ד"ר צייטלין היה חברו הטוב של אבי. ד"ר צייטלין היה רוויזיוניסט, מראשוני תנועת החירות בישראל. אבי, אליעזר שמאלי, היה מראשוני תנועת העבודה, וממקימי זרם העובדים בחינוך. הם נפגשו בנשר, העיירה הצמודה למפעל המלט. שם, צייטלין שימש כרופא החירום של המפעל ורופא המשפחה במשך עשרות שנים. אבי לימד שם זמן קצר בבית הספר.
קשה למצוא שני הפכים קיצוניים יותר מהשניים האלה. ד"ר צייטלין גדל במשפחה יהודית חילונית משכילה ברוסיה שמחוץ לתחום המושב. הוא נמנה על היהודים המעטים שהורשו ללמוד באוניברסיטה באותה תקופה. בתום לימודיו ברוסיה, הוא התמחה בכירורגיה בפאריס, ולאחר מכן עלה לארץ. מתישהו, הוא הפך לרוויזיוניסט וחוזר בתשובה. כמובן שגם קיום המצוות אצלו בוצע בסגנונו הלא-שגרתי. אני זוכרת אותו תמיד לבוש בחליפת שלושה חלקים עם עניבה, משקפי מצבט על אפו, ושעון מחובר לשרשרת נשלף מכיס מותנייתו.
אבי, ההיפך הגמור ממנו, גדל במשפחה חסידית ענייה באוקראינה. בנעוריו המוקדמים, הוא נשלח ללמוד בישיבה מסורתית, משם ברח לישיבה תיכונית באודסה. בגיל צעיר, הוא עלה לארץ לבדו והמשיך את לימודיו כאן. כמו רובם של אנשי תנועת העבודה, הוא כיבד את המסורת היהודית אך ניהל אורח חיים חילוני. אני זוכרת אותו תמיד לבוש במכנסי חאקי (קצרים עם סנדלים בקיץ) וחולצה עם צווארון פתוח.
ד"ר צייטלין, כך קראו לו כולם, היה רופא נערץ ואהוב בקהילתו. את כישורי הכירורגיה שלו הוא הפגין בבריתות מילה שערך בהתנדבות בכל שכונות העולים שמסביב לחיפה. רוב ימיו הוא נשאר תקוע במרפאתו בנשר. קופת החולים ההסתדרותית, שבה התחיל את דרכו, לא קידמה אותו בגלל פעילותו בתנועת החירות, והוא לא העז לסכן את הקביעות ואת שאר התנאים הסוציאליים שצבר. רק לאחר שפרש לגימלאות, מצא עבודה בבית החולים איכילוב בתל-אביב. אבי, שבדרך כלל לא היה סובלני לדעות שמחוץ למחנה שלו, קיבל את כל חריגותיו של צייטלין בחיוך אוהב. הם לא הסכימו על שום דבר, אבל רחשו אמון מוחלט אחד לשני.
נפגשנו עם רבקה וזלמן צייטלין מספר פעמים בשנה. באופן טבעי, ביקורינו שם זכורים לי יותר מאשר ביקוריהם אצלנו. הייתי ילדה קטנה כשעוד התלוויתי להורים, ילדי משפחת צייטלין כבר פרחו מהקן, ואני השתעממתי שם לפעמים. אבל בית צייטלין עשה עליי רושם אדיר. החדרים בעלי התקרות הגבוהות, הפרוטומה של ונוס ממילו על הארון בחדר השינה, נוצות הטווס באגרטל שעל המזנון, סרטי השיער המפוארים מניו-יורק שרבקה שלפה בשבילי ממגירה נסתרת, ומעטה המלט הכבד מעל המדשאה שעליה ישבנו בימים יפים לשתות צ'אי.
יום הנסיעה לנשר, יום שישי, התחיל מוקדם בבוקר. היינו יוצאים מביתנו ברמתיים ועולים לאוטובוס המאסף לחיפה. לנשר, הגענו בשעות הצהריים עייפים ורצוצים. ארוחה קלה, מנוחה, ושתיית צ'אי של מנחה.
ואז, זה היה מתחיל. צייטלין ואבא שלי נשארו יושבים ליד שולחן האוכל, דנים בבעיות השעה. הם לא הסכימו על שום דבר, ובמיוחד לא על מה שהפריד בין תנועת העבודה לרוויזיוניסטים. מפעם לפעם נשמעה הצעקה גזלן בהגייה אידישאית, לאמור, חברי היקר, הגזמת. אבל רוב הזמן הם צעקו וצחקו לחליפין. ארוחת הערב, וזמירות השבת שלאחריה, שמרו על כולנו מפני הפיצוץ שריחף כל הזמן באוויר.
למחרת, שבת, שוב צייטלין ואבי התיישבו לשולחן אחרי ארוחת הבוקר. רבקה ואמי, שושנה, עדכנו אחת את השניה במה שעבר עליהן מאז התראו לאחרונה. אבל חושיהן נשארו דרוכים. ברגע מסוים, למרות שכאילו לא היה להן מושג מה קורה מעבר לקיר, הן היו קולטות שהגיע הזמן להפריד. אז הן נכנסו לחדר והציעו לבקר ידידים משותפים בשיכוני נשר שעל ההר.
כך חלפו להן בנחת עשרות שבתות. כך עברו אצלי עשרות שנים. ועם או בלי קשר לחוויית הילדות הזו, אני עד היום מאמינה שכדי לבדוק רעיון חדש כפי שצריך, חייבים שיהיה מישהו בסביבה שאפשר לצעוק עליו ולספוג צעקות ממנו. וכשאחד מידידיי כועס לפעמים על תקינותי הפוליטית המופלאה, ועל הרגלי לומר לפעמים את ההיפך הגמור ממה שצריך, אני מספרת לו את הסיפור הזה במקום התנצלות.
עידן השוק החופשי 
יופי! תודה.
אהבתיאהבתי
תודה לך, סיפור מתאים לארך אפיים.
אהבתיאהבתי
!!!
אביך היה סופר הילדים העברי שאהבתי ביותר בילדותי. כל כך אהבתי את ההסברים שהוא נתן בכתיבתו לגבי מלים, משפה זו או אחרת. סיפוריו כבשו עבורי את דרך הלמידה ועד היום אני נשענת על התיאורים (מזיכרון, כי את ספרי הילדות כבר מזמן אין לי) הנפלאים שלו של אדם וחי. עיניו וראייתו עזרו לי להפוך למי שאני.
תודה על הסיפור הזה, שהרגיש כמו ביקור לרגע אצל סופר אהוב – גם דרך בתו ומנהגיו.
אהבתיאהבתי
היי שונרא,
זה מצחיק, אבל אני כבר יכולה לנחש מראש על איזה פוסטים תגיבי, ותגובותייך תמיד מחממות את ליבי. תודה על ההתיחסות האוהבת לאבא שלי.
אהבתיאהבתי
אחרי שנים שאני עוקבת אחר הבלוג הנהדר שלך, פתאם לגלות שאת הבת שלו. פשוט נפלא.
הוא היה המחנך של אבי, בכיתת "בני היורה" בבית החינוך בת"א. הלוואי עלי מחנך כמוהו.
אהבתיאהבתי
דרורה,
תודה, כיתבי לי מי זה אביך, אני מכירה את רוב כיתת בית החינוך, אם לא פנים-אל-פנים אז מסיפורים של הוריי.
אני אכתוב למייל הישיר שלך.
אהבתיאהבתי
כן, תכתבי לי למייל ואשמח להוסיף פרטים. יום טוב לך.
אהבתיאהבתי
אהבתי, גם את כתיבתך וגם את אנשי בראשית
אהבתיאהבתי
גל,
תודה.
אהבתיאהבתי
עכשו את עם סיפורי הילדות שלי.
פגשתי את ד"ר צייטלין לראשונה כשהייתי בן שמונה ימים.
אחרי שנים רבות, כשהייתי חייל בשרות חובה, שמעתי ממנו את המשפט: "ממשלת ישראל סובלת ממחלה שהמדע הרפואי מגדיר אותו כאימפוטנציה…"
היה מעמודי התווך בקהילה בנשר ולמרות שהיה "רוויזיוניסט" (ולימים "חירותניק") לא הוקע על-ידי הפועלים שהתווכחו בעיקר בהוויות שבין אחדות העבודה לפועל הצעיר ולימים מפא"י מפ"מ.
אהבתיאהבתי
היי לקסי,
גם אתה פגשת את צייטלין בגיל שמונה ימים? איך היה? חשבתי שהקטע הזה הוא משלב מאוחר יותר בקריירה שלו.
אהבתיאהבתי
גם אחי – שהיה גדול ממני בשבע שנים – פגש אותו לראשונה בנסיבות דומות.
וגם, תיקון לביוגרפיה… לפני פריס הוא היה בארץ. רופא חלוץ כמו כולם וגם סוציאליסט כמו כולם.
ואז נסע להשתלם בפריס ופגש שם את ז'בוטינסקי and the rest is history.
אהבתיאהבתי
לקסי,
אז הוא נסע לנשר אחרי קרית ענבים, או אחרי תקופה אצלכם? אנא תרומתך להיסטוריה.
אהבתיאהבתי
לא מאומת… קרית ענבים – פריס – נשר
אהבתיאהבתי
היום כבר מותר לגלות, שד"ר צייטלין היה חלומם הרטוב של כל תלמידי נשר. כאשר מישהו היה רוצה כמה ימי חופש מבית הספר, בעיקר לאחר שהמנהל, משה ונחוצקר, היה כועס עליו, היה הולך לד"ר צייטלין ומקבל פתק מחלה, המזכה אותו בשלושה ימי חופש. איפה הימים הטובים ההם…
אהבתיאהבתי
תמר
גם אני מנשר – וזוכר את 'אנשי בראשית' ואליעזר שמאלי מיום שידעתי לקרוא. ואני לא בטוח שאני זוכר את ד"ר צייטלין מגיל 8 ימים…. אבל זוכר אותו היטב מימים יותר מאוחרים – ו ממש ממש כפי שתארת אותו – מחמם את הלב. והורי שהיו כמו אביך מראשי המפא"יניקים בנשר העבירו אלי את יחסם החם והמעריץ אליו למרות ה'מרחק' האידיאולוגי. אולי בגלל זה הייתי לימים קצת יותר סובלני לדעות מתנגדים . כל הכבוד לך ולכתיבתך משה קופרמן (מק) קב' ארז
אהבתיאהבתי
אמנון ומשה,
תודה, ד"ר צייטלין האיש הוא באמת סיפור.
אהבתיאהבתי
אני גרה בנשר 1947 והגשתי בקשה שיקראו רחוב על שמו של ד"ר צייטלין החזירו לי תשובה כי אני צריכה עוד פרטים באם יש למשהו איזה קשר למשפחתו אנא כתבו ותחזרו אלי בטלפון0507635594 דותן שרה לבית אלטמן
אהבתיאהבתי
תודה תמר על הפוסט המעניין. אני מנשר ואני חלק מקבוצה "נאמני מורשת נשר" העוסקת בשימור המורשת. בימים אלה מושקע מאמץ לקרוא מרפאה בנשר על שמו של ד"ר צייטלין הזכור לרבים מבני נשר הוותיקים. האם יש לך תמונות מהביקורים שלכם בנשר?
אהבתיאהבתי
אני צריכה לחפש בין התמונות הישנות שנשארו. בכל מקרה, אשמח מאד להגיע לטקס קריאת המרפאה על שם ד"ר צייטלין, את יכולה לכתוב אליי ב"כיתבו אליי" שנמצא בבלוג בדף הבית בטור צד ימין, כך שיהיה לנו קשר ישיר יותר.
אהבתיאהבתי
אני קוראת את כל התגובות וליבי מתמלא אושר גדול
אהבתיאהבתי
העליתי את סיפורו של ד"ר צייטליו לדף הפייסבוק של "נאמני מורשת נשר" ראי אלבום https://www.facebook.com/profile.php?id=100007153124754&sk=photos&collection_token=100007153124754%3A2305272732%3A69&set=a.1566567323591690.1073741873.100007153124754&type=3
אשמח להוסיף תמונות מאלבום המשפחה שלך. בנוסף אני עורכת בוויקיפדיה העברית. העליתי לערך אודות אביך תמונה שלו עם ילדי נשר. אשמח לקבל ממך תמונות נוספות שלו להוספה לערך. תודה. חנה
אהבתיאהבתי
שרה,
גם אני מתמלאת שמחה מכל התגובות. משהו אופטימי: אדם הגון ויקר מקבל את החום וההערכה המגיעים לו.
אהבתיאהבתי
חנה,
תודה לך, ומבטיחה לחפש. לא הספקתי בינתיים אבל בימים הקרובים.
אהבתיאהבתי
כמו רבים מבני נשר, גם פגישתי הראשונה עם דר׳ צייטלין היתה בהגיעי לגיל שבו נתנה לי ההזדמנות הלא-כל-כך נדירה לקיים את המצווה הראשונה ולבוא בבריתו של אברהם אבינו בעזרתו הנדיבה של דר׳ צייטלין. במשך השנים לאחר מכן פגשתי אותו בנסיבות שונות במרפאה הסמוכה לבית החרושת. כאשר בהמרצת הילדים ״הגדולים״ כמו חיים קופרצין ודודיק פלדינגר קפצתי מהגג של המחסן של דך ושברתי את זרועי, היה זה דר׳ צייטלין שקבל את פני במרפאה והחזיר את עצמות הזרוע למקומן הטבעי ועטף את הזרוע בתחבושת של גבס. ביום האחרון של הלימודים של כתה ה׳ שחקתי כדורגל במגרש בית הספר וכשרצתי אחר הכדור לכוון הדקל שליד הגדר הגובלת עם הכביש נכנסה רגלי לתוך בור שנחפר על מנת לחשוף צינור מיים שבור שהיה מכוסה ביבליט ועשבים. כשהוצאתי את הרגל מן הבור היתה הרגל חתוכה לכל אורכה ע״י רצועת המתכת החדה כסכין שהשתמשו השרברבים בה לתיקון הנזילה. תוך דקות ספורות הייתי בזרועותיו של יעקוב המורה להתעמלות ותוך מספר דקות נוספות שכבתי על שולחן הטיפולים של דר׳ צייטלין. אני זוכר אותו רכון על גבי הרגל השסועה עם המשקפיים המגדילות ובקור רוח כשהוא מהמהם חרישית איזה ניגון חסידי עבד בשקדנות לנקות את הפצע מהזיהום, ובסבלנות ומומחיות כחייט מומחה קשר תפר אחרי תפר וסגר את הפצע. עד היום אני נזכר בו כאשר אני מספר לנכדיי את המעשה כאשר הם שואלים מאיין רכשתי את הצלקת לאורך כל רגלי.
כשנה לאחר מכן נפטר אבי בשנתו באופן פיתאומי בגיל צעיר מהתקף לב. אני זוכר שכולנו התעוררנו כאשר התברר שמשהו לא היה בסדר עם אבי ואי אפשר היה לעוררו משנתו. ב- 3 לפנות בוקר רצתי לבוש בפיג׳מה ויחף אל ביתו של דר׳ צייטלין להזעיקו. הוא יצא ממיטתו ושנינו דילגנו בחיפזון לכוון הצריף שלנו. דר׳ צייטלין לא היה מסוגל לעשות מאומה ולאחר מספר דקות שבהן הוא נסה להחיותו, הוא קם על רגליו ואמר ״ברוך דיין אמת״, סגר את נרתיקו והלך לביתו.
במשך שנה לאחר ממכן פגשתי את דר׳ צייטלין מידי יום ביומו עם עלות השחר בבית הכנסת. דר׳ צייטלין היה משכים בכל יום והולך להתפלל תפילת שחרית עם המניין היומי של זקני השכונה. אני הלכתי בכל יום לומר קדיש לזכר אבי. כמו מרבית תושבי נשר הייתה משפחתי משפחת פועלים האוחזת באידיאולוגיה סוציאליסטית וביקורי בבית הכנסת הצטמצמו להליכה השנתית עם סבי, שהיה איש מסורתי, ביום כיפור. אולם עתה, אמר לי סבי שעלי לומר קדיש בכל יום. וכך היה. דר׳ צייטלין היה מגיע לבית הכנסת בערך ב – 6:30 בבוקר מידי יום ביומו. כאשר הייתי מגיע לבית הספר הייתי מוצא אותו עטוף בטלית (איני זוכר תפילין) יושב על הספסל האחרון ליד הקיר האחורי. לפניו היה ספר התפילה והוא היה מתפלל חרישית. כשראה אותי נכנס לבית הכנסת היה מורה לי בידו ומזמין אותי לשבת על ידו. מידי פעם הייתה ידו נחה על כתפי בחביבות וללא אומר וכשהגיע הזמן לומר קדיש היה נותן לי סימן בראשו שאקום ואקרא את דברי התפילה. לאחר תום התפילה כאשר שאר המתפללים הלכו לביתם היה רומז לי להשאר לידו. הוא פתח ספר חומש והיה קורא עמדי פסוקים מפרשת השבוע ומלמד אותי לקרוא עם טעמי המקרא, כמובן בנוסח אשכנז. ואלה הן זכרונותי מימי ילדותי ממנו. איש נעים וחביב שאינו מרבה בדברים.
דן ענבר (לשעבר ברנשטיין)
אהבתיאהבתי
מחמם לב.
אהבתיאהבתי
ד"ר צייטלין חתך אצלי מה שחתך כשהיה צריך לחתוך …. ו-17 שנים לאחר מכן הוא זה
שחתם על "הכרטיס האדום" שאישר שאני כשיר לשרת בצה"ל (1947)
אהבתיאהבתי
דן ענבר חיממתה לי את הלב והעלתה בי זכרונות גם אבי נפטר כמו אביך ואחי הקטן היה הולך בבוקר ואומר קדיש למרות שלא היה בן 13 אלא בן 11 אבל ד"ר ציטלין היה מכניס אותו בתוך הטלית והיו אומרים ביחד קדיש
אהבתיאהבתי
שרה, גם אני הייתי בן 11. הזכרת לי פרט קטן ששכחתי. היה מנהגו לעטוף את גבי בטליתו הרחבה בשעת תפילת השמונה-עשר והוא האיש ואני הילד התנעננו יחדיו כלולב ואתרוג בשנינו את התפילה.
אהבתיאהבתי
גם אני נימולתי על ידי ד"ר צייטלין ב- 20.6.1952 בתל חנן. כשהגיע הרגע לקרוא בשמי (הילוד) אבי אמר "עמי".
ד"ר צייטלין תיקן אותו ואמר שלא מספיק עמי אלא שיש לתת לשם משמעות רבה יותר והוסיף " יקרא שמו בישראל עמיאל , וכך נקראתי עד היום. איש יקר ורב זכויות
אהבתיאהבתי
עמיאל מוזס,
איש יקר ורב זכויות, אני מסכימה, אפשר לראות מכל התגובות שהצטברו.
אהבתיאהבתי
תמר שלום, אני עוסק בימים אלה בכתיבת ספר על תולדות נשר. קראתי את ספרו "אנשי בראשית" לפני שנים כשכתבתי את הדוקטורט ומצאתי בו ספר מפעים ומרגש שטעמו נשאר אצל הקורא. עיינתי בו במסגרת הדוקטורט שכתבתי על דימויי הערביםביישוב היהודי ובמדינת ישראל עד שנת 1956. אביך אליעזר שמאלי ז"ל לימד שם בבית הספר וגם ככל הנראה החל ליצור שם את ספרו "אנשי בראשית". שאלתי היא האם יש ברשותך מידע הנוגע לשהות ולקשרים שלו עם נשר.
אהבתיאהבתי
ד"ר ישראל בן דור,
בוודאי שיש בידי מידע, אם כי לא בטוח שהוא מה שאתה צריך. אתה יכול לכתוב לי ישירות ב'כיתבו אליי' כאן באתר. שורה עליונה בדף הבית של האתר.
אהבתיאהבתי
ד"ר ישראל בן דור,
אני מחכה למייל ממך, אז כמובן אתן לך גם טלפון. יש לי מידע על השהות של אבי בנשר.
אהבתיאהבתי
שלום תמר, שמחתי לתגובתך. אשמח לקבל את הטלפון שלך. תודה, ישראל
אהבתיאהבתי
Israel Ben Dor
הטלפון שלי הוא 02-5334417
אהבתיאהבתי