עשרות שנים שאני עוקבת אחר הודעות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מעולם לא נתקלתי בהן בפתיחה מעין זו: "נתוני סקר כוח אדם מאפשרים מעקב אחר השפעת נגיף הקורונה על מצב התעסוקה ושוק העבודה בישראל. גם בתקופה זו, אנו מחויבים ופועלים לפי שיטות עבודה בין לאומיות לפרסום האינדיקטורים הקיימים, כמו גם לפיתוח ולדיווח על אינדיקטורים חדשניים וניתוחים המתאימים למצב." לא נתקלתי באמירה דומה בהודעות אחרות של הלמ"ס המתפרסמות עכשיו. אמירה זו שמורה למה שנוגע לכוח אדם ולאבטלה.
שיעור האבטלה בישראל בפברואר, לפני שהקורונה פרצה, היה כמעט 4%. זו לא אבטלה, על פי החכמולוגים המקצועיים. זו אבטלה חיכוכית, אי-תעסוקה הנובעת מכניסה לשוק העבודה, או ממעבר ממשרה למשרה. אך כל הזמן הזה, זמן אבטלה נמוכה, היו כאלה שאמרו: זה לא באמת 4%, זה הרבה יותר. תראו איפה הם מועסקים. תראו באיזה שכר, באיזה סטטוס, באיזה ביטחון תעסוקתי. וכאן, כמובן, נוכל להגיע לשיעור אבטלה גבוה – נדמה לי שנגעו ב-10% – תלוי מה הכללת בהגדרתך, תלוי במה אתה מאמין.
חודשיים מאז תחילת המגיפה, מספר ימים מאז ראשית הסימנים לדעיכתה, דווקא עכשיו, כל יום תובעים חדשים. תובעים? אולי מתלוננים, אולי לא מרוצים. אתמול, היו אלה הסטודנטים שהתייצבו בוועדת הכספים. יום קודם, מתמחי הרפואה, שגילו כי בית חולים עובד היטב ללא משמרות רצופות של 36 שעות. ככה זה כשמתחולל שינוי מהותי. ככה זה, אם לא מאזינים בקשב לשידוריו, לא מנסים להבין.
זה מטפס אצלי במעלה הגרון כבר תקופה ארוכה, בערב יום העצמאות, 'זה' הגיע לשיא. קמתי וכיביתי את הטלוויזיה, לאחר שפרסמו את שמות הזמרים העתידים להופיע. רוב כמעט מוחלט של מזרחיים, בקושי אשכנזי אחד או שניים. לא נעים לי, מירי רגב, הבנתי לא צ'כוב. אבל במלחמת השחרור היו כאן בעיקר אשכנזים, יוצאי מזרח אירופה. לכן המוסיקה של התקופה היא בעלת גוון אשכנזי-רוסי. לא מגיע לעובדות ההיסטוריות הכבוד שלהן?
מנהג מוזר פיתחנו לנו בימי הסגר. כל יום, אנו עולים מביתנו במבשרת ציון, בתחתית השכונה, לסיבוב המותר של 500 מטר. בדרך, אנו חולפים על פני פסגת ההר, ממנה, צופים על כביש מספר 1. כביש ריק, מכוניות בודדות, במיוחד בשבת, לא ראינו כזה דבר בעבר.
בשבוע שעבר, קראתי באתר דבר מאמר מוצלח של טל כרמון על שביתת קוסמטיקאיות, מעצבי שיער ובעלי מקצועות דומים, שהייתה צפויה ביום א' השבוע. הם מתלוננים על פיצוי לא מספיק, או אי פיצוי כלל, על הפסדיהם עקב הקורונה. לא התפלאתי, רק חשבתי מיד איך הממשלה יכולה להיערך מראש לפיצוי אנשים בענף הזה, מה היא יודעת עליו. במאמר, מצוטטת הערכת ארגון בעלי המלאכה על מספר העוסקים בתחום – כ-300 אלף איש.
שרשרת המחשבות הזו התחילה לרוץ אצלי, אחרי שהלכתי לכיתן לקנות סדין בלי גומי, לשים מעל מזרן היוגה שלי. רציתי סדין חלק לגמרי, אבל המוכרת אמרה שאין סדין בלי גומי. לי דווקא יש כמה סדינים כאלה ישנים, שניים למיטה זוגית שתמיד נראים נהדר. אבל בחנויות, ככל שחיפשתי, לא מצאתי.
בימים אלה של מחשבות מתערבבות, קפץ למוחי פתאום זיכרון ממלחמת המפרץ, 1991-1990. הייתי אז סמנכ"ל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, ובתוך זה, גם כלכלנית ראשית של מל"ח – משק לשעת חירום. באחד הימים, נשאלתי איך אוכל להעריך את מידת הפגיעה בייצור התעשייתי ובתעסוקת התעשייה בזמנים כאלה. תשובתי הייתה כי התעשייה בישראל ריכוזית מאד. שלושת-ארבעת-חמשת המפעלים הגדולים בכל ענף תופשים חלק ניכר מפעילותו. על כן, אפשר לבקש מ-18 ענפי התעשייה שאז היו, לדבר עם הגדולים בתחומם. כך נקבל אומדן לא רע של המצב.
עודף מידע לא תורם לכתיבה, לא תורם לקבלת החלטות, יגיד לכם כל מי שכותב או מקבל החלטות עכשיו. לכן, מראש, כשחשבתי מה אני הולכת לכתוב, החלטתי להתמקד רק בנתון אחד: שיעור הבלתי מועסקים, כפי שהוא נמדד בשירות התעסוקה. ובכן, מראשית מארס נרשמו בשירות יותר מחצי מיליון עובדים. 90% מהם, הם כאלה שהוצאו לחופשה ללא תשלום. על פי הערכת השירות, שיעור האבטלה בישראל עומד היום על 16.5%, והוא עלול לטפס ל-20%. זוהי הערכת גוף ממשלתי ביצועי, לא מנסה אפילו לחלוק עליה, רק מזכירה כי בראשית חודש זה עוד התגאינו בשיעור אבטלה של כ-4%.
שני המספרים הבאים ימחישו את הקושי בניתוח מצב אמצעי התשלום המתקדמים במדינתנו. סקר שנערך בסוף 2018 על ידי מחלקת המטבע בבנק ישראל, ופורסם ביולי שנה שעברה, מצא כי רק 1% משווי ההוצאה היומית בישראל נעשה באמצעי תשלום מתקדמים. השאר, מבוצע בעיקר בכרטיס אשראי (38%) מזומן (26%) העברה בנקאית (19%) והמחאות (13%). משאל פרטי שלי ביום ו' האחרון, אצל בעלי המעדנייה שלנו בקניון, העלה כי בערך שליש מהתשלומים שהוא מקבל, מבוצע באמצעים המתקדמים (אפליקציות, בלשון העם).
