קטגוריה: משק קטן. גלובליזציה בישראל ובכלל

עידן האי-נאורות בכלכלת ישראל

"האוצר והתמ"ת רוקחים שיעור מס מיוחד לכי"ל", מכריזה כותרת הדף האחורי של הדה-מארקר מה-24 ליוני 2010. ניתן לקלוט מהידיעה, כי שני המשרדים מתכוונים למנוע מחברת כימיקלים לישראל את הטבת המס הניתנת לחברות ייצוא בפריפריה הרחוקה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.   

שיעור המס הרגיל על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות בישראל הוא 25% ב-2010, והוא צפוי לרדת בהדרגה בשנים הקרובות. כי"ל, שרוב תוצרתה מופנית לייצוא, ומפעליה שוכנים באזור פיתוח א', זכאית היום לשיעור מס חברות מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. הכוונה, עכשיו, בעת ניסוח החוק מחדש, להדיר את כי"ל מקבוצת החברות הזכאיות להטבה המרבית, שהינה מס חברות בשיעור של 13.5% ב-2011, ומעט פחות בשנים הבאות. החרגתה של כי"ל תיעשה בעזרת סעיף מיוחד בחוק– סעיף "החברות לכריית מחצבים שעוסקות בייצוא".

ובכן, "חברת המחצבים שעוסקת בייצוא" (וישנה רק אחת כזו) נתפשת על ידי משרדי האוצר והתמ"ת כבלתי ראויה לעידוד במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. זאת, מכיוון שהטבת המס לא תועיל להישארותה בישראל. היא דבוקה לכאן ממילא, שכן עיקר פעילותה מרוכז סביב הפקת אשלג וברום מים המלח.

מנוסח הדברים עולה בבירור כי השיקול היחיד העומד מאחורי החוק לעידוד השקעות הון הוא פיתוי המשקיעים להישאר כאן בעזרת המס הנמוך. כי הרי בעולם גלובלי כל הזמן משווים תנאים, ומיד זזים להיכן שמוצעות ההטבות המושכות ביותר.

זוהי הנחתם של מנסחי החוק, ולגמרי לא ברור עד כמה היא מוכחת. ניקח, למשל, את אירלנד הידועה במס החברות הנמוך שלה – שיעור כללי של 12.5% ב-2008, ואפסי למשקיעים. ובכל זאת, רבים ממשקיעי החוץ נוטשים את אירלנד עכשיו, תוך גילוי אדישות למשבר שנוצר שם ולאבטלה ששיעורה מגיע ל-14%. האם ייתכן שמס החברות הוא לא הכל?

מס החברות מוטל על רווחים בלתי מחולקים. כלומר, קודם כל, צריכים להיות רווחים, ואלה תלויים במכלול התנאים הכלכליים. יותר מזה, חברה כלכלית אינה מכונה להשאת רווחים בלבד, אפילו הדירקטוריונים מבינים את זה. והממשלה, בוודאי שאמורה לראות את הכלכלה מזווית רחבה יותר.

תפישת "הרווח זה לא הכל" מתבטאת במטרתו המוצהרת של החוק לעידוד השקעות הון: "משיכת הון לישראל ועידוד יזמה כלכלית והשקעות הון-חוץ והון מקומי לשם –

-פיתוח כושר הייצור של משק המדינה, ניצול יעיל של אוצרותיה ויכולתה הכלכלית וניצול מלא של כושר ייצורם של מפעלים קיימים;

-שיפור מאזן התשלומים של המדינה, הקטנת היבוא והגדלת הייצוא;   

-קליטת עלייה, חלוקה מתוכננת של האוכלוסיה על פני שטח המדינה ויצירת מקומות עבודה חדשים."

 בימיו הטובים של התכנון הכלכלי בישראל, התנהלו ויכוחים אינסופיים על כל תו ותג בחוק לעידוד השקעות הון, תוך ניסיון ללמוד איך סל ההטבות שגלום בו משפיע על מבנה המשק. הדגש בזמנו היה על מענק שהגיע עד ל-38% מערך ההשקעה, ונועד להקל על גיוס ההון הראשוני.

בשנים האחרונות, האוצר, מסיבותיו שלו, הביא לחיסול מענקי ההשקעות ולהמרתם בהקלות מס, לסגירה קרובה של מרכז ההשקעות ולריכוז אישורי ההשקעות באגף המסים. מטרתו של האוצר ברורה: מזעור התמיכה, והעברת עוד מוקד כוח לידיו. ולמי אכפת אם ההחלטות לגבי השקעות יתקבלו על ידי מי שאינו מבין דבר בתחום.

מה שמעניין, ואינו זוכה לשום התייחסות בדיון הרדוד שמתנהל היום בממשלה ובתקשורת, הוא שאופי  ההחלטות בתחום ההשקעות משפיע מאד על הדחליל התורן – הריכוזיות במשק. מימון רגיל של השקעה בשוק החופשי, מקנה תמיד יתרון עצום לגדולים. זאת, משום שהבנקים אוהבים אותם יותר, וגם רוכשי האג"ח והמניות למיניהם מחבבים אותם. וכך, השיטה הנוכחית שמתבססת על הטבה בשלב הרווח בלבד, שוב מקבעת את ריכוז הפעילות בידי אותן 20 משפחות. בעוד שהשיטה הקודמת בה הממשלה סייעה ליזם בשלב ההתחלתי, אפשרה ליזמים קטנים וחדשים להתחיל את דרכם.

יותר מזה, מסורת המענק שלוותה במעקב ממשלתי הדוק אחר הקמת המפעל, אפשרה לממשלה להציב תנאים על פי הבנתה. היא יכלה לדרוש מהמפעל הקפדה על תנאים סביבתיים. היא יכלה לבדוק את היקף התעסוקה שיתווסף לפרויקט ואת רמת השכר שתשולם בו. יכלה, האם גם עשה זאת באופן מושלם? ודאי שלא, אנחנו עוסקים באנשים, בתנאים משתנים, במורכבות של המציאות. מחקר של התנועה לאיכות השלטון שפורסם בימים אלה, טוען כי מרכז ההשקעות לא עמד על מילוי התנאים שהוא הציב לקבלת המענקים. איני מכירה את פרטי המחקר, והשאלה כמובן היא מאיזה תנאים סטו, ובכמה. אך עוד לפני הכל, השנים בהן נערך המחקר – 2008-2002 – הן השנים בהן מרכז ההשקעות דולל לגמרי לקראת סגירתו, וכל משרד התעשייה והמסחר הועלם באלגנטיות בתוך משרד התעסוקה. אם כן, מה בדיוק אפשר ללמוד מתפקודו של מרכז השקעות מחוסל בתוך משרד מחוסל?

ולענייננו הנוכחי, מה יהיה עכשיו, כשיופחתו הטבות המס לכי"ל? האם מישהו בממשלה נתן את דעתו על תגובתה? כי"ל המופרטת של היום שונה בתכלית מכי"ל – החברה הממשלתית. זו אינה אותה חברה בעלת עובדים קבועים שגאים בתנאים שהם מקבלים. זו אינה אותה חברה שמשרדי הממשלה השונים יושבים אתה על כל פרט בתכנון הסביבתי שלה.

תחושה לא נוחה עולה ממקרא כותרת הדהמארקר. תחושה של עליהום על בעלי כי"ל, משפחת עופר, ועל הטייקונים בכלל. תחושה של דיון מתלהם שאף פעם אינו מוביל למסקנה שקולה. כדאי להזכיר לחכמי האוצר והתמ"ת ולעיתונאים הנלהבים: כי"ל היא לא רק מקור רווח לבעליה, כי"ל היא בעיקר חברה ציבורית שמחויבת למדינת ישראל. כי"ל מעסיקה אלפי עובדים בישראל, כי"ל קובעת עובדות בלתי הפיכות – לא תמיד משמחות – בים-המלח ובמכרות הפוספטים. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה בישראל חשבו גם על הדברים האלה. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה ניסו לאזן את המשוואה בהידברות ובפיכחון.         

המשבר ביוון, בטרם גילו את החוב

שלוש פעמים כתבתי על יוון בטרם פרוץ משבר החוב והאירו. נימת תיאוריי לא היתה שמחה. הרגשתי שם מועקה, וניסיתי לבטאה במילים.

הפעם הראשונה, הייתה בסתיו 2003. לאחר חופשה בחלקה הדרומי של יוון, בעיירה נידחת בפלופונז, פרסמתי בטור שלי בגלובס (25-26.9.03) את המאמר הקצר 'עוף ה-2000'. הנה הפסקה הראשונה שלו:

"בעוד חכמי הכלכלה מתחבטים בסוגיה אם זו האטה או מיתון, החיים אומרים את דברם. במסעדה קטנה ביוון, מצאנו בתפריט את המנה הבאה: עוף בנוסח שפל שנות ה-2000. הביטוי באנגלית 'depression' מעורר מיד אסוציאציה של שנות ה-30. ולא, איננו מתיימרים לגלות מכון מחקר כלכלי נסתר, אבל אסור לבטל תחושות בטן. במיוחד של אנשים שמארחים אלפי תיירים מדי שנה. ביטוי להרגשה דומה ניתן כאן בשנתיים האחרונות. הערכתי האישית היא שאיננו נמצאים בסיומה של תנודה קצרת טווח, אלא בעיצומו של אחד המשברים המבניים הפוקדים את העולם המערבי. משבר שמעיד על קשיים בשיטה, ועלול להימתח גם לאורך עשור יותר."

כשהדברים האלה נכתבו, העולם המתועש היה שרוי בהאטה שלאחר התרסקות נאסד"ק ותקיפת מגדלי התאומים. שיעור הצמיחה באזור האירו היה 0.9% ב-2002 ו-0.8% ב-2003. אצלנו התמ"ג קפא ב-2001, נסוג ב-0.7% ב-2002, ועלה ב-1.5% ב-2003. בעקבות עלייתו הקטנה, היו מי שהכריזו על סיום המשבר.

הפעם השנייה הייתה בבלוג הזה ב-30.9.07. שוב חזרתי מחופשה ביוון, במרכז המדינה, כ-200    קילומטר צפונית לאתונה. המלון ששהיתי בו סווג בדרגת 5 כוכבים. אנחנו הגענו אליו בחבילה תיירותית. משהו בפרטים הקטנים שמסביב הותיר בי רושם של צמצום וחסכנות. כתבתי אז את הדברים הבאים:

"מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים בתשלום מחוץ לחבילה…..יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. מנגנון התאמה זה מושבת עכשיו.

"יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

"החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמותי בביקור שקודם בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

"כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה? זה טוב? זה רע? זה הגלובליזציה.

על חווית 2003 חזרתי כאן בפוסט נוסף שהופיע ב-23.5.08:

"בסתיו 2003, שהיתי בחופשה בקצהו הנידח של הפלופונז שביוון. המלון היה חדש ומפנק, מלא בתיירים גרמנים מזדקנים. מתחתיו רבץ מפרץ שמימיו כחולים-כחולים וזכים. חורשת האורנים הקרובה השתפלה עד למים. הכל כמו בחוברת סוכנות הנסיעות, חוץ מדבר אחד שלא נקלט בתמונה. תחושת דכדוך נדפה מצוות המלצרים. הם, כולם, היו כפריים גמלוניים שלא דיברו אף שפה זרה, וניכר היה עליהם שאינם ששים לשרת. בטיולינו בסביבה עברנו כפר אחר כפר. כולם נראו דלים, נטושים ועצובים. בלב כרמי הזיתים היפהפיים ניצבו שלטי ענק באנגלית: נדל"ן למכירה." 

בהמשך המאמר הבאתי שוב את סיפור המסעדה בפלופונז ועוף ה-2000 שלה. חידדתי את הניגוד בינו לבין ההצהרות האופטימיות שנשמעו באותה תקופה מפי אבי ג'וזף-כהן, גורו הפיננסים מגולדמן סאקס. סיכמתי את התרשמותי במילים הבאות: "אבי ג'וזף-כהן היא אסטרטגית ההשקעות הבכירה של גולדמן סאקס. לא לחינם היא מכונה 'הכוהנת הגדולה של וול סטריט'. אבי כהן או האורקל מהפלופונז? אני נוטה להאמין למי שמופקד על שולחנות מסעדה צנועה יותר מאשר למי שסמוך על שולחנה של וול סטריט." 

ההקשר שתיארתי בשלושת המאמרים שלעיל עולה עכשיו לדיון עם משבר 2010. בעיתונות כותבים כי רכישת הנדל"ן על ידי זרים העלתה ביוון את האינפלציה. עליית האינפלציה לשיעור גבוה יותר מאשר במדינות הקובעות בגוש האירו לא לוותה בפיחות הנדרש, מה ששחק את כושר התחרות של יוון כלפי עמיתותיה בגוש ומדינות אחרות. היעדר יכולת התמרון במטבע שאינו לאומי, ואי-התאמה מלכתחילה לסד שהאיחוד האירופי משית על חבריו בתקציב ובתחומים אחרים, הם, ככל הנראה, שעומדים בבסיס המשבר.

ומה עם הגירעון? מה עם החוב? נכון, ממשלת יוון שיחקה בהם באופן בלתי תקין. נכון, הם משפיעים על האפשרויות עכשיו. אבל יותר מזה, הגירעון והחוב הם תלויי המצב הכלכלי. כשהמשק נסוג, מתכווצים תשלומי המס לממשלה. שיעור התכווצותם גבוה בהרבה משיעור הנסיגה בתוצר, בגלל מבנהו הפרוגרסיבי של מס ההכנסה, והיותו של מס החברות מס על רווח שנמחק מהר בהאטה כלכלית.

ההכנסות נופלות מיד. את הוצאות הממשלה אי-אפשר לקצץ באבחה אחת. ולכן, גירעון הממשלה קופץ כבר בהתחלה, ונצבר לעוד ועוד חוב ציבורי. הגידול הדרמטי בחוב מקשה על הממשלה לגייס אשראי לסגירת הפער בין הכנסותיה להוצאותיה השוטפות. הרבית על החוב עולה, ומגדילה עוד יותר את הגירעון ואת החוב. גידול הגירעון והחוב מוסיף לכוח ההתמדה של המשבר.

ובקצרה, מה שמתרחש עכשיו ביוון הוא תהליך כלכלי אופייני שבו הסיבה והמסובב אינם ניתנים להפרדה.  בידענו כל זאת, האם עדיין נאמר שהגירעון והחוב הם האשמים במשבר? או שנעדיף לחפש את המקור להידרדרות בהצטרפותה של מדינה קטנה לענק כלכלי בטרם היותה מוכנה. ואולי, על אף שלעולם לא תהיה מוכנה לאיחוד כזה.

***שבוע הספר 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***

            

האירו מתרסק – "זה הכללים". איזה כללים?

ההסבר הפופולארי ביותר להתרסקות האירו בשבועות האחרונים הוא אי-עמידה בכללים. מהם הכללים? כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

 הפרתם מתרחשת על פי הסדר הבא: מספר מדינות בגוש האירו, בעלות-שמחת-חיים-ים-תיכונית- רבה-מדי, חטאו ופשעו בתקציבי ממשלותיהן. כתוצאה מכך, הן נקלעו לגירעונות כבדים ולחוב ציבורי קורע עיניים. ברצותן ללוות עוד כדי לממן את פעילותן, הן נתקלו בקושי גובר והולך. חשש המשקיעים מהסיכון הגלום באגרות החוב שלהן, הקפיץ את הרבית שאותן מדינות נדרשות לשלם על האשראי שהן לוקחות.

 אם המדינות האלה לא יחזירו את חובן, ברור לגמרי שהאירו יתערער. אם, כפי שמצטייר עכשיו, הן יחזירו את חובן בעזרת סיועו של האיחוד האירופי, האירו שוב יתערער – כי הנטל יועבר לשותפותיהן למטבע. בקיצור, דילמה מהסוג המכונה בנימוס 'מאתגר'. 

 עד כאן, הגרסה הרשמית למשבר. גרסה שמעוררת תהיות כבר מההתחלה. ניקח, למשל, את שיעור החוב מהתמ"ג על פי הערכות ה-OECD ל-2010. ביוון הוא צפוי לעלות ל- 120%. בפורטוגל הוא יתקרב ל-100%. אך בספרד הוא יעבור במעט את ה-60% – קו המקסימום של אמנת היציבות והצמיחה. ומנגד, מדינות מערביות רבות כבר חצו את הקו הזה. מנהיגות האיחוד, גרמניה וצרפת, נמצאות באזור ה-80% עד 90% מהתמ"ג – מדוע רבית האג"ח שלהן לא זינקה בפראות? גם ארה"ב שייכת למועדון ה-90% – מדוע אף אחד לא צופה את חדלות הפירעון שלה בתקופה הקרובה. אין זאת, כי חסר משהו בהבנת הדברים.

 השלמה לפאזל מתקבלת מניתוחו של חתן פרס נובל, פול קרוגמן, ושל עוד אחרים. כלכלנים אלה מדגישים את קצב האינפלציה בשלוש המדינות שנקלעו לקשיים, העולה על זה שברוב מדינות האירו. האצת האינפלציה ביוון, ספרד ופורטוגל מוסברת במידה רבה על ידי השקעות נדל"ן של תושבי האיחוד האירופי. הם הפגינו את אהדתם לים-תיכוניות בריאה בעזרת רכישת בתי קיץ זולים במדינות החוף. האינפלציה הגבוהה, ואי-היכולת לפחת את המטבע, שוחקות את כושר התחרות של יוון, ספרד ופורטוגל, ופוגעות בייצוא ובתעסוקה שלהן. שיעור האבטלה בספרד ב-2010 יגיע על פי הערכות ה-OECD לכ-19%. ביוון ובפורטוגל, הוא יעלה על 10%.

 אבל זה עוד אינו הכל. רבית האג"ח נקבעת על ידי מרכיב נוסף שעד לאחרונה הס מלהזכירו. מרכיב זה הוא זיהוי חולשה על ידי "מנהלי השווקים". הרבית על אגרות החוב הממשלתיות, כמו גם הפרטיות, נקבעת בשוק ההון הבינלאומי. קביעה זו מתבססת, לכאורה, על דרישות אובייקטיביות כגון כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי וכללי הקונסנסוס הוושינגטוני. דהינו, שיעור גירעון בתקציב שאינו עולה על 3% מהתמ"ג, שיעור חוב ציבורי שאינו עולה על 60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה, ועוד מפגני רצינות ויציבות כאלה.

 אבל, כידוע, גם המדינות המכתיבות את הכללים, חורגות מהם די הרבה לאחרונה. והן לא נענשות על ידי השווקים בחומרה כזאת. מכאן, שלא רק העובדות היבשות קובעות את התנהגות השווקים אלא גם שיפוט השווקים כלפיהן. שיפוט זה, במידה רבה מסתמך על חוות דעתן של חברות דירוג האשראי: מודי'ס, פיץ', סטנדרד אנד פורס  – שלושתן נציגות נאמנות של הממסד הפיננסי האמריקאי.

 מדוע, אם כן, שיפוטן של חברות הדירוג כלפי מדינות הים התיכון כה מחמיר? מדוע "השווקים" לוקחים את השיפוט הזה כל כך רחוק? התשובה טמונה בידיעה מיהם "השווקים" – קומץ של שחקני בורסה בינלאומיים גדולים שחותרים לרווח מהיר. מבחינתם, הסיפורים – כן ירבו, כי הם מרבים את אפשרויות המשחק. הפעם, אלה סיפורי נהי שמפילים את אגרות החוב למען מי שצפה את המגמה, תרם להגברתה ואף הימר על התממשותה. על הדרך, אם הוא יהיה מספיק ערני, הוא יעשה מכה מתנודות המטבע של המדינות הפגועות.

 ברור לגמרי שהמהמרים חושבים הרבה לפני שהם יוצאים לסיבוב על אגרות החוב האמריקאיות או הגרמניות. למה להם, יותר פשוט לפעול היכן שמזהים חולשה: משק קטן, בידוד בינלאומי, סטיגמה שמודבקת למדינה. את הדברים האלה מנהיגי העולם לא אומרים בפה מלא. אבל העיתונים מלאים ברמיזות על תפקידם של בחשני השווקים בדרמה האירופית הנוכחית.

 כך, למשל, דווח בדהמארקר עוד בראשית המשבר – ב-17 לפברואר השנה: "גולדמן סאקס, שאפשר לממשלת יוון להגדיל בסתר את חובותיה במיליארד אירו באמצעות עסקות החלף, רכש במקביל ביטוח על אג"ח ממשלתיות יווניות והשקיע במכשירים פיננסיים אחרים כדי להגן על עצמו מפני חדלות פירעון של אותן עסקות – דיווח שלשום אתר ביזנס אינסיידר".

 חרצובות לשונם של מנהיגי אירופה הותרו באופן יוצא דופן בימים האחרונים. "אירופה תשלח אות ברור נגד כל מי שמנסה להמר נגד האירו, אמרה אנגלה מרקל" (דהמארקר 9.5.20). סרקוזי, שהצטרף אליה הזהיר כי בכוונתו "להילחם בספקולנטים ללא רחם" (שם). נציב האיחוד האירופי, מנואל חוזה בארוסו, הכריז כי "הנציבות שוקלת צעדים להגבלת הספקולציות נגד אג"ח ממשלתיות". הנציבות, על פי אותו מאמר בדהמארקר, גם שואפת "להקים סוכנות דירוג אשראי אירופית שתדרג אג"ח ממשלתיות באירופה. הנציבות בודקת אם לחברות דירוג האשראי כיום יש עצמה רבה מדי לגבי תפישת המשקיעים את מצבן של ממשלות שונות."

 הדברים האלה אולי נראים למישהו מובנים מאליהם, אך הם אינם פחות ממהפך למי שמכיר את מוסיקת הדיון בכלכלה  בשנים האחרונות. ערעור על קדושת קביעותיהן של חברות דירוג האשראי? רמיזה על שיקולים זרים בהערכותיהן? שומו שמים, איזה כותרות קיבל עד כה כל הינד עפעף שלהם, וכל פלוס או מינוס שהן הוסיפו לדירוג. איום מטעם הרשויות על בחשני ההון והמטבע? החייאת הכינוי "ספקולנטים"? זה מצלצל כל כך שנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה שעברה.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

                   

יום עצמאות שמח! כלכלה ים-תיכונית

 כמו בכל יום הולדת, גם ביום הולדת הזה למדינה, עולות המחשבות על מאין באנו ולאן אנו הולכים. מאין באנו? בהיסטוריה של ישראל בולטות במיוחד העלייה השנייה והעלייה השלישית, שהניחו יסודות לרבים מהגופים הציבוריים החשובים כאן: הסתדרות העובדים, החינוך הציבורי, הבריאות הציבורית, הבנייה הציבורית, הקיבוצים, המושבים, ומפעלי תעשייה ותשתית.

עושי ההיסטוריה האלה – צעירים, רווקים, יוצאי מזרח-אירופה – נסו משם כל-עוד-נפשם לאחר שחוו את אימי המהפכה הרוסית, התהפוכות שקדמו לה, מלחמת העולם הראשונה, והאנטישמיות. הזוועה שעברו צעירים אלה, הפכו אותם נחושים להקים בית לעם היהודי בארצו, חברה רודפת צדק בארצם.

בהיותם בני תקופתם, הם חתרו להקים כאן חברה וכלכלה בעלות גוון סוציאליסטי. בהיותם יוצאי החינוך היהודי המסורתי, הם אמנם הצהירו על השתחררותם מ"כבלי הדת", אבל היו ספוגים ביהדות. על היסודות האלה, יותר מאשר על כל יסוד אחר, קמה מדינת ישראל. ומי שבוחן את דמותה של המדינה היום, ממרחק הזמן, רואה בה את רוסיה של ראשית המאה ה-20, את העיירה היהודית באוקראינה, ואת הגעגועים לעולם טוב יותר.

עלייה שנייה ועלייה שלישית נתנו את הטון בישראל במשך כמה עשורים. ההשתחררות מתפישתן לא ארעה ביום אחד. כמה תאריכי מפתח יכולים לסמן את המעבר לעידן אחר: מלחמת יום הכיפורים שגררה חילופי דורות במפלגת העבודה, עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, תוכנית ייצוב המשק של 1985, ועוד אירועים כאלה. התהליך, עצמו, היה הדרגתי ומתמשך.

אופייה של מדינת ישראל החל להשתנות עוד לפני הקמתה, כבר מהעלייה הרביעית והלאה. אנשי עלייה זו היו בני השכבה היהודית הבורגנית בפולין, שנרדפה על ידי שלטון עוין. בבואם לכאן, הם הביאו אתם משפחה, רכוש, כסף, יידע וקשרים מקצועיים. הם לא מרדו, לא שברו כלים, ושאפו להמשיך כאן את דפוס חייהם מהגולה. לזכותם עומדת תרומה גדולה להקמת התעשייה בישראל, המסחר, המלאכה, ומכלול החיים העירוניים במרכז הארץ. העליות שבאו מאוחר יותר – עליית יהודי אירופה בעקבות השתלטות הפאשיזם ואחרי השואה, עליית יהודי אסיה ואפריקה עם קום המדינה – כולן היו נטולות אתוס מהפכני. אנשיהן, בסתר לבם, שמרו אמונים לאורח חייהם הקודם – אורח חיים של שוק חופשי מסוג זה או אחר – הגם שאולצו להסתגל למשק הסוציאליסטי ששרר כאן עם בואם.

רחשי לבם הסמויים של רבים בישראל התגלמו למהפך הפוליטי של 1977, ולמהפך הכלכלי של 1985. תוכנית ייצוב המשק של 1985– התוכנית להבסת האינפלציה, שהגיעה לשיאה ב-1984- היא קו פרשת המים של הכלכלה והחברה בישראל. לפניה, משק שמונהג על ידי הממשלה וההסתדרות. אחריה, שוק חופשי וגלובליזציה. בגלל מרכזיותה, חשוב לזהות מי נתן את הטון בתוכנית הזאת. לא במפתיע, מוצאים בה את מנגינת הכלכלה האמריקאית בעיבודיה השונים: המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

לא במפתיע, כי בצוות התוכנית ישבו אנשי אקדמיה וממשל מארה"ב יחד עם הישראלים. לא במפתיע, בגלל תלותה של ישראל בארה"ב מאז היווסדה. תלות שהפכה להיות מודגשת יותר מאז תוכנית ייצוב המשק, עם קיבועו של המענק האמריקאי לישראל, בסך 3 מיליארד דולר לשנה. תלות שהועצמה גם בעקבות חתימת הסכם הסחר בין ישראל לארה"ב – גם זו מחווה של הממשל האמריקאי לישראל שהבשילה ב-1985 – 1985, האם לגמרי במקרה?

לא במפתיע, כי הגרסה הכלכלית האמריקאית היא ששולטת היום בכל העולם המתועש, גם אם מעבר לאוקיאנוס היא נקראת אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. הגרסה הזו דומיננטית ברוב החוגים לכלכלה באוניברסיטאות. בישראל היא זוכה לכבוד מיוחד בגלל הקשר ההדוק בין החוגים לכלכלה כאן לחוגי הכלכלה באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב.

עשרים וחמש שנה של אמריקניזציה במשק הישראלי. כעת, בעקבות המשבר העולמי, מתעוררים ספקות כלפי המודל האמריקאי בכל מקום וגם אצלנו. ספקות כלפי המודל כשלעצמו, ובמיוחד ספקות כלפי הפיכתו לטי-שירט תוצרת גאפ, תואם כל, של הכלכלה. אנחנו אמריקה? מספיק להסתכל על משתנה אחד. התמ"ג לנפש בארה"ב, 2007, הוא 45.5 אלף דולר לשנה. בישראל, הוא 26.4 אלף דולר לשנה (במונחי שווי כוח הקנייה). כלומר, התמ"ג לנפש שלנו הוא רק 58% מהתמ"ג לנפש של ארה"ב. מאידך, התמ"ג לנפש בישראל קרוב לזה של יוון (93% ממנו), של איטליה (87% ממנו) ושל ספרד (84% ממנו). כן, אנחנו כמעט שם, במדינות המפותחות של הים התיכון. מדוע שם? האם לגמרי במקרה?

נכון, זה לא כבוד גדול להיות שם עכשיו. יוון במשבר חובות, ספרד מתקרבת למצבה, ואיטליה, על פי הנרמז, לא רחוקה מזה. אנחנו, בינתיים, שומרים על חוב ציבורי בריא, שאינו מהווה חלק נכבד מדי מהתמ"ג. מה יתרוננו על פני המדינות האלה? אין לכך תשובה חד-משמעית. אולי היותה של ישראל לבד, מחוץ לקלחת ההשקעות של האיחוד, מחוץ לאירו הכופה, מחוץ לשאר תכתיבי האיחוד האירופי שעונים בעיקר על האינטרסים וההעדפות הגרמניים. מדינות דרום-אירופה מתחילות עכשיו לקלוט את מעמדן האמיתי. אנחנו – שלמזלנו הרב, ולא מחמת שלא רצינו, איננו שייכים לאיחוד האירופי ולגוש האירו – שומרים כל העת על בדל כלשהו של עצמאות כלכלית.

מה שנחשב למקור חולשה עד לפני שנתיים-שלוש, הופך עכשיו למקור כוח. באירופה, שיחת היום היא האירו – אם ומתי הוא יתפרק. מה עוד יקרה למדינות הלא-מנהיגות בגוש האירו לפני או אחרי התפרקותו/הישרדותו בלית-ברירה? ניתן להאמין שבסופו של דבר יחזרו לכלכלה לאומית. ניתן לקוות שישראל לא תהיה האחרונה בתהליך הזה. הבה נקווה שישראל, כמו בשנותיה הראשונות, תדע לזהות את שורשיה, את מקורות הכוח שלה: מהסוציאליזם המזרח-אירופי שלפני הקמת המדינה, לאמריקניזציה של שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000, לים-תיכוניות עכשיו. אנחנו מדינה קטנה, מדינה ים-תיכונית, בעלת עבר סוציאליסטי- הווה קפיטליסטי-היסטוריה של אלפי שנות מסחר ומלאכה בגלות. ככה נעשים יפים: על ידי נאמנות  לגרעין העצמי.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 

זה מתחלק לחמישה (חמישה טריליון) חלקים

  

מסמך מרתק של קרן המטבע הבינלאומית דן בתנועות הכספים הבינלאומיות. המסמך, שחובר על ידי שישה כותבים, מהם חמישה עובדי הקרן, שייך לסדרת ניירות העמדה שלה; משמע, הוא מביע את עמדתה הרשמית. המסמך פורסם ב-19 לפברואר השנה, וכותרתו היא 'זרמי הון פנימה: תפקיד אמצעי הבקרה'.

 עוד מסמך של קרן המטבע, לא ממש חדשה מסעירה. אבל המסמך הזה אינו מסמך רגיל. חכמי הקרן מודים בו במפורש כי זרימת ההון הניכרת ל"שווקים המתעוררים" – הלא הן המדינות המתועשות הטירוניות ובכללן ישראל –  גורמת לא פעם לבעיות קשות. היא מניעה ייסוף בלתי נשלט של המטבע (מספרים לנו?); היא מגבירה את הסיכוי להיקלע למשבר פיננסי  ('שבריריות פיננסית' בלשון הקרן). מתוך כל אלה, אנשי קרן המטבע שוקלים בחיוב הגבלה מסוימת של תנועות ההון לתוך המדינה. ומי שמכיר את עמדתם הנגדית החד-משמעית והכופה לכל התערבות בתנועות ההון בעשרות השנים האחרונות, ממלמל לעצמו בהתרגשות: אכן, משק כנפי ההיסטוריה לנגד אוזנינו.

 על עצם שינוי העמדה, גורמיה, ואפשרות יישומה בישראל, ארחיב באחד הפוסטים הבאים. אך לפני כן, מה שנראה לי מהותי להבנת הדיון הכלכלי המתנהל בארבעים השנה האחרונות: האופן בו מנסחים אנשי קרן המטבע את תורתם.

 ראשית, לכותרת – 'זרמי הון פנימה'. שימו לב, רק זרמי הון פנימה. הזזת כספים במשק חופשי היא פעילות גומלין בין פנים לחוץ. כסף שזז מכאן לשם, מן הסתם ישקול את חזרתו מתישהו. כל הזזה עלולה לעורר בעיות. כל הזזה נשלטת במידת-מה בעזרת טיפול בחברתה. אבל הקרן טכנית, וכאילו מדעית.

 הפגנת המומחיות הצרה נפרשת לכל אורך ורוחב המאמר. איך משיגים שליטה בתנועות ההון?  כלכלני הקרן מודים סוף-סוף שהמקרו-כלכלה אינה מספיקה. ובמילים ברורות יותר, איזון תקציבי והכוונת הרבית לא תמיד מונעים תנועות הון בלתי-רצויות, ועל כן הפיתרון הוא הפעלת אמצעים פרטניים. לפיכך, כותבים אנשי הקרן, מדרגים בספרות התיאורטית בכלכלה את תנועות ההון בהתאם לאופיין, המעיד על מידת הסיכון הגלומה בהן. דירוג נוסף, בתוך כל קטגוריית אופי, הוא על פי משך שהייתה של תנועת ההון בתחנה שאליה הגיעה – תנועות קצרות טווח מסוכנות יותר מהארוכות.

 וזהו סולם הקרן על פי אופי התנועות – מהמסוכנת יותר למסוכנת פחות:

 -חוב במטבע זר

-חוב במטבע מקומי, צמוד למדד המחירים לצרכן

-חוב במטבע מקומי, לא צמוד

-השקעה זרה בתיק ניירות ערך

-השקעה זרה ישירה

 עברתי שוב ושוב על המסמך (אלוהים, זו אנגלית? זו חצצית?), במטרה לרדת לסוף דעתם של מנסחיו. במיוחד, התקשיתי לקלוט את החלוקה הקשיחה לקטגוריות סיכון שלעיל. מה, אלה חמש קטגוריות תנועות ההון הבלעדיות? הרי במציאות ישנן אין ספור קטגוריות, אין ספור צירופי מקרים. המאמר, על פי כותרתו, מדבר על זרמי הון. זרם מתחלק לחמישה חלקים? זרם מתחלק לחמישה טריליון חלקים? זרם מתפצל, זרם מתערבב, זרם בעיקר זורם.            

 לא, אין לי רצון להיתפש לביקורת קטנונית על הקרן, גם לא להשיק כאן את השלב הניו-אייג'י בהתפתחותי הרוחנית . אבל אני מרגישה שניסוח הוא המהות, הוא הגדרת הסוגיה. ואופן הניסוח התבניתי מדי של הקרן הוא שעומד בעוכריה בארבעים השנה האחרונות.

 זרמי הון הם ביטוי למצב רוח, הם מבטאים כל שינוי מזערי בתחושתם של תושבי המדינה ושל הזרים העושים אתה עסקים. לא ניתן להכיל את מלוא משמעותם בניתוח פורמאלי קשיח. חייבים להשאיר מרחב גם לתיאור "ספרותי" של המצב במקום וברגע ההתרחשות. יותר פרטים, יותר רקע, יותר סיפור. כן, ההתייחסות לזרימת ההון צריכה להישען על ניתוח מסודר, אך גם על זרימה חופשית של רגש ושל מחשבה. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 

  

כלכלה ישראלית בעידן הגלובליזציה


כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
 
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
 
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
 
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
 
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט. 
   
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
 
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
 
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
 
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
 
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
 
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל  – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.     
 
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
 
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
 
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
 
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.  
 
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
 
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
 
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.

ממוסיקה יוונית לאופרת הים

 
Sea Opera Luxury Project. כך נכתב למעלה ובגדול בחזית הבניין האופנתי המדורג על כביש הים של קמנה וורלה. קמנה וורלה, עיירה נידחת בת 2,400 תושבים (עדכון מפקד האוכלוסין האחרון בגוגל הוא משנת 1991) בין אתונה לסלוניקי, מפרץ ים יווני אופייני ומעינות מינרליים חמים. הכותרת בגדול – עם הפנים לייצוא. למטה, בקטן, מופיע שם הקבלן המבצע ביוונית.

בינתיים, נדמה שהחיים בקמנה וורלה עדיין שומרים על הרבה מהסגנון והקצב של פעם. שש-בש וקפה-קטן לגברים מעל גיל 50 רוב שעות היום, טיולי זוגות קשישים בטיילת בעלת החזונות הבינלאומיים לעת ערב. הגברים משופמים, הנשים בתלבושת צנועה, והחברה האלמנה בשחורים תמיד צועדת על יד.

מיהי אותה קבוצת B.F.G בעלת השם המרשים שעל השלט? איזה הזדמנות עסקית נשאה אותה על כנפיה לקמנה וורלה? מדוע היא פונה רק לקהל רוכשים זר? זוהי השאלה הלא-מדעית שמתחבאת מאחרי המשבר העולמי, הכאילו פיננסי. את קצו של המשבר, המוכרז עכשיו בטרם עת, נוכל לקבוע רק כשנדע את התשובה.

כי התשובה הנפוצה, בינתיים, היא זו שקיבלתי בדסק הקבלה של המלון בסלוניקי. "סלוניקי היא עיר עסקים, לא עיר תיירות". כך ענה לי הצעיר בדסק שאותו שאלתי איפה מנגנים ושרים מוסיקה יוונית. אין מוסיקה יוונית, הוא אמר, אולי רק במקום אחד, אולי באוקטובר, והיה נדמה לי שאני שומעת בוז וכעס בדבריו. ביררנו בלשכת התיירות, הסתובבנו באזורי הבילוי המומלצים, שאלנו בעלי טברנות, ובאמת לא מצאנו מוסיקה יוונית בסלוניקי.

אבל בשעות הצהריים, המסעדות ובתי הקפה התפקעו מאנשים. ובארבע אחרי הצהריים, הם שוב ישבו שם עם קפה-קטן, כוס מים, ומשהו מתוק בצד. בעצם, התרשמנו, שהם לא זזו משם משעות הצהריים ועד לחשיכה. חבורות-חבורות של צעירים וזקנים שיודעים ליהנות מהחיים, ונותנים פרשנות משלהם למשפט "סלוניקי היא עיר עסקים".

ועל כן משולחנות סלוניקי כתבתנו אליכם בדיווח בלעדי: יש תקוה לסלוניקי. יש תקוה. שנה טובה לכם קוראי היקרים. שנה טובה לצוות 'רשימות'.

עזה בחזית הגלובליזציה

 

אפתח בהתנצלות על שאני כותבת בתוך הקושי והכאב. אבל כתיבה מסייעת להבנת התהליכים ולחיפוש דרך  בעיצומה של המהומה.

לצורך זה אפנה את תשומת לבכם למקומה של עזה בגלובליזציה ובמשבר הכלכלי העולמי. כן, עזה הענייה שלא נספרת על ידי שום גורם פיננסי עולמי, נמצאת עכשיו בחזית הגלובליזציה. זה ההסבר ליחסו החיובי של האיחוד האירופי לפעולה הצבאית של ישראל. לא אהדתה המסורתית של צ'כיה, הממלאת היום את תפקיד הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, אלא האינטרס של האיחוד בשבירת האסלאם  הקיצוני.

האיחוד האירופי פעמים רבות ביקורתי כלפי פעולותיה הצבאיות של ישראל ומעשיה בשטחים. הוא חוסם ייצוא ישראלי מיהודה ושומרון לשוקיו. איגודים מקצועיים במדינות האיחוד ובמיוחד בסקנדינביה קראו לא-פעם להחרמת תוצרת ישראלית בזמן פעולות ישראליות בלבנון ובחזיתות אחרות. אבל, עכשיו, האיחוד האירופי עושה יד אחת עם ארה"ב, מדינות המפרץ, מצרים וירדן לתת לישראל את כל התמיכה הנדרשת. רק איראן מופיעה כתומכת בלתי מתפשרת  של החמאס. אפילו סוריה שתמיד הצטיירה כקיצונית לא מרבה להתבטא במלחמה הנוכחית.

כל זה, משום שהמשבר הכלכלי הגלובלי מחדד אצל רוב המדינות את ההבנה שהן יושבות באותה סירה על פני הגלים הסוערים. מי נמצא במצב עדיף עכשיו – ארה"ב שחייבת מאות ביליונים למדינות המפרץ ולא יודעת איך ומתי תהיה מסוגלת להחזירם? או מדינות המפרץ ששמו מאות ביליונים באג"ח מדינה ובנכסים אמריקנים, ולא יודעות אם ומתי הן יראו אותם בחזרה. כך או כך, ארה"ב ומדינות המפרץ מבינות שהן מחוברות ביניהן בחבל הטבור של ההזנה הפיננסית ההדדית. יש להן אינטרס משותף בשקט ובשגשוג.

החיבור הזה, שלאחר שכבר נעשה לא קל להתירו, מתקיים גם בין גוש האירו לגוש הדולר. תנודות שערי המטבע מפריעות ליצרנים בשני הצדדים, והתנודות גוברות עם כל משבר פוליטי וצבאי.  החיבור הבינלאומי מתקיים בכל המדינות המתירות תנועת כספים חופשית לתוכן ומהן החוצה, ואינן עוצרות את היבוא והייצוא בגבולן. כולן מייחלות רק לרגיעה שהיא התנאי ההכרחי ליציבות שערי החליפין ולסחר בינלאומי בלתי מאיים. זאת כדי שיוכלו להבטיח את תעסוקתם ואת מחייתם של אזרחיהן.

איראן ומדינות האסלאם הקיצוני עומדות מחוץ לברית של העולם המתועש. הן מאיימות עליו באירועי טרור נוסח ה-11 בספטמבר. אירוע ששיתק את מרכז הפיננסים העולמי בניו-יורק ובלם את תנופת העסקים הבינלאומית למספר חודשים. איראן והגוש האסלאמי מנופפים מול פני העולם המתועש באגרוף הנפט והכסף הנובע ממנו. את הנפט אפשר לייקר; את הכסף הגדול אפשר להפנות לטרור פיננסי – הכנסת או הוצאת כספים משוקי ההון והמטבע הבינלאומיים בזמן שהם הכי פגיעים.

כמו איראן, כן עזה עם האסלאם הקיצוני שלה, נתפשת היום על ידי המדינות המתועשות כאחת מחזיתות הגלובליזציה. כך יוצא שהאינטרס הישראלי לשמירת שלומם ואיכות חייהם של תושבי הדרום מתלכד עם האינטרס האסטרטגי של העולם המתועש. זהו רגע נדיר שבו ישראל יכולה להישען על תמיכת כל המדינות המתועשות לביסוס הסכם משביע רצון בעזה. תמיכה שעשויה לקצר את המלחמה.

ובינתיים, צריך רק לקוות שישראל תנווט נכונה את דרכה בתוך הסבך הזה. אני, כמוכם הקוראים, מתפללת לחיים ולשלום.

ואי-הבנת הנקרא (בכלכלה) רק תתרום לסיכויי המועמד

לתפקיד בכיר בשוק ההון דרושים בעלי הופעה נאה ולשון מתגלגלת, שיכולים לומר דבר אחד ביום אחד והיפוכו ביום אחר, ויודעים להפעיל את מתג הניתוק-חיבור בין הכלכלה הריאלית לכלכלה הפיננסית לפי הזמנה.

התכונה האחרונה נחוצה במיוחד, כי היא מאפשרת בינתיים – ובינתיים הוא נצח במונחי בורסה – להמשיך בהרצה כאילו לא קרה דבר. טוב, כמה בנקי השקעות מחקו סכומי עתק בגלל הסאבפריים או משהו כזה. הסיפור כבר מאחורינו. והכלכלה הריאלית שהיא מנוע הבורסה האמיתי – אתם רואים איך היא פורחת ונפתחת להנפקות. ומה לגבי הפחד שזורם לכלכלה הריאלית מכלכלת הכספים הפגועה? למה תמיד לראות שחורות, תודה שנתתם לי הזדמנות לדבר בכנס החשוב הזה.

היכולת לשתוק היא עוד תכונה שתוסיף לסיכויי המועמד, ומיותר לומר שאי-הבנת הנקרא רק תתרום להצלחתו – ראו לדוגמא את חגיגת 'הצמיחה' בתקשורת, בעקבות ההודעה לעיתונות על גידול התוצר מיום 25.5.08.

ואכן, התוצר גדל בשיעור שנתי של 5.4% ברבע הראשון של 2008. לכאורה, גידול יפה, במיוחד שהוא ממשיך שלשלת רצופה של גידולים כאלה מאז הרבע הראשון של 2004. אך כניסה לרכיבי התוצר מציגה צרוף של התנפחויות, שאינן מבטאות מגמות יסוד של צמיחה.

חלק ניכר ממה שמכונה בעיתונות 'צמיחה' נזקף לזכות הצריכה הפרטית שזינקה בשיעור של כ-14% ברבעון הנסקר. זינוק זה נדחף במידה רבה על ידי התחזקותו הדרמטית של השקל לעומת הדולר, שהוזילה מוצרי צריכה רבים שמקורם החלקי או המלא הוא ביבוא (כתשומות או כמוצרים מוגמרים). המחשה לכך ניתן לראות מהקפיצה שנרשמה בהוצאה למוצרים בני-קיימה – 102% ברבע אחד, במונחים שנתיים.

חלקם המכריע של המוצרים בני-קיימה  בא מיבוא, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אף מדגישה כי רכישת כלי רכב פרטיים תרמה הרבה לקפיצה זו. הכל יודעים כי בחירת עיתוי מתאים לרכישת בני-קיימה הפכה לאחת מאמנויות החיים בישראל, וברגע ששער השקל לעומת הדולר והמטבעות האחרים יתחיל לטפס, או סתם כך בגלל רוויה, יבוא זה יצנח באחת.

בהשקעות, כמו בתמ"ג, שוב משחקת הוזלת היבוא הזמנית תפקיד חשוב. ההשקעה בנכסים קבועים עלתה ברבע האחרון של 2008 כמעט ב-10% בחישוב שנתי. אך חיטוט בקרבי ההשקעה חושף גידול של 181% ברכישת כלי רכב מיבוא לשימוש המגזר העסקי. ההשקעה בבינוי (שהיא רכיב ההשקעה המקומי) גדלה ב-2% בלבד. ההשקעה במכונות וציוד קטנה בכ-2%.

פה המקום לומר כי היבוא כשלעצמו (בערכו בנמל) אינו כלול בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), שהוא הערך הכספי של הסחורות והשירותים שיוצרו בגבולות המדינה בתקופה מסוימת. אך המיסוי עליו (ומיסוי הרכב הגבוה בתוכו), ערך השירותים הצמודים אליו, ורווחי התיווך של כי מי שעוסק בשיווקו – כלולים גם כלולים. עובדה זו לא נעלמה מעיניו של בנק ישראל, שבהודעת הרבית שלו חישב בנפרד את גידול התמ"ג ללא מיסי יבוא ברבע הראשון של 2008. שיעור זה מגיע ל-4.2% לעומת שיעורו הגולמי של גידול התמ"ג המוצג על ידי הלמ"ס – 5.4%. וכאמור, השפעת המס אינה הדבר היחיד שצריך לנכות מהתמ"ג, אלא שאת שאר הגורמים תלויי היבוא המפריעים לאיתור המגמה ארוכת הטווח קשה לכמת.

היבט נוסף על מה שמכונה צמיחה מתקבל מהתבוננות בייצוא. התוצר כולל את סך הייצוא – ייצוא הסחורות והשירותים. ומה שגדל בעיקר ברבעון הראשון של 2008 הוא ייצוא השירותים (34%). ייצוא הסחורות טיפס ב-6% בלבד. לא ניכנס כאן לפרטי-הפרטים המייגעים של מדידת הייצוא, ורק נאמר כי נתוני ייצוא הסחורות הם האמינים יותר. הם מבוססים על בדיקה פרטנית במכס, בעוד שייצוא השירותים מחושב לעתים כתמונת ראי של העברות כספים לישראל (שהתגברו מאד לאחרונה), ואימות דיווחיו רופף למדי.

עוד אי-וודאות שכדאי להזכיר מתקיימת לגבי חישוב גידולו הכמותי של הייצוא הנכלל בתמ"ג (שבדרך כלל אינו זהה לגידולו במונחים דולריים, במיוחד בתקופת טלטלת מחירים כמו הנוכחית). החישוב הכמותי נערך בעזרת ניכוי מחירי הייצוא, ועל פי הודעת הלמ"ס המחירים שעליהם הסתמכו באומדן התמ"ג לרבעון הראשון של 2008 הם אומדן ארעי בלבד. קרוב לוודאי שזה גם אומדן זהיר, שאינו מכיל את מלוא ההתייקרויות האחרונות, ואת מלוא התנודה ביחסי המטבעות.

ובהכללה, הסערה הבינלאומית המתבטאת בשער החליפין של ישראל, וביחסי המטבעות הבינלאומיים, מקשה על זיהוי מגמות הצמיחה העכשוויות ועל חיזוין. במצב כזה, הבחירה נתונה. אפשר לדבוק באופטימיות נוסח שוק ההון. אי-הבנת הנקרא רק תעזור להרגשה הטובה. אפשר גם לחטט בנתונים ולנסות להבין, או לפחות לקלוט שהספקנות היא התכונה היפה לשעה זו.

חזון העוף בנוסח שפל שנות ה-2000

 
בסתיו 2003, שהיתי בחופשה בקצהו הנידח של הפלפונס שביוון. המלון היה חדש ומפנק, מלא בתיירים גרמנים מזדקנים. מתחתיו, רבץ מפרץ שמימיו כחולים-כחולים וזכים. חורשת האורנים הקרובה השתפלה עד למים. הכל כמו בחוברת סוכנות הנסיעות, חוץ מדבר אחד שלא נקלט בתמונה. תחושת דכדוך נדפה מצוות המלצרים. הם, כולם, היו כפריים גמלוניים שלא דיברו אף שפה זרה, וניכר היה עליהם שאינם ששים לשרת.

בטיולינו בסביבה עברנו כפר אחר כפר. כולם נראו דלים, נטושים ועצובים. בלב כרמי הזיתים היפהפיים ניצבו שלטי ענק באנגלית: נדל"ן למכירה. העיירה הסמוכה למלון לא נראתה פורחת. אכלנו שם מספר פעמים, ובאחת המסעדות מצאנו בתפריט את המנה הבאה: עוף בנוסח שפל שנות ה-2000.

דיווחתי על החוויה בטור שלי ב'גלובס' מה-26-25 לספטמבר 2003:

" הביטוי באנגלית depression (שפל) מעביר מיד אסוציאציה של שנות ה-30. ולא, אינני מתיימרת לגלות מכון מחקר כלכלי נסתר, אבל אסור לבטל תחושות בטן. במיוחד של מי שמארח אלפי תיירים מדי שנה.

…הערכתי האישית היא שאיננו נמצאים בסיומה של תנודה קצרת טווח, אלא בעיצומו של אחד המשברים המבניים הפוקדים את העולם המערבי. משבר שמעיד על קשיים בשיטה, ועלול להימתח גם לאורך עשור ויותר.

זה אינו אומר שלא נותרת אפשרות בחירה. גם במשבר שנות ה-30, היו מדינות כמו ארה"ב או שוודיה שנקטו באמצעים פעילים. מטרתן הייתה בלימה מסוימת של ההידרדרות ומזעור עד כמה שאפשר של הסבל".

כאן, התייחסתי לצעדי האוצר באותה תקופה – ראשית כהונתו של נתניהו כשר אוצר, והסתייגתי מהבוטות והנחרצות שלהם. ולסיום אמרתי:

"מי ייתן והיינו כה בטוחים לגבי המטרה הכלכלית שאליה אנו שואפים. הלוואי והיינו יודעים בוודאות את האמצעים הדרושים להשגתה. כל כלכלן הגון יודה שהבנתו מוגבלת. ולכן, תמיד חייבים לגשת לכל משימה כלכלית בזהירות".

בעת כתיבת מילים אלה, סוף 2003, הסתמנה התאוששות קלה בכלכלת ישראל. זאת, לאחר אחד מפרקי המיתון הקשים בתולדות המדינה – נסיגת תוצר לנפש של כ-3% ב-2001 ועוד כ-3% ב-2002. שיעור האבטלה בשנים 2004-2002 עלה על 10%. הנפילה בישראל, והקימה שאחריה, הקבילו לתנודות במדינות המתועשות.

אבחנתי, כאמור, הייתה שזו רק הפוגה זמנית. משברים עולמיים כאלה אף פעם לא מתקדמים בקו ישר. זאת, מחמת חלחולם לתהליך של גורמים מקריים ושל צעדי מדיניות. ובעיקר, משום שתנאי היסוד המבניים שלעתים פועלים להאצת הצמיחה פעמים אחרות תורמים להחמרת המשבר.

כך, למשל, פתיחותן הרבה של המדינות המתועשות סייעה להגביר את צמיחתן מאז 2004. האפשרות למכור לשווקים זרים תמכה בהגברת הייצור. זרימת הכספים ממדינה למדינה המריצה את ההשקעות והעלתה את ההכנסות והצריכה. כל זה מתהפך עכשיו, בעקבות שינוי הכיוון במשק האמריקאי. אותם כוחות שהעצימו את ההתאוששות יעצימו עכשיו את הנסיגה.

בשבועות האחרונים נראה כאילו וול סטריט מחדשת את כוחותיה. אך העזוז הרגעי שלה מושג בעזרת משקה אנרגיה ממטבח ה"פד" – כמה הורדות רבית שרעננו את כדאיות ההשקעה. בטווח היותר ארוך, יורגשו השלכותיו של הקושי הגובר בגיוס אשראי לעסקים, בעקבות התרוששותם של בנקי ההשקעות המובילים בעולם.
 
ובמקביל, נגלה לעין עוד תהליך הממחיש את הפיכתו לרועץ של מה שנחשב עד כה ליתרונה של הגלובליזציה. התייקרותם הרבה של מוצרי היסוד – מנפט ועד אורז – היא תוצר של שוקי ההון העולמיים הפתוחים. מוצרי היסוד נסחרים בבורסה עולמית מרכזית, ומפני היותם ניתנים לאחסון, אפשר להקפיץ את מחיריהם על ידי ויסות הכמויות המוצעות שלהם. אפשרות משחק זו גדלה בשוק הון עולמי מאוחד, בו כספי עתק זורמים מכל מקום לכל מקום.

התייקרותם של מוצרי היסוד מזעזעת את מחירי המדינות המתועשות. על פי הנתונים המתפרסמים, בכולן עולה החשש לחריגה מיעד האינפלציה. ובגלל מחויבותם של כל המשטרים המערביים, כולל ישראל, לאינפלציה נמוכה, גובר שוב הסיכוי להעלאת רבית שתפגע בבורסות, ותחשוף את מצבם הנואש של גופים פיננסיים שעוד מפגינים חזות שאננה.

בתקשורת העולמית, ובפורומים מקצועיים שונים, לא נשמעת הערכת מצב אחידה. כמה מנביאי הפיננסים הידועים, כגון אבי ג'וזף כהן, שומרים על האופטימיות הנצחית שלהם. ג'וזף כהן, שביקרה כאן לאחרונה, אמרה בראיון לדהמארקר ב-15 למאי השנה: "האם אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים במיתון עמוק? בהחלט לא. אנחנו מאמינים כי התרחיש הסביר ביותר הוא של מיתון קל, ולדעתנו מצב הכלכלה ישתפר בסתיו".

אבי ג'וזף כהן היא אסטרטגית ההשקעות הבכירה של גולדמן סאקס. לא לחינם היא מכונה 'הכוהנת הגדולה של וול סטריט'. אבי כוהן או האורקל מהפלפונס? אני נוטה להאמין למי שמופקד על שולחנות מסעדה צנועה, יותר מאשר למי שסמוך על שולחנה של וול סטריט.