. גם התעסוקה במדינה תלויה בהם במידה רבה. אז, עזבו בצד את קשרי ההון-שלטון. במדינה קטנה הממשלה צריכה לדאוג לתנאי הסביבה (כגון שער החליפין) של מפעלי ייצוא הרבה יותר מאשר במדינה גדולה.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הציבור בפני הגדולים

מצד שני, אותם מפעלים גדולים שהם בעלי משמעות בשוק המקומי, אין לממשלה ברירה אלא לפקח עליהם. זה בולט מאד במוצרי צריכה חיוניים כגון מזון ותרופות, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור. אך בתקופה האחרונה זה הפך להיות בולט גם במוצר צריכה פחות אופייני: שירותים פיננסיים. הציבור זעק בפורומים שונים, ועדת הכלכלה בכנסת לקחה את העניין תחת חסותה, ופתאום עמלות הבנקים המעופשות הפכו לאייטם הכי טרי.

טיפולה של וועדת הכלכלה אילץ את בנק ישראל ליזום חוק לפיקוח על העמלות. כי, כפי שנגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בוועדה: "אבל לא כדאי, ממש לא כדאי, להעביר את הפיקוח – או חלקים ממנו – לכנסת" (בנק ישראל, הודעה לעיתונות, 4.6.07). תפנית חשובה זו בגישת בנק ישראל תוארה בתקשורת, כרגיל, מצד כיפוף הידיים, ולא מצד השינוי בתפישה הכלכלית.

בנק ישראל הוא מנהיגה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. קו החשיבה שהוא מוביל מאז סוף שנות ה-80, אומר: כמה שיותר פתיחות כלפי חוץ, כמה שפחות התערבות ממשלה. התערבות הממשלה נתפשת במשנתו כחסם למנגנוני השוק המיטיבים. או, במילות הז'רגון המקובלות: יחד עם הגלובליזציה, באה דה-רגולציה – הסרת הפיקוח והבקרה של הממשלה היכן שאפשר. במקומה, ניסו להכניס יותר שחקנים לכל תחום. כשהתרבו התלונות על עמלות הבנקים ונושאים צרכניים אחרים, בנק ישראל במשך תקופה ארוכה התנגד להגברת מעורבותו הפיקוחית של הפיקוח על הבנקים, וטען שהוא צריך להתמקד ביציבות הפיננסית.

בא, עכשיו, פרופ' פישר ומודה בדבריו כי בבנקאות שיטת הדה-רגולציה לא צלחה. ניסו להביא לכאן בנקים זרים והם פועלים רק במגזר העסקי. במגזר הקמעונאי "מערכת הסניפים של הבנקים המקומיים פרושה היטב". מה זה אומר? הנה סיפור קטן שאני מכירה. לקניון אחד בפרבר די נידח, משכו, עם הקמתו, בנק מקומי אחד תמורת הבטחת בלעדיות. היישוב צמח, הקניון תפח, ורצו להכניס בנק אחר, אבל נתקעו במשך שנים עם איומי תביעה משפטית של הראשון. הבנקים המקומיים מושרשים כאן היטב, ולא יתנו בקלות למישהו אחר להישתל באדמתם. אז, למה שבנק בינלאומי יטריח את עצמו למלחמות האלה כשכל המגרש שייפול בסוף לידיו הוא בגודל של עיר-מטרופולין אחת בארה"ב או באירופה.

ובידיעת כל אלה, הכי מעניין לראות מה פרופ' פישר קובע עכשיו: "עלינו לשמור על בריאות המערכת הבנקאית באמצעות פיקוח ותחרות". פיקוח ותחרות יד ביד. מי שלא מכיר את עמדתו הקודמת של בנק ישראל, לא יכול להבין איזה מהפך מגולם בביטוי הזה. הבנק מודה: במערכת בנקאית של מדינה קטנה קשה להסתמך רק על התחרות. ואיך אומרים הסינים: זהו צעד קטן במסע גדול. מסע שיוביל להכרה כי יש דבר כזה כלכלת מדינות קטנות. ולא כל מה שהענקים בחוץ מאמצים, טוב לננסים. טוב לישראל.