לא מתפעלת מהבוטות של טראמפ, וגם לא מכוחנותו המיותרת. די חוששת מצעדי הדה-רגולציה בשוק ההון, שעליהם הכריז בשבוע שעבר, ומנחפזותו בכלל. עם זאת, אני מזדהה עם כמה מתחושותיו. בעיקר, עם הסתיגותו מפתיחות בין-לאומית מופרזת.

המודל הניאו-ליברלי הרגיל את רובנו להאמין שפתיחות כלכלית היא מתנה. פתיחות לסחר, פתיחות לתנועות כספים, פתיחות לעובדים. הפתיחות מגבירה שיתופי פעולה, כך סיפרו לנו. היא מעודדת שילוב מיטבי בין הון ליידע לעבודה לתנאים סביבתיים, כך אמרו.

אמרו, וטראמפ, מצדו, שואל: האמנם מיטבי? נהירת עניי מקסיקו לארה"ב מורידה את שכר העובדים האמריקאים הותיקים. הסכם נפט"א, הסכם הסחר בין ארה"ב לשכנותיה הקרובות, מציף את ארה"ב בסחורות מקסיקאיות. מקסיקאיות? תלוי בהגדרה. אלה סחורות המיוצרות במקסיקו, על ידי חברות אמריקאיות שהסיטו את ייצורן לשם עקב העבודה הזולה,  ועקב הורדת המכסים שבהסכם.

טראמפ יוצא גם נגד הסגידה לדולר חזק, דולר שמוערך גבוה במונחי מטבע זר. מטבע חזק, כך אומרים, הוא ביטוי לכלכלה חזקה, מקור לגאווה לאומית. אבל הפטריוט האמריקאי טראמפ, רואה דווקא את צד המטבע השני. דולר חזק מייקר את הייצוא במונחי המטבעות האחרים, ומוזיל את היבוא במונחי הכסף האמריקאי. כך הוא מרחיב את רכישותיה של ארה"ב מחוץ למדינה, ומכווץ את יצואה. כך הוא תורם לסגירת מקומות עבודה בדטרויט.

טראמפ לא מעמיק בניתוח הגורמים להתחזקות הדולר. הוא לא מדבר על היותה של ארה"ב אבן שואבת לכספים זרים המחפשים השקעה טובה. כספי יזמים סינים, למשל, שראו ברכה במכירת סמרטוטים לרשתות אמריקאיות זולות. טראמפ לא מעמיק, ולכן לא נוקט בצעדים המתבקשים להחלשת הדולר. הוא מסתפק בהכרזה על כוונותיו לחזק את המטבע, ובעצם מכריז מלחמת מטבע בין-לאומית. למה מלחמה, אם אפשר לתאם את יחסי המטבעות עם המעצמות האחרות? תיאום הוא נוהג די שגרתי ביחסים הבין-לאומיים. לצדו, אפשר לבלום במידת-מה הון ספקולטיבי הזורם לארה"ב, ומחזק את מטבעה. אבל טראמפ אינו חובב שעשועי שכל, הוא אוהב יותר משחקי כוח.

למרות כל אלה, אני מוצאת אמת במה שטראמפ אומר על הגלובליזציה. כתבתי הרבה על הנושא בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי . ההיסטוריה הכלכלית מאופיינת בחילופי פתיחות וסגירות עונתיים. אילו הייתה אמת מוחלטת באחת מהשיטות, היו נשארים בה. חילופי השיטות, לתפישתי, מעידים שהקצנה היא שגויה. לא פתיחות מוחלטת, לא סגירות מוחלטת, צריך למצוא  מקום בין הקצוות.

כי אם נבדוק יותר את האפשרות של שיתוף פעולה בין-לאומי גורף, נמצא כי להתנגדות כלפיה יש הנמקות טובות. אחת מהן, היא ניצולם לרעה של הסכמים על ידי מי שלא מקיים אותם בתום לב. יש מדינות הממצות את יכולתן למכור לצד השני, אך חוסמות את יכולתו של הצד השני למכור להן. ההנמקה השניה נוגעת להיעדר מידע מספיק על הנעשה במדינה רחוקה, והיעדר הבנה מספקת של נוהגיה. מין מיתוס מגדל בבל, אם תרצו, בגרסתו העדכנית.

האם יכולה להתקיים תקשורת מלאה בין אנשים החיים במדינות זרות, דוברים שפות זרות? יוון, במאמצי היחלצותה מהאיחוד האירופי, אומרת: לא. בריטניה, בהצבעת הברקזיט שלה, מצהירה: אי-אפשר. אני, מהיום-יום במדינת ירושלים, אוסיף סיפור משלי.

בסוף השבוע שעבר, הסתובבתי עם בתי ונכדתי במחנה יהודה. ברחובו הראשי של השוק, רחוב עץ-חיים, דפנה והגר יצאו מעורן מרוב התלהבות. כשהגענו לדוקטור הגבינות המפורסם, הגר קנתה, שילמה וברחה מבלי לקחת את החבילה. הדוקטור קרא לנו, הסתכל ושאל: מאיפה אתם? משהו אצלנו נראה לו לא-ירושלמי. ולנו, השאלה מאיפה אתם נשמעה תמצית השוק, תמצית הירושלמיות. מאיפה אתם? דיבור כזה בחנות תל-אביבית? רק אם המוכר הוא דור ראשון למהגרים מבחוץ.