ביום ד' שעבר, גיליתי פתאום את ההודעה על מכתב רשום שהסתתרה בתחתית הערימה. מיהרתי לסניף הדואר בקניון, תלשתי מספר, והתייצבתי בסוף התור שגלש אל מחוץ לחדר הזעיר. לפניי היו רשומים תשעה-עשר איש. חיכיתי שלושת-רבעי שעה, וצפיתי מרחוק בפקידים מניפים חבילה צבעונית בכל פעם שניגש לאשנב עוד לקוח. כשהגעתי אני, התברר שהחבילה היא הגדת פסח לילדים. אמרתי לא תודה, כמו שאמרו כל האנשים שעמדו באשנבים לפניי.
באלה המילים אפשר לסכם את הבריחה ממשרת שר האוצר בממשלה המוקמת. כבר שנים רבות שלא מכירים בישראל, ובמדינות מתועשות אחרות, בתורה ממשית לשליטה בכלכלה. את מקומה של תורה כזאת ממלאת קלישאה של תורת הכלכלה. ועובדה, גם אנשים שאינם כלכלנים בהכשרתם, או בניסיונם המקצועי, אינם מתנדבים למלא את תפקיד שר הקלישאה.
"לעתים תכופות" הוא החידוש בהקשר הזה. את היד הנעלמה אין צורך להציג. זו היד המכוונת את הכלכלה לתועלת הכל, גם אם כל פרט בה חותר לתועלתו האישית. זו היד שיצאה לאוויר העולם ב-1776, עם פרסומו של "עושר העמים" מאת אדם סמית.
הכל התחיל עם ציטוט בדו"ח בנק ישראל 2009. ציטוט ממחקרו של קונסטנטין קוסנקו מהבנק, שדיבר על הקבוצות העסקיות הגדולות בישראל. קבוצות אלה מאופיינות במבנה פירמידה, דהינו, מבנה רב-מפלסי שבו הבעלות עוברת מלמעלה למטה. השולט בקצה הפירמידה, יכול לשלוט גם בשאר מפלסיה בעזרת השקעה מזערית.
חפשו את "פסק זמן" במדד המחירים לצרכן. לא תמצאו אותו בין 1,300 מוצריו ושירותיו. משקלו בסל צריכה רגיל הוא כה זניח, עד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא טורחת למדוד אותו בנפרד. חלקה של כל הקבוצה שהוא משתייך אליה (קבוצת הממתקים והשוקולד) עומד על כשלוש עשיריות האחוז מסך הוצאתה של משפחה ממוצעת. חלקה של שטראוס מגיע לכמחצית מהמכירות בקבוצת הממתקים, וה"פסק" הוא רק ממתק אחד מני רבים בשטראוס. כך שבאומדן סביר, חלקו של פסק זמן בסל הצריכה הממוצע בישראל אינו עולה על עשירית האחוז.
אין מחאה חברתית בלי כאב. אין כאב שאי-אפשר לשים עליו את האצבע: זה שם – בקוטג', בבלטה משמאל. כל כאב הוא סימפטום לשיבוש מערכות – תאונה, מחלה, הזנחה גופנית, הזנחה נפשית. וכאן הפרדוקס: כדי לפרוק את הכאב, כדי לאתר את מקורותיו, צריך לדבר ברגש. כדי למנוע את הישנותו, צריך לחשוב בהיגיון.
לפני שבוע וקצת, נפגשתי עם חברה כלכלנית ותיקה כמוני. ישבנו, קשקשנו, ואיך-לא, הגענו לקוטג'. באותו יום התפרסמה ההצעה לייבא קוטג' לישראל, צחקנו כמו שצוחקים מבדיחה משפחתית לעוסה והמשכנו הלאה.
התחושה הזו רק מתחדדת אצלי כל הזמן. אין לי כוח לטענות סמול-יאמין, שוק-חופשי-שוק-לא-חופשי, ממשלה-טובה-ממשלה-רעה, קיינס-הומו-קיינס-לא-הומו.
כמה הרבה עוסקים ב'חטאיו' של ראש הממשלה. כמה מעט עוסקים בתהליך המכוון של ייתור מוסד ראש הממשלה, וערעור תכלית קיומו.
קל מאד לעוות את מושג התחרות בכלכלה – אם מחמת הבנה לא-מלאה, ואם מהיעדר תום לב. וכך, בעידן הטיקבוקים הספונטניים, בכל פעם שמוזכרת המילה תחרות, קם מישהו משמאל וקורא מנהמת לבו: תחרות היא תמיד לטובת בעלי ההון. ומנגד, קם נציג השוק החופשי, המצהיר שתחרות היא הצבעה דמוקרטית, היא דרכה של הכלכלה אל היעילות ואל הצדק.
עידן השוק החופשי 