זו, על פי התרשמותי, נקודת הפתיחה ליום העיון שהתקיים במשרדי קרן רוזה לוקסמבורג, בהשתתפות שלושה גופי מחקר מובילים: מרכז אדוה, מרכז מולד ו-SISO. חמישים שנה למלחמת ששת הימים, כמובן.
מרכז אדווה, המתמקד בשוויון וצדק חברתי, המחיש את האיוולת שבהנצחת המצב בניתוח יסודי וחכם כדרכו. נייר העבודה שלו, שנכתב על ידי ד"ר שלמה סבירסקי ו ד"ר נגה דגן-בוזגלו נקרא "הכיבוש: מי משלם את המחיר". באדווה קובעים שכולנו, או רובנו המכריע משלמים. סבירסקי ודגן-בוזגלו מדגישים את שליטתן בחיינו של שתי קבוצות כוח: המאון העליון הכלכלי והמאון העליון המתנחלי-אידיאולוגי.
הם מראים בניתוחם כי כל אינתיפאדה, שהיא פועל יוצא של החזקתנו ביהודה ושומרון, גוררת אחריה נפילה בצמיחת המשק. הם מחדדים את הקשר הסיבתי בין משבר ראשית שנות האלפיים לצמצום תקציב הממשלה. חלק התקציב בתמ"ג שעמד על 44% בשנת 2001, צנח ל-35% בשנת 2016. כפועל יוצא, הוצאתה החברתית של ממשלת ישראל מגיעה היום לכ-16% מהתמ"ג לעומת כ-21% בממוצע OECD. אותן גזירות על החלשים דווקא היטיבו עם בעלי ההכנסות הגבוהות שמיסי ההכנסה ומיסי החברות שהם משלמים הופחתו. בעלי שכר חודשי של 25 אלף שקל ומעלה, זכו בתוספת נטו של 2,000 עד 5,000 שקל לחודש.
שאלה טובה היא אם האינתיפאדה השנייה, שהתנהלה בשנים 2000 עד 2005 היא המניע לקיצוצי התקציב, או שהיא ותחושת החירום שהיא השרתה, איפשרו את הקיצוצים. סילבן שלום, שר האוצר בחלקה הראשון של התקופה, אימץ את הקיצוצים בלית-ברירה, בלחץ אישים במגזר העיסקי. נתניהו, שמילא את התפקיד מראשית 2003 עד סוף 2005, הפך את "הממשלה הקטנה" למוטו של תפישתו הכלכלית.
דו"ח מרכז מולד ממשיך את קו החשיבה של דו"ח אדוה. תחת הכותרת "הביטחון הלאומי וההתנחלויות" מראה ד"ר אסף שרון כי ההתנחלויות לא תורמות לביטחון הלאומי. נהפוך הוא, בקרב בכירי מערכת הביטחון, ישנו קונסנסוס כמעט מוחלט על היותן של ההתנחלויות נטל ולא נכס. נוכחותם של כוחות הביטחון היא הנדרשת בשטחים, לא נוכחות אוכלוסיה אזרחית. אם כן, שואל מולד, "איך עשינו את זה לעצמנו".
פרופ' דניאל בר-טל מ-SISO מוסיף לדיון את הדגשת המחיר הפסיכולוגי-חברתי והפוליטי של החזקת שטחי יהודה ושומרון. מסקר שהוא ערך בספטמבר 2016, עולה כי 77% מכלל הציבור בישראל סבורים שהשליטה על פלשתינים בשטחי יהודה ושומרון פוגעת במידה כזו או אחרת במדינת ישראל. פירוט התחומים בהם הפגיעה ניכרת נע על פי הסקר מדמוקרטיה לאחדות העם, למעמד ישראל בקהילה הבין-לאומית, לכלכלה, ואפילו לתפקודו של צה"ל כצבא לוחם. כל אותם תחומים נפגעים על פי הערכת רובו המכריע של ציבור הנשאלים (בין 62% ל-93%).
השורה התחתונה, שעליה המשיכו לדון אחרי ההרצאות, היא איך זה שהמסר ההגיוני לא עובר. בכל חקירה מוצאים את מודעות הציבור לנזק הנגרם מישיבתנו בשטחים, אך התוצאה בבחירות לא עקבית עם המסקנה הלכאורה מובנת מאליה. הערה של בר-טל הובילה אותי למה שנראה כתשובה חלקית לשאלה. בר-טל הבליט מאד את הימנעותו משימוש בביטויים נושאי מסר ערכי או רגשי בסקריו. הוא, למשל, מדבר על שליטה בשטחי יהודה ושומרון, ולא בשטחים המוחזקים. אך, מנגד, הארגון שהוא עומד בראשו נקרא SISO – Save Israel Stop the Occupation, דהיינו, הצילו את ישראל, עיצרו את ההחזקה. כמה אנשים בישראל פתוחים למסר כזה, ועוד באנגלית, מארגון הנתמך על ידי תורמים שלא עושים כאן מילואים ולא מסתכנים כאן יום-יום? כמה אנשים בישראל מתייחסים בשוויון-נפש למילה "כיבוש" בכותרתו של מרכז אדוה.
"הכיבוש" עם רגשי האשמה שהוא מעורר. למה לא "המשך השליטה בשטחים" כמו בכותרת יום העיון. ובפרט, שהתחושה היא שערכים ומוסר לא שולחים אנשים לקלפי. כתבה יפה של רועי צ'יקי ארד ב"הארץ" על הבחירות במפלגת העבודה חידדה לי את הנקודה הזו. וכך אומר המרואין שלו בקלפי: "למה האמנתי שהוא (טראמפ) ינצח? כי הוא מוצלח. איפה שהוא שם יד – הוא מנצח. גם גבאי". זו רוח התקופה. הערצת כוח ומנצחים. ובפוליטיקה ריאלית, אם רוצים לנצח, אין ברירה אלא להתחבר לרוח התקופה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן**
