היסטריה במדינה. מדד המחירים לצרכן לא ירד, כצפוי, באפריל, ובמקום לעמוד על 4.7% לעומת מקבילו אשתקד, הוא עמד על 5% כמו במארס. ולא רק זאת, מחירי המזון אמורים לעלות בחודש, חודשיים הקרובים. אך בסך בכל, כשמביטים על תמונת המדד (כל חודש לעומת מקבילו אשתקד) היא בירידה מאז ינואר השנה. שיא של 5.4% בדצמבר שעבר, ומאז המדד יורד. עכשיו הוא עומד על 5.0% כמו במארס.
אני כותבת, ושואלת את עצמי אם אכן זה ככה. האם זה סוף עידן העיתונות הכתובה והבלוגים. אני, עצמי, עדיין מנויה על שני עיתונים, הארץ וידיעות אחרונות בסוף השבוע. אני מתה על ידיעות אחרונות בסוף השבוע. קוראת את כל השטויות לפי הסדר, ומרגישה שאני נחה. אבל הדור הצעיר במשפחה ממש לא. בקושי קוראים עיתונים.
כשהמצב נורא, אני לא צוחקת, אני מחייכת. והשבוע חייכתי כשראיתי את כותרות הענק, נגד מכירת חברת הביטוח הפניקס לחברת השקעות מרכזית באבו דאבי. אתייחס כאן לכותרות ב-The Marker, וב-Marker Week. כן, הכותרות מעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. העיתון הגלובלי, ההוא שחייב ששמו ייכתב באותיות לועזיות.
בפינת החדר, מעל למחשב שלי, חבוי סיפור חיי. לא חשבתי על זה, עד שאתמול הסתכלתי וראיתי. הכי בצד שמאל, תלוי דג קרמיקה קטן צבעוני – כחול, כתום, צהוב – קניתי אותו בעיר חוף יפה ביוון, שכבר איני זוכרת את שמה. והפינה הבאה, גם היא מתחילה בדג. דג קרמיקה ענק – כחול, כתום – שהגיע לארץ ממקסיקו. דג הוא סמל לפריון ושפע ביהדות ובדתות אחרות. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל אני זוכרת את שרשרות הדג היפהפיות מזהב, שהיו בחנות התכשיטים של הצורף מחלב בפינת מחנה יהודה. התוודעתי אליהן כשגרתי בסביבה. הייתי עומדת שעות בסביבה ולוטשת עיניים. התברר לי אחר כך שגם רות דיין אימצה אותו במשכית.
כבר זמן רב שאני מאיימת באינפלציה. אני גם מבינה את אלה שכועסים עליי. אך אני יודעת שקל יותר, הרבה יותר, לטפל באינפלציה עכשיו, כשהיא נמוכה יחסית, מאשר כשהיא תעלה לרמה דו-ספרתית. וזה יקרה, אם היא לא תטופל.
בשבוע שעבר, ובהזדמנות קודמת, הבעתי את ספקותיי לגבי התיזה של הרס מכוון במגזר היצרני – ובמיוחד הקיבוצי והמושבי – בתוכנית ייצוב המשק של 1985. זה היה בעקבות קריאה בספרו של מיכאל ברונו על התוכנית, שבו הוא מכחיש כל כוונה כזו. נזכרתי גם בפגישה של הנהלת משרדי, משרד התעשייה והמסחר, עם הנהלת בנק ישראל בראשות ברונו. היא התקיימה ביזמתם ב-1988, בעקבות דו"חות שפרסמנו מראשית 1987 על משבר התעשייה. ברונו היה אמפתי לעמדתנו.
נגיד הבנק, אמיר ירון, הציג ב-10.1 את עמדתו בוועדת הכספים של הכנסת. וכרגיל, הוא בא עם מסמך מתוחכם, עמוס בגרפים ובנתונים. אני, כדרכי, נתפשת רק לעניין מרכזי אחד: בנק ישראל קורא להגדלת השקעות הממשלה. יופי, סופסוף הוא אימץ את עמדת רוב הבנקים המרכזיים בעולם. הוא גם משאיר לממשלה את הבחירה: מימון התוכנית כולה בעזרת חוב; מימון חצי ממנה בעזרת חוב, וחצי בעזרת קיצוץ הוצאות אחרות; או מימון שליש מהתוכנית בעזרת חוב, שליש בעזרת העלאת מס, שליש בעזרת הוצאות קיצוץ אחרות.
לפעמים, מספיק רק משפט אחד, על מנת להטיס אותך חזרה לפרק משמעותי בחייך. זה מה שקרה לי ביום ד' האחרון, בשמיעת נאומו של נתניהו על העברת כסף לכל אזרח. "אני חסיד הכלכלה החופשית" הוא הכריז, "ואני אומר קנו תוצרת הארץ, השתמשו בכסף הזה על מנת להניע את הכלכלה".
שער השקל/דולר יוסף בכ-7% מסוף דצמבר ועד היום. השקל מיוסף גם כלפי מטבעות רבים אחרים, בהתאם לתנודותיהם כלפי הדולר. סוף דצמבר הוא מועד כניסתו של אמיר ירון לתפקיד נגיד בנק ישראל. ירון מיעט עד כה להתערב בשוק המטבע. לא הייתי מתייחסת לייסוף – עוד ייסוף – לולא הזעזוע המבוטא כלפיו בתקשורת בימים אלה, הקמפיין שמנהלת התאחדות התעשיינים, והשינוי בעמדת נגיד בנק ישראל, המנסה עכשיו להשפיע על שער החליפין בכל זאת.
היא הגיעה לישראל לפני יותר משלושים שנה. נכנסה לכאן חופשי, מבלי שבדקו את כישוריה. נכנסה, ועשתה את מה שהיא עושה בדרך כלל. מוזר עכשיו להיתקל ב"תדהמה" על תוצאות מעשייה.
עידן השוק החופשי 