"האוצר והתמ"ת רוקחים שיעור מס מיוחד לכי"ל", מכריזה כותרת הדף האחורי של הדה-מארקר מה-24 ליוני 2010. ניתן לקלוט מהידיעה, כי שני המשרדים מתכוונים למנוע מחברת כימיקלים לישראל את הטבת המס הניתנת לחברות ייצוא בפריפריה הרחוקה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.
שיעור המס הרגיל על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות בישראל הוא 25% ב-2010, והוא צפוי לרדת בהדרגה בשנים הקרובות. כי"ל, שרוב תוצרתה מופנית לייצוא, ומפעליה שוכנים באזור פיתוח א', זכאית היום לשיעור מס חברות מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. הכוונה, עכשיו, בעת ניסוח החוק מחדש, להדיר את כי"ל מקבוצת החברות הזכאיות להטבה המרבית, שהינה מס חברות בשיעור של 13.5% ב-2011, ומעט פחות בשנים הבאות. החרגתה של כי"ל תיעשה בעזרת סעיף מיוחד בחוק– סעיף "החברות לכריית מחצבים שעוסקות בייצוא".
ובכן, "חברת המחצבים שעוסקת בייצוא" (וישנה רק אחת כזו) נתפשת על ידי משרדי האוצר והתמ"ת כבלתי ראויה לעידוד במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. זאת, מכיוון שהטבת המס לא תועיל להישארותה בישראל. היא דבוקה לכאן ממילא, שכן עיקר פעילותה מרוכז סביב הפקת אשלג וברום מים המלח.
מנוסח הדברים עולה בבירור כי השיקול היחיד העומד מאחורי החוק לעידוד השקעות הון הוא פיתוי המשקיעים להישאר כאן בעזרת המס הנמוך. כי הרי בעולם גלובלי כל הזמן משווים תנאים, ומיד זזים להיכן שמוצעות ההטבות המושכות ביותר.
זוהי הנחתם של מנסחי החוק, ולגמרי לא ברור עד כמה היא מוכחת. ניקח, למשל, את אירלנד הידועה במס החברות הנמוך שלה – שיעור כללי של 12.5% ב-2008, ואפסי למשקיעים. ובכל זאת, רבים ממשקיעי החוץ נוטשים את אירלנד עכשיו, תוך גילוי אדישות למשבר שנוצר שם ולאבטלה ששיעורה מגיע ל-14%. האם ייתכן שמס החברות הוא לא הכל?
מס החברות מוטל על רווחים בלתי מחולקים. כלומר, קודם כל, צריכים להיות רווחים, ואלה תלויים במכלול התנאים הכלכליים. יותר מזה, חברה כלכלית אינה מכונה להשאת רווחים בלבד, אפילו הדירקטוריונים מבינים את זה. והממשלה, בוודאי שאמורה לראות את הכלכלה מזווית רחבה יותר.
תפישת "הרווח זה לא הכל" מתבטאת במטרתו המוצהרת של החוק לעידוד השקעות הון: "משיכת הון לישראל ועידוד יזמה כלכלית והשקעות הון-חוץ והון מקומי לשם –
-פיתוח כושר הייצור של משק המדינה, ניצול יעיל של אוצרותיה ויכולתה הכלכלית וניצול מלא של כושר ייצורם של מפעלים קיימים;
-שיפור מאזן התשלומים של המדינה, הקטנת היבוא והגדלת הייצוא;
-קליטת עלייה, חלוקה מתוכננת של האוכלוסיה על פני שטח המדינה ויצירת מקומות עבודה חדשים."
בימיו הטובים של התכנון הכלכלי בישראל, התנהלו ויכוחים אינסופיים על כל תו ותג בחוק לעידוד השקעות הון, תוך ניסיון ללמוד איך סל ההטבות שגלום בו משפיע על מבנה המשק. הדגש בזמנו היה על מענק שהגיע עד ל-38% מערך ההשקעה, ונועד להקל על גיוס ההון הראשוני.
בשנים האחרונות, האוצר, מסיבותיו שלו, הביא לחיסול מענקי ההשקעות ולהמרתם בהקלות מס, לסגירה קרובה של מרכז ההשקעות ולריכוז אישורי ההשקעות באגף המסים. מטרתו של האוצר ברורה: מזעור התמיכה, והעברת עוד מוקד כוח לידיו. ולמי אכפת אם ההחלטות לגבי השקעות יתקבלו על ידי מי שאינו מבין דבר בתחום.
מה שמעניין, ואינו זוכה לשום התייחסות בדיון הרדוד שמתנהל היום בממשלה ובתקשורת, הוא שאופי ההחלטות בתחום ההשקעות משפיע מאד על הדחליל התורן – הריכוזיות במשק. מימון רגיל של השקעה בשוק החופשי, מקנה תמיד יתרון עצום לגדולים. זאת, משום שהבנקים אוהבים אותם יותר, וגם רוכשי האג"ח והמניות למיניהם מחבבים אותם. וכך, השיטה הנוכחית שמתבססת על הטבה בשלב הרווח בלבד, שוב מקבעת את ריכוז הפעילות בידי אותן 20 משפחות. בעוד שהשיטה הקודמת בה הממשלה סייעה ליזם בשלב ההתחלתי, אפשרה ליזמים קטנים וחדשים להתחיל את דרכם.
יותר מזה, מסורת המענק שלוותה במעקב ממשלתי הדוק אחר הקמת המפעל, אפשרה לממשלה להציב תנאים על פי הבנתה. היא יכלה לדרוש מהמפעל הקפדה על תנאים סביבתיים. היא יכלה לבדוק את היקף התעסוקה שיתווסף לפרויקט ואת רמת השכר שתשולם בו. יכלה, האם גם עשה זאת באופן מושלם? ודאי שלא, אנחנו עוסקים באנשים, בתנאים משתנים, במורכבות של המציאות. מחקר של התנועה לאיכות השלטון שפורסם בימים אלה, טוען כי מרכז ההשקעות לא עמד על מילוי התנאים שהוא הציב לקבלת המענקים. איני מכירה את פרטי המחקר, והשאלה כמובן היא מאיזה תנאים סטו, ובכמה. אך עוד לפני הכל, השנים בהן נערך המחקר – 2008-2002 – הן השנים בהן מרכז ההשקעות דולל לגמרי לקראת סגירתו, וכל משרד התעשייה והמסחר הועלם באלגנטיות בתוך משרד התעסוקה. אם כן, מה בדיוק אפשר ללמוד מתפקודו של מרכז השקעות מחוסל בתוך משרד מחוסל?
ולענייננו הנוכחי, מה יהיה עכשיו, כשיופחתו הטבות המס לכי"ל? האם מישהו בממשלה נתן את דעתו על תגובתה? כי"ל המופרטת של היום שונה בתכלית מכי"ל – החברה הממשלתית. זו אינה אותה חברה בעלת עובדים קבועים שגאים בתנאים שהם מקבלים. זו אינה אותה חברה שמשרדי הממשלה השונים יושבים אתה על כל פרט בתכנון הסביבתי שלה.
תחושה לא נוחה עולה ממקרא כותרת הדהמארקר. תחושה של עליהום על בעלי כי"ל, משפחת עופר, ועל הטייקונים בכלל. תחושה של דיון מתלהם שאף פעם אינו מוביל למסקנה שקולה. כדאי להזכיר לחכמי האוצר והתמ"ת ולעיתונאים הנלהבים: כי"ל היא לא רק מקור רווח לבעליה, כי"ל היא בעיקר חברה ציבורית שמחויבת למדינת ישראל. כי"ל מעסיקה אלפי עובדים בישראל, כי"ל קובעת עובדות בלתי הפיכות – לא תמיד משמחות – בים-המלח ובמכרות הפוספטים. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה בישראל חשבו גם על הדברים האלה. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה ניסו לאזן את המשוואה בהידברות ובפיכחון.
עידן השוק החופשי 