הכל התחיל עם ציטוט בדו"ח בנק ישראל 2009. ציטוט ממחקרו של קונסטנטין קוסנקו מהבנק, שדיבר על הקבוצות העסקיות הגדולות בישראל. קבוצות אלה מאופיינות במבנה פירמידה, דהינו, מבנה רב-מפלסי שבו הבעלות עוברת מלמעלה למטה. השולט בקצה הפירמידה, יכול לשלוט גם בשאר מפלסיה בעזרת השקעה מזערית.

המחקר ודיאגרמת החברות שהוצגה  בו בהחלט מרשימים. אלא שבאותה נשימה שורבבו אזכורים של הריכוזיות בישראל, של קשרי גומלין בין-ענפיים באותה קבוצה, של קשרים בין הקבוצות, ושל היותה של הבעלות על הקבוצות הגדולות משפחתית באפיה. מבולבלים? לא פלא. כאן, שלא במתכוון, נוצקו החומרים של הדייסה. קוסנקו, מן הסתם, היה ער למשמעותו הנפרדת של כל מרכיב. באה התקשורת, ובחדוות הבישול שלה ערבבה הכל. בחשה, בחשה, ושלפה מהתנור את "הריכוזיות" בעלת הניחוח המפתה.

ריכוזיות הינה נוכחות משמעותית של מספר גופים קטן במרחב כלשהו. בדו"ח בנק ישראל מודגש שיעור ההחזקה הניכר (30%) של עשר המשפחות הגדולות בערך השוק של החברות הבורסאיות בישראל. זהו היבט מסוים של ריכוזיות כלל-משקית. היבט אחר הוא של ריכוזיות ענפית: בישראל, בכל מקום, מוצאים שתיים-שלוש-חמש חברות גדולות הנותנות את הטון. כך, למשל, שני הבנקים הגדולים מרכזים בידיהם כמעט 60% מהנכסים הבנקאיים. השלישי תופש עוד כ-15%. שלושה מפעלים גדולים אחראיים ל-75% מייצור השמן והמרגרינה בישראל, וכן הלאה.

ברור לגמרי שריכוזיות היא כוח. ברור לגמרי שריכוזיות היא מנהיגות בתחום – ראינו דוגמא יפה בסיפור של תנובה. ברור לגמרי שריכוזיות היא המחשה למה שמכונה בכלכלה תחרות לא-משוכללת. ברור לגמרי שישנם בכלכלה אין-ספור דגמים של תחרות לא-משוכללת. ברור לגמרי שאנו, בניתוחנו הרגיל, מצליחים לאפיין רק מעטים מהם.

דגם אחד של תחרות לא-משוכללת הוא הפירמידליות המוזכרת למעלה. דגם אחר של תחרות לא-משוכללת הוא התמנוניות: שליטה של קבוצת בעלות אחת על גופים רבים במבנה אופקי, לאו דווקא פירמידלי. שליטה כזו מאפשרת שיתוף מידע בין הגופים בקבוצה, שמותיר את האחרים בחוץ. היא מקלה על התארגנות למען חיזוק השותפים והחלשת מתחריהם. אני, בעוונותיי, לא הבחנתי בין תמנוניות לפירמידליות בניתוחיי הקודמים, ומן הסתם, החמצתי עוד כמה הבחנות כאלה.

איזה הבחנות? למשל, ההבחנה על קשר בין גופים מאותו תחום לקשר בין גופים מתחומים שונים, כגון התחום הפיננסי והתחום היצרני. או ההתייחסות המיוחדת הנדרשת לבעלות של גוף יצרני, או גוף פיננסי על גוף תקשורת. זו סאגה בפני עצמה, המערבת עוצמה יתרה במעשה המשק, עם כוח פוליטי, ועם ניצול סמכות מקצועית לניווט התנהגותו הכלכלית של הציבור. ריכוזיות כוח, אם תרצו, לאו דווקא ריכוזיות ענפית או תמנוניות או פירמידליות.

בלחץ התקשורת יצאה הממשלה והקימה צוותים שונים שעוסקים בריכוזיות. תרומתם הצנועה עד כה היא דרישה להפרדה בין בעלות על גופים פיננסיים לגופים עסקיים, והגבלת מספר הקומות בפירמידות הקיימות לשלוש. 

ברור לגמרי שההמלצות שלעיל מכסות רק חלק מזערי מהבעיות הנוצרות על ידי מה שמכונה ריכוזיות, והינו בעצם תחרות לא-משוכללת במשק קטן. ברור לגמרי שיומרתן של ההמלצות לשינוי מבני תקל על מסמוסן הניכר, בתואנה שיישומן עלול לחולל משבר. ברור לגמרי שהטיפול בתחרות לא-משוכללת צריך להיות נתון בידיהן של יחידות מיקרו-כלכליות במשרד מיקרו-כלכלי. הן, תוך טיפול יומיומי, יזהו את העיוות התחרותי הייחודי לכל מקרה, ויתאימו לו את הטיפול הנכון. ברור לגמרי, שבהרכב הממשלה הנוכחי בישראל לא יוקמו יחידות כאלה. זאת, משום, שהדגם הכלכלי של השנים האחרונות מושתת על הפרדה נוקשה בין תחרות משוכללת לבין "ריכוזיות".

תוצאת הנוקשות המחשבתית היא חידלון וחוסר מעש. כך קורה, כשמודל של שוק חופשי לכאורה, מוחזק בשבי בין חומות הקונספציה. שוק חופשי, איך הוא יכול לחיות בתוך מחשבה שבויה.

חג חירות שמח, קוראים יקרים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***