לא, אני לא מתכוונת לתכנון בסגנון משרד התעשייה והמסחר, דצמבר 1981. תכנון שבו קבענו כי בשנת 1990 יעבדו בדימונה 10 אנשים בענף הנייר, ו-15 בענף הדפוס. אני מתכוונת לתכנון בסגנון אחר, אם כי היום אני כבר לא בזה לתכנון ההוא. אני מבינה שאולי לתושבי דימונה היה חשוב לדעת כי מישהו בממשלה חושב על איפה הם יעבדו. זה אומר כי למישהו בממשלה היה אכפת.
מדי מספר שנים אני בוחנת את עצמי, האם אני עדין מאמינה בדברים ההם. "ההם" אלה ערכי יסוד שהאמנתי בהם בעבר. ובזמן האחרון, אני שואלת את עצמי לא-פעם: האם אני עדיין ציונית, האם אני עדיין סוציאליסטית.
ברור לכם, אני מקווה, מדוע השאלות האלה רלוונטיות גם בימים אלה. לי נדמה שזה דווקא בימים אלה, כאשר כמה מחברותיי אומרות לילדיהן "יאללה, תעזבו את המדינה הדפוקה הזאת". אני לא מרגישה ככה. אני ציונית לגמרי, ציונית יותר מאי-פעם. כי תגידו לי לאן אפשר להגר לטווח ארוך. איזו מדינה תקבל אותנו כ-אילו שהיינו בניה. נדמה לי שאין מדינה כזו. ככה אני מרגישה דווקא לאחר שחייתי שנתיים פלוס בארה"ב.
הם אנטישמיים? האמת, אני מתקשה לזהות. לא גדלתי במזרח אירופה, גדלתי כאן, בין יהודים. בארה"ב גם יש מגוון גדול של אנשים, של דעות, של התנהגויות. כך, כאשר מישהו לא מתייחס אליי יפה, אני שואלת את עצמי מה עשיתי, איפה פשעתי. אני לא קולטת בכלל שהאנטישמיות נמצאת שם. אבל היא שם, זה ברור מכל מיני רגעים שעברתי. על כן, אני מרגישה שאין לי מה לעשות שם, בכל המדינות הזרות, גם אם הם נחמדים באותו רגע.
באותה מידה, נשארתי גם סוציאליסטית. נכון, לא כמו פעם, לא כמו שהוריי היו. דברים משתנים, אחרת הם מתים. אבל אני מאמינה בתנאי עבודה הוגנים לכולם. אני לא מאמינה ביבוא עובדים זרים. ובעיקר אני מאמינה בתכנון כלכלי. אני קוראת עכשיו הטפה לתכנון בדה-מרקר, ומחייכת. מה, אתם לא יודעים שתכנון הוא סוציאליסטי? איך אתם מטיפים לזה?
מדוע תכנון הוא סוציאליסטי? מדוע הוא כל כך חשוב? כי תכנון מתחיל בקביעת יעד. יעד חייב להיות מוסכם על רוב הממשלה. זה כמובן לא קל, ולא מובן מאליו. לאחר שקובעים יעד, גוזרים ממנו את קצב הצמיחה הצפוי, את הייצוא, את היבוא ואת כל השאר. מהם מחשבים את האמצעים הנדרשים: כוח אדם, השקעות ומו"פ.
לאחר חישוב האמצעים, מנהלים דיון איך משיגים את היקפם הנחוץ. זה לא טריוויאלי, וזה כמובן דורש התערבות ממשלה. על כן, תכנון הוא סוציאליסטי, כי הוא מתחיל בקביעת יעדים, והוא נגמר בדיון על התערבות ממשלה. וכשיש התערבות, ברור שתמיד אומרים שהיא נכשלת. מדוע? כי ברור מראש שהיא אף פעם לא משיגה את מטרתה המלאה.
ברור שאף פעם לא חוזים במדויק את מה שיהיה. על כן, אפשר תמיד לומר שהתכנון נכשל. אפשר תמיד לחיות עם אינפלציה החורגת משליטה. עם אי-וודאות לגבי הצמיחה. ברור שלאנשים מסוימים זה עדיף בהרבה על תכנון כלכלי.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
שמענו את נאומיך היפים. התרגשנו. אירחנו כאן שורת בכירים אמריקאים, ושורת מנהיגי 'העולם החופשי' ועם כל זה אנחנו שואלים עכשיו: זה בשבילנו, כל הסיפור הזה עם נושאות המטוסים? או זה בשבילך.
תלוי למי רוצים להתחנף. את זה למדתי כבר לפני שנים רבות. בטווחי זמן קצרים, אפשר לשחק עם הנתונים בכלכלה. הם חד-משמעיים רק לעתים רחוקות.
הגענו לשכונה שלנו לפני קצת יותר מתשע-עשרה שנה. הדירה שלנו יפהפייה, אבל אנחנו לא מרגישים שייכים. אין כאן שכונה, אין כאן קהילה.
כאשר הגענו, הכל היה בבנייה, היינו אופטימיים. אמנם לא הייתה מכולת, אבל אמרו לנו שתהיה מכולת בהר שמעלינו. לא כיף לטפס הר בשביל שני יוגורט, אבל האמנו בכישורינו, ולא התלוננו לאף אחד. היום בהר למעלה אין מכולת, יש שם מספרה (איך לא) קליניקה רפואית וחנות לציוד אורתופדי. לאן נעלמה המכולת המובטחת, זאת השאלה. התושבים שגרים בבניין שמעליה התנגדו לקיומה. הקבלן, מן הסתם, רצה למכור את הדירות, והמועצה המקומית? מה אכפת לה? היא לא מתערבת.
נגיד הבנק, אמיר ירון, הציג ב-10.1 את עמדתו בוועדת הכספים של הכנסת. וכרגיל, הוא בא עם מסמך מתוחכם, עמוס בגרפים ובנתונים. אני, כדרכי, נתפשת רק לעניין מרכזי אחד: בנק ישראל קורא להגדלת השקעות הממשלה. יופי, סופסוף הוא אימץ את עמדת רוב הבנקים המרכזיים בעולם. הוא גם משאיר לממשלה את הבחירה: מימון התוכנית כולה בעזרת חוב; מימון חצי ממנה בעזרת חוב, וחצי בעזרת קיצוץ הוצאות אחרות; או מימון שליש מהתוכנית בעזרת חוב, שליש בעזרת העלאת מס, שליש בעזרת הוצאות קיצוץ אחרות.
כולם מדברים על שער שקל/דולר נמוך בכ-4% במהלך החודש האחרון. זה חשוב. איש לא מדבר על שער שקל/דולר נמוך ב-38% מזה שהיה בשיאו, בסוף 2002, וזה הרבה יותר חשוב. כי גם אם המשק עובר תהליך הסתגלות, כפי שמציין נגיד בנק ישראל, זו הסתגלות שמעצבת את דמותו מחדש, ואיש לא אומר מילה על כך.
נסעתי מפורקת למלון בנתניה. נטולת כוחות אחרי וירוס לא ברור. נסעתי וקיוויתי שהנכדים שלי יבריאו אותי. ולמרבה הפלא, הם מילאו את משימתם.
מלון לא גדול, קרוב מאד לחוף. חדרים מרווחים, מוארים היטב ונקיים. הסתכלתי מסביבי, וקודם כל ראיתי שהמלון מלא – משפחות, צעירים וזקנים. קורונה? למדנו לחיות עם זה. מסתובבים במסדרונות עם מסיכה, אוכלים ארוחת בוקר, בלעדיה. יושבים לאכול ונהנים. אוכל טרי, נקי, ובגיוון רב.
הסיפור הזה היה מקבל כותרת ענק אילו היינו מדינה נורמלית. אבל אנחנו לא מדינה נורמלית, והוא פורסם (ב-18 לאוגוסט) בדה מרקר די בקטן. הוא לא פורסם בשום עיתון כלכלי אחר, מה שמצביע על הדלפתו המכוונת על ידי גורם מעורב כלשהו.
נפתח את הדיון בתשובה קצרה, והיא 'לא', אין תכנון בעיר הבירה. כך לפחות התרשמתי בשבוע שעבר, שבו ביקרתי פעמיים בעיר לאחר הפסקה ארוכה. פעם ראשונה, יום שני, ברב-קומות שבכניסה לעיר – רחוב יפו פינת רחוב שרי ישראל. זה אזור שהתחרד לגמרי בשנים האחרונות, אך הבניין שמר על צביון די חופשי עד לאחרונה. הוא היה עמוס פעם, עכשיו הוא נראה די שומם.
בדרך לשם, עברתי ברחוב יפו, בקטע שממול התחנה המרכזית. כל הבניינים הישנים והיפים מפונים וכנראה מיועדים להריסה. הם מחכים לתורם בפרויקט רבי הקומות שבכניסה לעיר. הפרויקט סמוך לתחנת הרכבת המרכזית, האם הוא יביא לירושלים ישועה ותנופה? בשלב זה, הריסת הבתים הישנים נראית לי סוג של טירוף. ככה נכנסו לירושלים במשך עשרות רבות של שנים. אין ערך לנוסטלגיה? אין סנטימנט לארכיטקטורה ישנה? והשאלה כמובן היא, בהסתמך על רב הקומות שביקרתי, מי יאכלס את כל מפלצות הקומות שם באזור. בינתיים, בלגן נוראי מסביב שיימשך עוד שנים. הכניסה לעיר, איך אומרים נהגי המוניות, היא מאתגרת.
עידן השוק החופשי 