"לעתים תכופות" הוא החידוש בהקשר הזה. את היד הנעלמה אין צורך להציג. זו היד המכוונת את הכלכלה לתועלת הכל, גם אם כל פרט בה חותר לתועלתו האישית. זו היד שיצאה לאוויר העולם ב-1776, עם פרסומו של "עושר העמים" מאת אדם סמית.
עיתוי לידתה של היד אינו מקרי. הוא מתחבר למהפכה האמריקאית שארעה באותה שנה, ולמהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789. הוא מתקשר ל"חירות, אחווה ושוויון" של התקופה, ולעידן הנאורות וחופש המחשבה של המאה ה-18. בהינתן כל אלה, אפשר להבין את נהייתו של אדם סמית אחר "סדר טבעי", סדר חוקי היקום. סדר שאינו מוכתב על ידי השליטים, סדר המפיק מחירות הפרט את מיטבה.
את הסדר הזה מתאר סמית באחת הפסקאות הידועות ביותר של מדע הכלכלה, פסקה שזיכתה אותו בתואר "אבי הכלכלה המודרנית".
"כל פרט טורח בהכרח להגדיל את הכנסתה השנתית של החברה ככל שרק יוכל. לאמיתו של דבר, אין הוא מתכוון בדרך כלל לקדם את האינטרס הציבורי ואין הוא יודע עד כמה הוא מקדם אותו…בעשותו כל אלה, כמו גם בהרבה דברים אחרים, הוא מונחה על ידי יד נעלמה המנהלת את העניינים לקראת סיום שאין ולא-כלום בינו לבין הכוונה המקורית…בצאתו לקדם את האינטרס שלו הוא מקדם לעתים תכופות את האינטרס של החברה ביתר יעילות מכפי שהיה עושה אילו התכוון באמת ובתמים לקדם את האינטרס האחרון הזה" (אוזר-בלנשפילד, תולדות המחשבה הכלכלית, זמורה-ביתן-מודן, עמ' 73).
כמו הרבה ביטויי יסוד, גם הביטוי הזה מובא לעתים תכופות באופן מקוצר. מקוצר כל כך, עד שבדיון הפופולארי שוכחים כי אדם סמית אינו קובע שהיד הנעלמה תמיד מסדירה את העניינים על צדם הטוב ביותר. לא, אדם סמית נזהר ואומר כי פעילותו של הפרט, החותר לתועלתו האישית, לעתים תכופות (frequently) היא מקדמת את האינטרס של החברה באופן היעיל ביותר.
לעתים תכופות זה לא תמיד. לעתים תכופות זה אפילו לא במרבית המקרים. לעתים תכופות יכול להיות רבע מהמקרים או שליש מהם. כלומר, היד הנעלמה היא בהחלט חשובה, אבל היא לא בלעדית בהסדרת הכלכלה.
ובאותם תחומים בהם היד הנעלמה אינה עושה את שלה, אדם סמית מתיר למדינה להתערב. התחום הראשון מביניהם, על פי ניתוחו, הוא הגנה על המדינה מפני גורמים זרים. התחום השני הוא כינון מנהל של צדק בתוככי המדינה. התחום השלישי הוא הקמת והחזקת המוסדות הציבוריים שאינם כדאיים ליזמה הפרטית, כגון משטרה, חינוך, מטבע לאומי, דרכים, גשרים, תעלות ונמלים.
לא רק שהוא מודה בחיוניות הממשלה בתחומים אלה, אדם סמית גם מכיר בעובדות החיים הנוגעות ליחסי עובד-מעביד. הוא מתאר את התאגדותם הכוחנית של המעסיקים לדיכוי המועסקים, ואת התאגדות העובדים נגדה. התאגדות העובדים אמנם מובנת, הוא אומר, אך היא תמיד רעשנית מדי, גם אם מתוך ייאוש ופחד, ועל כן היא אינה מועילה. ועם הכל, סמית מצהיר כי "יש בכל זאת שער מסוים אשר אי-אפשר כמדומה להוריד את השכר הרגיל למטה ממנו לפרק זמן ניכר, ואפילו בעבודות הפחותות ביותר…אדם לעולם על עבודתו יחיה, ושכרו צריך להספיק לפחות למחייתו" (עושר העמים, מוסד ביאליק, עמ' 139).
סמית אינו מציע את האופן בו ייקבע השכר המספיק "לפחות למחיה". אבל עצם התמקדותו ביחסי הכוח הבלתי-שווים בין מעסיקים מאוגדים למועסקים מאוגדים היא עוד דוגמא לסטייה שלו מהיד הנעלמה המסדירה הכל.
ואם חוזרים לעיקר, לנשמת אפה של הכלכלה המודרנית, סמית ששאף להגדיר את "הסדר הטבעי" במקצועו, בכל זאת היה צנוע מספיק כדי לסייג את הכללותיו בביטוי " לעתים תכופות". אין ביטוי נכון מזה לכל הכללה כלכלית שהיא. אבי הכלכלה המודרנית הבין מהיסוד את מגבלות המדע שהוא מכונן. ממנו והלאה, מה שנשאר הוא רק תרגום ה"לעתים תכופות" לשפת ה"כמה", וההתלבטות על "מה עושים" ב"עתים הלא תכופות" שבהן היד הנעלמה מאבדת את כיוונה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
פשוט חידוד מצוין! ( כמו תמיד 🙂 )
אהבתיאהבתי
שגית,
תודה ובכיף.
אהבתיאהבתי
הבחנה טובה.
אחרי שכתבתי בעצמי פוסט על דברים שלמדתי מאדם סמית' (http://observpost.wordpress.com/2012/03/30/wealth-of-nations), קיבלתי הפניה לפוסט של מישהו אחר (http://asociologist.com/2012/03/07/the-20th-century-myth-of-adam-smiths-invisible-hand-in-two-graphs/) שמזכיר את זניחותה המוחלטת של "היד הנעלמה" בתוך החיבור הכלכלי המרכזי של סמית', בו היא מוזכרת פעם אחת בלבד!
הרבה דברים שכתב זיכו אותו (במידה רבי של צדק) בתואר "אבי הכלכלה המודרנית", אבל הפסקה השולית הזו כנראה לא היתה אחד מהן. למעשה, כפי שמדגים הפוסט שאליו קישרתי, מספר ההתייחסויות אל מושג "היד הנעלמה" בכתיבה הכלכלית היה אפסי, עד שזינק בצורה מדהימה החל מ 1948 (כמעט 200 שנים לאחר שנכתבה). מכאן שפסקה זו, או יותר נכון, ההשענות על המושג שנלקח מסמית כדי להצדיק את עבודת האלילים של השוק "החופשי", יכולה לזכות את סמית' אולי בתואר "אבי הכלכלה הפוסט-מודרנית", ובשמה המוכר יותר – הכלכלה הניאו-ליברלית.
אהבתיאהבתי
אבשלום,
מעניין. לא היכרתי את המאמרים שאתה מצטט, אקרא עכשיו. בעבר כבר כתבתי על כך שאדם סמית מכיר גם בקיומם של מונופלים, של התאגדות מעסיקים ושל התאגדות עובדים. אבל לא שמתי לב לניסוחו המדויק בסוגיית היד הנעלמה. נכנסתי שוב לציטוטים הקשורים ליד הנעלמה לקראת הרצאות שאני מכינה ופתאום ראיתי את מה שמובא בפוסט.
אהבתיאהבתי
בכלל שוכחים שהוא כתב את "התיאוריה של הרגשות המוסריים".
וגם- דברים שכתבתי כשניסיתי להגדיר תפקיד של מארגני עובדים, באחת ההתארגנויות הראשונות של כח לעובדים, מלצריות קופי טו גו, עם הציטוט של סמית על ועדי עובדים-http://www.haokets.org/2007/11/01/%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%9B%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%95%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%9A-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%A2-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%95/
אהבתיאהבתי