קטגוריה: ממשלה – הרוח שלה

ארבעה בנקים בינלאומיים. הצילו

ארבעה גופים בינלאומיים מתעניינים באפשרות להקים בנק רזה בישראל. דהיינו, בנק מופחת רגולציה. כך נכתב בכותרת מאמר בדה-מרקר. אם הם מתעניינים, אז זה ממש ר-ציני. יזמתם של בצלאל סמוטריץ' ואמיר ירון מתקבלת באהדה. הם מתעניינים עקב הרווחיות העצומה של הבנקים בישראל בשנים האחרונות. הם מתעניינים כי, להתרשמותם, היעדר רגולציה תרם לרווחיות הענק הזו.

שיעור התשואה על ההון בבל"ל, ברבע השלישי של 2025 עמד על 16.3%. בבנק הפועלים, באותה תקופה, הוא הגיע ל-17.6%. נשמע נפלא, אין עוד רווחים כאלה. הבנקים, כמובן, הבינו שזו הדה-רגולציה, ולא כל הקשקושים האחרים. אני, באשמת גילי הקשיש, נזכרתי כמובן במשבר ארבעת הבנקים הגדולים בשנות השמונים. כל מי שהחזיק חסכונות באותה תקופה אמנם פוצה כ-אילו, אבל כמובן הפסיד לא מעט כסף.

נזכרתי בסיפור אפילו מעניין מזה. סיפור בנק צפון-אמריקה הירושלמי, גם הוא בשנות ה-80. הבנק הוקם בינואר 1978, ושירת בעיקר לקוחות חרדים. אני מודעת למה שקרה, בעקבות סיפור נוגע ללב שסופר לי. זהו סיפור על אימו של אדם שאני מכירה. היא, וכל משפחתה, התפרנסו מכסף שאביה הביא מחו"ל, כשחיסל שם את עסקיו ועלה לארץ. בשלב מסוים, בעלה ברח לחו"ל, אבל גם לפני כן הוא לא פרנס.

כשבנק צפון אמריקה קרס, היא איבדה את כל חסכונותיה. איש לא פיצה אותה, כי אין בישראל ביטוח פיקדונות, כנהוג במדינות רבות בעולם. מחמת הצער, היא חלתה, ונפטרה תקופה קצרה לאחר מכן. כספי בנק צפון אמריקה פשוט נגנבו על ידי כמה ממנהליו. כמה מהם גם ישבו בבית הסוהר. אבל הידיעה הזו לא עזרה למי שהפקיד שם את כספו.

מעניין שהצלחתי לשחזר את הסיפור, רק משום שזכרתי את שמה של אחת ממנהלות הבנק. אחרת, לא הצלחתי להגיע אליו באינטרנט. אולי משום כך, גם נגיד בנק ישראל אין לו מושג, והוא מדבר על הקמת בנקים מופחתי רגולציה. במיוחד, מדובר עכשיו על מתן אפשרות לחברות ביטוח וגופים מוסדיים להחזיק בנקים רזים. למרות שאחת ממסקנות הרפורמה לאחר משבר הבנקים הייתה איסור על החזקות כאלה.

הדוגמטיות המסוימת של הרפורמה היא שעזרה לישראל לשמור על יציבות המערכת הבנקאית במשבר הפיננסי העולמי ב-2008. מעניין גם שבנק וואן זירו, שהוקם על ידי אמנון שעשוע לפני ארבע שנים, עוד לא הגיע לרווחיות.

כל זה מחזיר אותי לנושא החביב עליי – "הגברת התחרות במשק". הגישה המגוחכת בבנק ישראל ובאוצר מדברת על יתר תחרות בבנקים. כך יימנע עודף הרווח, שבסופו של דבר הוא גזילת כספי הציבור. אני מאמינה שבמשק קטן כנראה שאין הצדקה לריבוי בנקים. המצב הנוכחי הוא כנראה מה שהמשק יכול להחזיק. ומה עושים, נגיד בנק ישראל? מגבירים מחדש את הרגולציה. אין ברירה אחרת. היא התרופפה משום מה בתקופת כהונתך.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

 

שמע ישראל

צ'יצ'ו מואיז, הלא הוא דוד משה, דודו של אישי ואישה של טנטה סולטנה, נולד בבולגריה בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה. בראשית העשור השני של המאה העשרים, הוא גויס למלחמת הבלקן.

וכאן אני חייבת להקדים ולומר מהי מלחמת הבלקן. למעשה, היו שתי מלחמות בלקן. במלחמת הבלקן הראשונה, ב-1912, האימפריה העותומאנית נלחמה נגד קואליציה של בולגריה, סרביה, יוון ומונטנגרו. מדינות הבלקן הקטנות ניצחו, וגרשו את התורכים מגבולן. בולגריה זכתה בחלק ניכר מהשטח הכבוש. במלחמת העולם השנייה, ב-1913, הצטרפה רומניה, ועם האימפריה העותומאנית, סרביה, יוון ומונטנגרו  הן נלחמו נגד בולגריה. בולגריה הפסידה במלחמה זו במידה רבה, ואיבדה את רוב השטחים שהיא כבשה במלחמה הראשונה.

דוד מואיז נלחם בשתי המלחמות, אבל הסיפור שלו מתייחס למלחמה השנייה, דהיינו המלחמה של בולגריה נגד כל שכנותיה. לילה אחד הוא נשלח לרגל במחנה האויב הרומני. הוא התקדם בבטחה, עד שמולו הוא ראה דמות חייל מהמחנה הנגדי. דוד מואיז קפא במקומו ואמר "שמע ישראל", ואז הוא ראה את החייל האוייב עומד ואומר "שמע ישראל". שני האויבים הודו לאלוהי ישראל, התיישבו יחד ועישנו סיגריה. ואז, כל אחד מהם הלך לדרכו, והמציא את הסיפור שלו למפקדיו.

כתבתי את הסיפור הזה, ונזכרתי בשורה משירו של טשרניחובסקי "ולאור ברק הירייה איש אחיו הכירו". בדקתי, והוא מספר על אותה מלחמת בלקן – מלחמה בין תורכיה לשכנותיה. למעשה, זו צריכה להיות מלחמת הבלקן הראשונה. משפחה יהודית מסלוניקי שולחת בבכיות את בנה המתנדב למלחמה. ובקרב הם יורים "איש באחיו". האם זה אחיו באמת, או אחיו היהודי. מהשיר לא ברור, ומה זה חשוב.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

הרגולציה תחזור

אני קובעת. איך אני יודעת? משום שבסוף 2023 היו בישראל 1.252 מיליון בני 65 פלוס. מתוכם, 551 אלף איש בגיל 75 ומעלה. אלה האנשים שלא תמיד מסתדרים עם תרגילי הטלפון והאינטרנט המתוחכמים. איך אני יודעת? כי אני נמצאת שם.

להמשיך לקרוא

בין דיכאון לתקווה

במוצאי יום הכיפורים יצאנו לסיבוב המלא. הסיבוב המלא הוא הסיבוב שמתחיל בבית, עולה עד לטיילת, הולך לאורכה וחוזר. כו-לה חצי שעה. כשחזרנו, סיכמנו מה ראינו. ומעניין, שנינו שמנו לב לריק שלפני בית הכנסת שבפינת הבית. עד לפני שנתיים, הצטופפו שם בחוץ המוני אנשים וחיכו לכל נדרי. ברחובות שמסביב אוסף עצום של ילדים רכבו באופניים, גלשו בקורקינטים. עכשיו, שקט, רק אלה שבתוך בית הכנסת נמצאים.

להמשיך לקרוא

הפרטנו את התחזיות

אף פעם לא משעמם לי, חברים. אתמול, למשל, החמסין דחף אותי לבדוק את תחזיות מזג האוויר. ראיתי תחזיות על חמסין – בין 33 ל-36 מעלות. בסוף, נדמה לי שהיו כאן רק 32 מעלות. זה קורה מאז שהתחזית עברה הפרטה. פעם, הייתה פה רק תחזית אחת, זו של השירות המטאורולוגי לישראל. היום, יש אינספור אתרי מזג אוויר.

להמשיך לקרוא

טראמפ, תשכח מ"כניעה ללא תנאי"

טראמפ באחד מנאומיו, דרש מהאיראנים "כניעה ללא תנאי". אילו היה זה כל נשיא אחר, הייתי בטוחה שעוזריו חקרו ובדקו את נפיצות הביטוי הזה. אבל טראמפ הוא טראמפ, הוא בטוח לא חקר ולא בדק. אולי בתת-הכרתו נרשם כי פרנקלין דלאנו רוזוולט השתמש בביטוי כלפי גרמניה הנאצית בינואר 1943. אם זה רוזוולט, טראמפ חשב, הוא ממשפחה טובה. רוזוולט גם קיבל פרס נובל לשלום. ולא חשוב אם זה היה פרנק דלאנו, או קרוב משפחתו תאודור.

להמשיך לקרוא

אנחנו גדולים, חייך הבכיר האיראני

את דעתי על המבצע האמיץ שלנו באיראן, ניסחתי כששמעתי בכיר איראני אומר בחיוך: אנחנו גדולים. מאז, המשפט הזה יושב לי בראש. זה משפט פשוט. זה משפט חכם.

להמשיך לקרוא

לא כותבת אקטואליה

מדוע את לא כותבת אקטואליה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב. אולי משום שאני כבר לא עוקבת במדויק, פרט אחרי פרט, כמו פעם. ושלא תבינו לא נכון, יש לי בהחלט מושג מה קורה עכשיו. אבל לא באותה חדות כמו פעם.

להמשיך לקרוא

לשלוף את טבריה מהבוץ

 השיחה הזו התנהלה ביני לבין נכדי, כשהתקרבנו לטבריה מצפון. הוא נהג, אני ישבתי לידו. זה איזור שדווקא מצטיין בווילות מפוארות. אבל מולנו ראינו את העיר טבריה. אולי לא ראינו ממש, אנחנו מספיק מכירים אותה כדי לדמיין. על כן הנכד שלי, בן העשרים וארבע, שאל אותי אם אני חושבת שאפשר לשלוף את טבריה מהבוץ. לא רק אנחנו, את זה כל הנופשים הקבועים בה רוצים.

להמשיך לקרוא

חלומות

לפני שני לילות, חלמתי חלום לא רגיל. הוא היה ארוך, הוא היה מפורט, ואני זוכרת ממנו הרבה. בחלומי, חיפשתי את משרד התעשייה והמסחר בתל אביב. הגעתי לבניין ענקי ומכוער, נכנסתי ויצאתי מכל מיני כניסות, טיפסתי במדרגות, ולא מצאתי. שאלתי אנשים, והם לא ידעו על מה אני מדברת. מוזר, משום שמשרד התעשייה והמסחר הוא, כמובן, בירושלים. כשעבדתי שם, הוא היה ממוקם בבניין ישן ויפהפה, בניין פאלאס ברחוב אגרון, שהיום שוכן בו מלון וולדורף אסטוריה.

להמשיך לקרוא