לפני מספר ימים, נזכרתי פתאום בכנס כלכלי שהשתתפתי בו בבניין קפלן שבגבעת רם, לפני כמעט 60 שנה. האולם הגדול של קפלן היה מלא. ישבתי בשורה האחרונה, ואישי, נעבעך, נאלץ לחבק אותי על מנת שלא יישענו עליי. כמה מרצים לכלכלה, וברונו בראשם, דיברו וביקרו את מדיניות פנחס ספיר.
צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.
הוריי מעולם לא ישבו בבית קפה או במסעדה. הם גם לא שיחקו קלפים. הם היו סוציאליסטים. כך יצא, שגם להמשיך לקרוא
רמתיים, כמו גבעתיים, הייתה עיר של מפא"י. אני זוכרת באיזו יראת כבוד התייחסתי למוכר הכרטיסים באגד. טוב, הוא גם היה מנהל התחנה, וידע כל קו מאיפה הוא נוסע ולאן. ובתור עיר של מפא"י, שתי תנועות נוער היו אצלנו משמעתיות: הנוער העובד והשומר הצעיר. שתיהן, בשלב מסוים, הפכו להיות שכנות, לאחר שזזו למקום משכנן החדש.
מה שמתעתע בדיווח מסודר מדי של אירועים – לא משנה אם זה סידור על פי זמן או על פי נושא – הוא שבהסתכלות לאחור מבינים, שלא ההכרזות הגדולות או הצעדים הגדולים הם שמעצבים את המציאות. ההיסטוריה נכתבת דווקא על ידי הסיפורים הקטנים והלא-חשובים.
לא הייתי מצליחה לחדד בעצמי את ההבדל בין התכנון הכלכלי שבו התנסיתי במשרד התעשייה והמסחר, לתכנון הכלכלי שהופעל בברית המועצות עד לפירוקה בשנת 1991. חברתי הטובה, גניה גורביץ', היא שעזרה לי במשימה.
הרבה רגעים כאלה שמורים אצלי מאז המהפך הפוליטי של קייץ 1977. נסיבות טרגי-קומיות, מנקודת ראותי, הנחו אותי למשרד התעשייה והמסחר בפברואר אותה שנה. השר חיים בר-לב מטעם העבודה, הוחלף עד מהרה ביגאל הורוביץ ממפלגת לעם בליכוד. גדעון פת, מהאגף הליברלי של הליכוד, תפש את מקומו לאחר תקופה קצרה, ושימש כאחד ממבשרי עידן הליכוד בכלכלת ישראל.
קביעת היסוד הזו כאילו מובנת מאליה, אבל ברוח הפוסט-מודרנית השורה על הדיון הציבורי בישראל, אין ברירה אלא לדקלם אותה מחדש. כי אילו היא באמת הייתה מובנת מאליה, לא היה מתנהל ויכוח סוער כזה על הפעולה בסוריה – פוליטית או ביטחונית? ומה עם פוליטית-ביטחונית? לא ברור שכל צמד – שר ביטחון וראש ממשלה – יגיב אחרת על אותם נתונים המוצגים בפניו? יגיב בהתאם לתפישתו הפוליטית.
כשאני מנסה להסביר לאנשים צעירים מה זה לגדול בתוך מפא"י ההיסטורית, הם לא ממש מבינים. קשה להעביר תחושות מדור לדור.
אני גדלתי בקרביים של תנועת העבודה. כל השכנים מסביב היו חברי מפא"י או מפ"ם. החברים, שהתנדנדו אתי על ענפי הגויאבה השכונתית, היו בנוער העובד או בשומר הצעיר. טיולי התנועה היו מרכז הוויתנו – עד היום אני שואלת את עצמי מדוע השומר הצעיר עלו למוחראקה בגיל 9, וראו- משם-את-כל-עמק-יזרעאל-על-כף היד, ואנחנו לא.
הבו לי תיאוריה מכלילה במדעי החברה, כדי שאתנפל עליה למצוא מה חורג מהכללתה, ומה הן הסתירות שהיא מחביאה בקרבה. זה לא מפני שאני מזלזלת בשאיפה האנושית הנאצלת להבין. אני גם מבינה שאי-אפשר להבין מבלי להכליל, אבל הספק כלפי הניסיון למצוא מכנה משותף אחד לתופעות אנושיות מורכבות תמיד מנקר בי.
עידן השוק החופשי 