התחושה הזו רק מתחדדת אצלי כל הזמן. אין לי כוח לטענות סמול-יאמין, שוק-חופשי-שוק-לא-חופשי, ממשלה-טובה-ממשלה-רעה, קיינס-הומו-קיינס-לא-הומו.

להמשיך לקרוא ←

 יומניה של וירג'יניה וולף, שיצאו לאור בעברית לאחרונה (חירות של רגע, הוצאת כתר, 2010) אינם מיועדים לכל אחד. הם ייקראו בשקיקה על ידי המכורים לרכילות ספרותית, לתיעוד היסטורי, ולקבוצת בלומסברי – חוג האינטלקטואלים-סופרים-אמנים שסבבו את וולף ואת אחותה ואחיה.

להמשיך לקרוא ←

'עלייתו של הכסף' מאת ניל פרגוסון,שיצא לאור בעברית לאחרונה (עם עובד/ספריית אופקים) הוא ספר ראוי לקריאה וראוי לשמירה במדף הספרים בבית.

להמשיך לקרוא ←

חמישה פוסטים על גירעון והוצאה, שפורסמו כאן בשבועות האחרונים, הדגישו את חשיבותו של תקציב ממשלה מאוזן פחות או יותר. המילה 'מאוזן' הקפיצה כמה מהקוראים, אם כי הביטוי 'פחות או יותר' שצורף לה העיד שאין מדובר על גירעון אפסי.

להמשיך לקרוא ←

בדיון התקציב, המתקיים בימים אלה, מעט מדי מדברים על מימונם של צעדי הממשלה החדשים. העלאת שכר המינימום, ביטול מס הדלק, הפחתת תעריפי המים – כל אלה יגדילו את הוצאת התקציב. ואופן כיסויה של אותה הוצאה חשוב לא פחות מתוספות השכר או מהגזירות המוטלות על הציבור.

להמשיך לקרוא ←

שתי מדינות, המטיפות לגירעון תקציבי מזערי, סבלו מגירעון ענק ב-2010. גירעונה של בריטניה מסתכם בכ-10% מהתמ"ג וגירעון ארה"ב מגיע ל-9% מהתמ"ג. תיארתי את התופעה בפוסט 'זרקו אותו מהדלת קיינס חוזר מהחלון'. כוונתי הייתה להפנות את תשומת הלב לפרדוקס מאיר עיניים: קיצוץ מופרז בתקציב הממשלה מוביל לגירעון ענק, לכאורה גירעון קיינסיאני, בעת האטה כלכלית.

להמשיך לקרוא ←

גירעון עתק של 8.9% מהתמ"ג צץ פתאום בארה"ב ב-2010. 8.9% בבית ספרם של הוגי הקונסנסוס הוושינגטוני הנשבע  בגירעון מזערי (עד 3% מהתמ"ג). לא קשה לראות מהיכן הוא בא. מצד ההוצאות, הייתה זו עוד שנה קשה לממשל שהסתבך בחילוץ גופים פיננסיים כושלים. מצד ההכנסות, ארה"ב כבר כמה עשרות שנים מאמינה בשמירה על נתח קטן של הכנסות ממשלה ממסים (28% ב-2007).  

להמשיך לקרוא ←

גרעונן התקציבי של שתי מדינות המטיפות לגירעון מזערי הוא אחת מהתופעות הכי משעשעות בכלכלה העולמית עכשיו. משעשעות במובן האינטלקטואלי. טרגי-קומיות במובן האנושי.

להמשיך לקרוא ←

"אל תעשו זאת" זועקת כותרת ה'אקונומיסט' מה-4 לדצמבר 2010. זעקה לא-בריטית בעליל. היא מכוונת לרמיזות, ולהכחשתן המעוררת חשד, על פירוקו הקרוב של האירו. ה'אקונומיסט' אמנם מבין ש"אזרחי אירופה אינם יכולים עוד לחיות תחת עול האירו", אבל הוא בכל זאת טוען את טיעוניו למען השארתו. כאן המקום לומר, כי בריטניה – מכורתו של השבועון היוקרתי – מראש שללה כל אפשרות להסתפח אל המטבע המומלץ.

להמשיך לקרוא ←

 
ואלה הן הפסקאות ששבו את לבי בספרו של פול קרוגמן אשר תורגם לעברית לאחרונה. האחת, בפרק המבוא: "פיתוי ידוע שלוקים בו לעתים קרובות מי שכותבים  בענייני כלכלה, בפרט בנושא כל כך חמור, הוא הנטייה להיות מכובד באופן מוגזם…אנשים עם מכובדות, נטולי גחמנות ונטייה להשתעשע, כמעט לעולם אינם מניבים תובנות חדשות ורעננות, בכלכלה או בכל תחום אחר." הפסקה השנייה, בפרק הסיום: "כפי שהבינו בוודאי הקוראים, אני מאמין לא רק שאנו חיים בעידן חדש של כלכלת שפל, אלא גם שג'ון מיינרד קיינס – הכלכלן שהצליח להסביר באופן ברור את השפל הגדול – רלוונטי כיום יותר מאשר אי-פעם."
 
בהמשך קרוגמן מכנה בשם 'יצירת מופת'  את ספרו של קיינס התיאוריה הכללית של תעסוקה רבית וכסף. ואכן, זו יצירת מופת גםבמובן שבו קרוגמן פותח את ספרו – יצירה פורצת גדרות, שלא פוחדת להרגיז, ולגמרי-לגמרי לא מתאמצת להפגין מכובדות. קיינס, בתיאוריה הכללית, נתן דרור לרגשותיו ולאינטואיציות שלו. אולי משום כך ספרו, וקולו בכלל, הושתקו ב-30 השנה האחרונות. 30 שנה של מכובדות בנקאית צבועה.
 
סיום ספרו של קרוגמן בקריאה לחזור לקיינס ועוד קיינס כבר מצדיק את כתיבתו ואת תרגומו לעברית. הספר כלכלה בימי משבר יצא לאור בשנת 1999 בעקבות המשבר הפיננסי של 1998-1997. הוא עודכן עכשיו בעקבות חזרת המשבר, ובוודאי גם כמחווה לזכייתו של קרוגמן בפרס נובל בכלכלה. משברי סוף שנות ה-90 והמשבר הנוכחי הם על פניהם משברים פיננסיים: בורסות נופלות, תנועות הון שיוצאות מכלל שליטה, ושערי חליפין משתוללים. אך רוב המשברים לא מתמצים בזה. בשלב כלשהו הם גולשים לייצור ולתעסוקה. התיזה הזו, של השפעה וקשרי גומלין, משתקפת גם בכותרת ספרו של קיינס.
 
קרוגמן תורם לדיון את התיעוד המפורט של משברי שנות ה-90 וניתוחם. הסבריו מעמיקים ואינם טובעים בז'רגון מקצועי מעיק. כל מי שמעוניין בתיאור וניתוח השפל ביפן, המשברים באמריקה הלטינית ומפולת דרום-מזרח אסיה ימצא אצל קרוגמן את מבוקשו.
 
אבל קרוגמן נותן יותר מזה. הוא 'תופש צד' בסוגיית תפקודם של שוקי ההון והמטבע, ומעז לשפוט אותם שיפוט ערכי. את הפרק אדוני היקום קרוגמן פותח בנוסח הזה: "בימים הרעים, הימים שלפני ניצחון הקפיטליזם, דמותו של הספקולנט המרושע – איל הון חורש רעות המהתל בשווקים על חשבון העובדים ההגונים – הייתה אבן פינה בתרבות הפופולארית. אבל יחד עם…תחיית האמונה בשווקים החופשיים, הלך הספקולנט המרושע בדרך שבה הלכו המכשפים והמכשפות: אנשים רציניים לא האמינו יותר שהוא קיים." והנה, עכשיו, לפי קרוגמן, "הספקולנט המרושע זכה לקאמבק".
 
לא קאמבק של פושע זעיר, אלא מסע ניצחון של מי שמנהל את הכלכלה. וזו אחת האמירות החשובות של קרוגמן בספרו – הקביעה כי הספקולציה יכולה להשפיע על ערכו של מטבע ולכן על גורלם של אנשים ומדינות. או בנוסח המקור: "נכון, איש למעט התומכים הקיצוניים ביותר של הכלכלה החופשית לא הכחיש כי אכן קיימים מקרים שבהם אנשים סוחרים על בסיס מידע פנימי, ואולי אף מריצים את המחירים של מניה מסוימת פה, סחורה בסיסית שם. אבל זהו הרי פשע זעיר; האירועים הפיננסיים הגדולים, אלה שחורצים את גורלן של אומות, מתרחשים בשווקים שהם הרבה יותר גדולים מכדי להפוך את תיאוריות הקנוניה לסבירות. שום אדם או קבוצה קטנה לא יכולים להשפיע על ערכו של מטבע. אפילו לא של כלכלה בינונית בלבד. כי, מה, הם כן יכולים? טוב, אולי הם דווקא כן יכולים."
 
מעניין לראות את הקביעה הזו אצל קרוגמן עכשיו, כאשר אפילו בנק ישראל מאותת בהתערבותו בשוק המטבע: כן, הם יכולים. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שהיה סגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית בעידן משברי אסיה, שייך לקבוצת ראשי הכלכלה שהמעיטו בכוחם של הספקולנטים הבינלאומיים, ותלו את המשבר בהתנהגות לא-נאותה של המדינות שנפגעו. כלכלני בנק ישראל הזדהו עם עמדה זו במשך תקופה ארוכה. על כך אני יכולה להעיד משיחות שניהלתי איתם בעת כתיבת ספרי, בהן ניסיתי להבין כיצד הבנק ערוך להתמודד עם מתקפה על השקל. תגובת בנק ישראל הייתה בנוסח שקרוגמן מתאר: יש ספקולציה, יש מסחר על בסיס מידע פנימי, קטן עלינו.
 
ובכן, עכשיו כולם מבינים שהספקולציה בשוק המטבע ותנועות ההון הבינלאומיות הן בעיה גדולה. קרוגמן אומר זאת במפורש בספרו: "נצטרך גם לחשוב ברצינות כיצד להתמודד עם הגלובליזציה הפיננסית. לאחר המשבר האסיאתי של שנות ה-90, נשמעו כמה קריאות להטלת הגבלות ארוכות-טווח על זרימת ההון הבינלאומית, לא רק מגבלות זמניות בעת משבר. בדרך כלל הקריאות האלה נדחו לטובת אסטרטגיה של צבירת יתרות מט"ח גדולות, יתרות שהיו אמורות להדוף משברים עתידיים. עכשיו אנחנו רואים שהאסטרטגיה הזו לא פעלה…לא ברור איך בדיוק צריכה להיראות התגובה החדשה, אבל כן ברור בהחלט שהגלובליזציה הפיננסית מסוכנת עוד יותר מכפי ששיערנו."
 
קרוגמן יכול להרשות לעצמו שלא לצאת מגדרו בחיפוש אחר התגובה החדשה. מתקפה ספקולטיבית על הדולר? קשה לדמיין. מנגד, מתקפה על השקל נראית בהחלט אפשרית. מתקפה כזו כבר ארעה בסוף 1998 ובמועדים אחרים. מטבע ששערו נקבע בשלושה חדרי עסקות, מן הסתם קל מאד לטלטל. ומה שקרוגמן אומר בפה מלא הוא כי יתרות ענק לא יועילו פה. זאת, בניגוד לאסטרטגיה של בנק ישראל בתקופה האחרונה. 
 
יוצא מכאן שכלכלני ישראל, בניגוד לקרוגמן ועמיתיו, לא רשאים
להתנער מהחיפוש אחר תשובה לסוגיית המטבע. ומה שברור הוא שחשיבה אמריקאית לא תושיע אותנו כאן. נכון, הדולר אינו חף מבעיות, אך לשקל יש את הסיפור שלו. ומי שמעז לקיים את השקל בעולם גלובלי, חייב גם להעז למצוא את הפתרונות הייחודיים לניהולו. ישראל התגאתה במשך עשרות שנים במודל כלכלי עצמאי משלה – מודל שהפריח את כלכלתה מקום המדינה ועד לשנות ה-70. נראה שגם בסוגיית השקל עכשיו, סוגיית מטבע של משק קטן שאין עוד אחד כמותו, ההשראה לא תבוא מבחוץ. רק אנשים שחיים יום-יום את השקל יכולים לומר מה לעשות עם השקל.