טוב, אני לא יודעת, אני רק מרגישה. 'התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף' היא אחת ויחידה. קמתי הבוקר עם ההרגשה הזאת. הספר יצא לראשונה בפברואר 1936. מאז, הודפס אינספור פעמים, למרות שהיום הוא כבר הרבה פחות פופולארי.
אל תשאלו אותי איך פתאום קפצה לי המילה הומור. אולי בזמן קריאת ספר כלשהו. אבל מאחר שהיא קפצה, ברור לי שבלי הומור אין כתיבה טובה. נחשוב לרגע על שני סופרים שאני אוהבת, שני סופרים רציניים ומכובדים: תומאס מאן ופיודור דוסטוייבסקי. בכתיבתם מסתתר לא מעט הומור. אצל מאן ב'הר הקסמים' וב'בית בודנברוק', תמצאו כמות של הומור בריא. אצל דוסטוייבסקי, אני מחבבת במיוחד את הספר 'אידיוט', שבו לתחושתי הוא צוחק על עצמו כאדם צעיר ונאיבי.
זה פוסט שהולך להרגיז את הכלכלנים הפוצים – הרציניים מדי. זה פוסט שברור שיגידו שהוא שטותי, כי הוא נכתב על ידי אישה. אבל כשאני חושבת היום מה לקחתי מקיינס, שאני אוהבת מאד, זה קודם כל ההומור שלו, רק אחר כך ההבחנות והרעיונות. כי השם היומרני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" לא ממש הוגשם. זה ספר מלא סתירות פנימיות. אין תיאוריה כללית, וגם לעולם לא תהיה בכלכלה. אבל בכתיבה של קיינס, למרות שהיא שאפתנית, יש גם הרבה הומור. ואל ההומור הזה התחברתי.
אני מניחה ששמתם לב שהפסקתי לכתוב כלכלה. זה בא אחרי יום הולדתי השמונים. החלטתי שאני לא עוקבת בנאמנות אחרי הפרטים. וכלכלה בעיניי, היא פרט ועוד פרט ועוד פרט. מכאן ברור לכם שאני מחייכת כשאני קוראת את הניתוחים הכלכליים בעיתונים. הם מדברים בגדול: גירעון התקציב יהיה 6% או יותר? מרגש ממש, זה כל הכלכלה היום.
תלוי למי רוצים להתחנף. את זה למדתי כבר לפני שנים רבות. בטווחי זמן קצרים, אפשר לשחק עם הנתונים בכלכלה. הם חד-משמעיים רק לעתים רחוקות.
חיפשתי באינטרנט כנס 'עיונים בכלכלה', כך נקרא פעם כנס הכלכלנים השנתי בישראל. כמובן שלא מצאתי. רק עכשיו עודכנתי כי הכנס יתקיים ב-22.6 באוניברסיטת תל אביב, אבל הם לא הכי מאורגנים. במקום זאת, נפלתי על כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, המתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. כנס מכובד, כך התרשמתי. לא הייתי שם אבל קראתי דיווח מכובד של סבר פלוצקר בידיעות אחרונות, שכותרתו הדרמטית היא 'פסגת הפחד'. כולם אמרו שיהיה רע. כולם אמרו אותו הדבר בשלל מילים.
יש קשר בין כלכלה לפוליטיקה, ברור לגמרי. אך הגידו לי, מהו הקשר המדויק. ניקח לדוגמה את הדו"ח של סטנדרד אנד פורס, שהוגש לאחרונה לממשלה. הוא נכתב באמצעו של המבצע בעזה. הם ראו את הבלגן שהולך כאן, לכן הורידו את תחזית הצמיחה ל-2023. תחזיתם נוקבת בצמיחה של 1.5%, לעומת ה-6.5% בשנה שעברה. ובכל זאת, הם לא הורידו את דירוג האשראי של ישראל. בדה מרקר אומרים שנתניהו לחש להם שהוא גונז את הרפורמה. ואם הוא גונז, אז מה? רק אתמול הסתיים מבצע בעזה. מבצע מוצלח עולה הרבה כסף.
מדד המחירים לצרכן עלה בינואר ב-0.4%. סיבה למסיבה, לכאורה, הוא היה צפוי לעלות ב-0.5%. המדד השנתי – מארס לעומת מארס שעבר – עלה ב-5% בלבד, לאחר 5.1% בחודש הקודם. האם נחגוג? לא נראה לי. תנודות במדד הן תופעה אופיינית, הוא, למשל, ירד ככה באוגוסט-ספטמבר 2022, וטיפס יפה לאחר מכן. רק השבוע קפץ שער הדולר ב-2.7%. מאז נקודת השפל האחרונה שלו, ב-28 במארס, הוא עלה ב-3.6%. זה אומר התייקרות בחומרי גלם ובמוצרים מוגמרים מיבוא, זה אומר עוד אינפלציה בחודש הבא.
נזכרתי פתאום ביום הולדתו החמישים של אבי, אליעזר שמאלי. אל תשאלו אותי מדוע. זה היה ב-1951, הייתי בת שמונה. בסלון ביתנו ברמתיים, חדר די קטן, התכנסה כל המשפחה שהייתה אז בארץ. אמי אפתה עוגת 'לייקח' בסיר פלא על הפתיליה. היא הייתה תמיד טעימה, עם ארומה קלה של נפט. אמי קלתה גם בוטנים באותו סיר פלא. זה היה הכיבוד, אולי גם יין, ועוד פירות מהגינה.
ממש לא, אם מביטים מתוך הביוגרפיה המקצועית שלי. כשהתחלתי את לימודיי, בשנות הששים, למדנו בקנאות דתית את המודל הקיינסיאני. הוא לא היה 'המודל הקיינסיאני', הוא היה הכלכלה. כששבתי למ.א. בכלכלה ב-1971, כבר היינו עמוק במודל הניאו-ליברלי, למרות שאף אחד לא העז לקרוא ללימודינו כך. יותר מזה, ספרי הכלכלה התעקשו לומר שהם עדיין קיינסיאניים. אך, בפועל, ניתוחם היה ניאו-ליברלי במידה רבה.
עידן השוק החופשי 