מיתוס עתיק-יומין בבית הוריי סיפר על שלוש הגננות שחיזרו אחר אבי בימים שהיה מורה שחור-תלתלים בנשר ליד חיפה. שלושתן היו רווקות לא-צעירות, טבעוניות בפרינציפ, והקדישו את חייהן לחינוך הילדים העבריים בארץ ישראל. פגשתי בילדותי רק אחת מהן, את בת-נשר שביקרה אצלנו מפעם לפעם.

ערב גשם נורא, צמרות העצים רועדות, לפתע, מעין גרוד בדלת הכניסה. מישהו מהמשפחה קם, בפתח ניצבת בת-נשר, שקית שקדים בידה, להשלמת ארוחת הערב שיגישו לה המארחים. היא בדרכה מחיפה לחצי השני של הארץ, עלתה על אוטובוס לאחר סיום יום העבודה, טלפון לא היה, וכשעברה בכביש ליד ביתנו בשרון החליטה לעצור ללינת לילה אצל ידידיה.

ביקור אחד של בת-נשר נחרת בזיכרוני במיוחד. זה היה זמן קצר לאחר שאבי, אליעזר שמאלי, זכה בפרס ישראל לספרות ילדים. כרגיל היא עמדה בדלת, קטנה,צמוקה,מדובללת. אבי פתח לה, והיא מיד מיהרה לברך אותו בקול מאנפף: אליעזר, לך מגיע פרס? אבי החיוור וההמום נמלט ממנה לכיוון חדר השינה, היא אחריו. בלית ברירה, הוא נעל את עצמו בשירותים עד שהתאושש.

הביקור הזה הצית מחדש את סיפורי בת-נשר במשפחתנו. ראשונה, אמי, שיחזרה לנו את עלילות בת-נשר בווינה אצל זיגמונד פרויד.

בת-נשר נהגה לצלם את ילדי הגן שלה בעת משחקם. היא ייחסה חשיבות מופלגת להבעות פניהם, ופענחה את תצלומיהם על פי מיטב כללי הפסיכולוגיה המודרנית. מתישהו, בשנות העשרים או השלושים של המאה שעברה, כשהצטברה בידיה כמות נאה של תמונות, ולאחר שהצליחה לחסוך פרוטה לפרוטה, היא נסעה לווינה כדי לשתף את פרויד ברשמיה. פרויד אמר לה "זייער שיין" והיא חזרה הבייתה עייפה אך מרוצה.

הסיפור הזה עורר זיכרון ישן אצל אחותי. שולה הייתה לקראת סיום בית הספר היסודי שאבי ניהל, ובת-נשר הגיעה לאחד מביקוריה כדרכה, ללא הודעה מראש. אבי היה עסוק, ובת-נשר ניצלה את ההזדמנות לסגור את ילדי הכיתה בחדר חשוך, ולהקריא להם את השבועה. הנוסח המדויק פג מזיכרונה של אחותי, אבל משפט הפתיחה האל-מותי נשאר אצלה: ישבנו על הגבעה, אנוכי והשומר הזקן. יותר מזה שולה לא הייתה מסוגלת לצטט בין פרצי הצחוק הבלתי-נשלט שתמיד תקף אותה בסיפור הזה. המסר העיקרי בכל זאת נותר: אחותי ובני כיתתה הושבעו להקים ארבע מאות כפרי ילדים בארץ-ישראל.

מאז ההשבעה חלפה יותר ממחצית המאה. אחותי וחבריה עדיין שוקדים על הקמת כפרי הילדים שלהם. ואני, בימים אלה של תחכום מופלג, חוזרת שוב ושוב בזכרוני אל בית הוריי ואל הטיפוסים שמילאו אותו. כל כך הרבה זמן מאז שהם באו לבקר, נפשי יוצאת אליהם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***