כל בוקר, אני פותחת עם אכילת שן שום קצוצה ביוגורט . שן שום, אחרי זה תה פטרוזיליה, לא נשאר ריח. בדקתי באינטרנט מה כתוב על שום. בויקיפדיה כתוב שהכל אגדות, לא מוכח שום דבר. במכבי שירותי בריאות חושבים לגמרי אחרת, וכותבים: חיזוק המערכת החיסונית, שיפור זרימת הדם, הפחתת רמת הכולסטרול והשומנים בבטן, מניעת מחלות לב וכלי דם. מניסיוני, נדמה לי שמכבי צודקים. טפו, טפו, אבל אני לא זוכרת מתיי הייתי מצוננת או חולה בכלל.

השום שאני קונה הוא שום ישראלי. כך נאמר לי, ואני מאמינה לירקן שלי. האם המיובא זול יותר? כן, בהחלט. אבל יש בו הרבה פחות (אומרים שפי 4.5 עד 5) אליצין, שהוא החומר הפעיל בשום.

נאחזתי בשום, משום שאיש אינו בודק את כל האגדות על יבוא. דוגמה נוספת היא החמאה. כל החמאות המיובאות יקרות יותר מחמאת תנובה. הן, לטעמי, גם פחות טעימות משום שהן שמנות יותר. מדוע הן יקרות יותר? מקובל לטעון שזה בגלל ריכוזיות היבוא. האם הריכוזיות הזו ניתנת לשינוי? לא, ממש לא, משום שהתארגנות ליבוא היא יקרה. היא דורשת אחסון בקירור והסעה על כל הארץ. על כן, דורשת חברה גדולה ומבוססת. אנחנו מדינה קטנה, ישנן רק חברות מעטות כאלה.

מדוע אני כותבת את כל זה? משום שצמחתי במשרד  התעשייה והמסחר שהכיר את כל העובדות האלה. אמרנו אותן כשהתחילו באגדות היבוא. זה נכון גם לגבי יבוא שאינו אוכל. סוודרים, למשל. היבוא חיסל את מפעלי הסריג הישראליים שהיו מעולים, חלקם מפעלי יוקרה  מייצאים לחו"ל. היום קשה מאד להשיג סוודר צמר טוב בארץ. ואם משיגים, הוא עולה המון כסף. זה נכון גם לגבי נעליים. נסו היום להשיג נעליים ישראליות יפות. נסו להשיג נעליים יפות וטובות בכלל. במיוחד אם אתן מעל לגיל 50. גם היבוא, מסתבר, לא עובד לפי הספר.

כל הדברים נאמרו, אבל לא הקשיבו לנו. נשבו על ידי התיאוריה שבנק ישראל והאוצר הפיצו. אבל צריכה פרטית מאד רחוקה מהתיאוריה. על כן היה צריך לשמוע ממי שמכיר את המציאות. זו בכלל עובדת יסוד בכלכלה: התיאוריה נותנת מעט מאד. על מנת להבין כלכלה, חייבים לחיות בשטח. ממשלות הימין, בניגוד לפנחס ספיר החכם, לא מבינות עובדה זו.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

 לא, אני לא מתכוונת לתכנון בסגנון משרד התעשייה והמסחר, דצמבר 1981. תכנון שבו קבענו כי בשנת 1990 יעבדו בדימונה 10 אנשים בענף הנייר, ו-15 בענף הדפוס. אני מתכוונת לתכנון בסגנון אחר, אם כי היום אני כבר לא בזה לתכנון ההוא. אני מבינה שאולי לתושבי דימונה היה חשוב לדעת כי מישהו בממשלה חושב על איפה הם יעבדו. זה אומר כי למישהו בממשלה היה אכפת.

להמשיך לקרוא ←

 זה כאילו  לא אקטואלי. 34 שנים אחרי תחילת החשיפה ליבוא, 24 שנים אחרי סיומה. אבל אני באה ממשרד התעשייה והמסחר, שהיה מאד נגד. הוא לא היה נגד פתיחה ליבוא. אבל הוא חלם על פתיחה אחרת. הוא הזהיר בפני התוצאות. אפשר עכשיו לראות כמה צדקנו.

ביום חמישי שעבר, הלכתי לקניוננו לקנות שתי ציפות לשמיכות. שתי ציפות, זה מה שהייתי צריכה. הלכתי לחנות גולף אנד קו, ביקשתי שתי ציפות. המוכרת הסבירה לי שאי אפשר. אני חייבת לקנות סט: גם סדין כפול וגם ציפיות לכריות. תגידו לי, זה חוקי? אני ממש לא בטוחה. אני גם לא צריכה עוד סדין ועוד ציפיות, אבל סתמתי וקניתי.

המבחר היה לא רע, הרבה ציפות פרחוניות. לא ממש אהבתי, אבל זה מה שיש. נזכרתי במוצרי כיתן היפהפיים, בטעם ישראלי, מפעם. הגעתי הבייתה, ולמחרת פתחתי את החבילה. התברר שקיבלתי ציפה כפולה ולא שתי ציפות כפי שביקשתי. כעסתי נורא, וכשגמרתי לבשל, יום ששי, רצתי מיד לחנות להחליף. להפתעתי, מנהלת החנות קיבלה את טענתי מיד. היא יודעת שהמוכרות שלה הן ערביות, אז או שהמוכרת לא הבינה, או שהיא מיהרה למכור.  

הטקסטיל, אגב, נחשף רק בשנת 2000. אבל היום ניתן לראות כי ענף הטקסטיל בישראל חוסל. נתחיל, בקצרה, בתולדות כיתן שהוקמה ב-1945 על ידי אדם פרטי. בראשית שנות ה-70, החברה עברה לידי קונצרן כלל. בשיאה, כיתן העסיקה כמה אלפי עובדים. ב-2012, רכש האוליגרך לאונרד בלווטניק את כלל תעשיות. טוב, אוליגרך, ברור שהוא סגר את המפעל מהר מאד, ומכר את האדמות לעשירים אחרים.

לא אלאה אתכם בכל סיפורי ההתארגנות המסחרית של כיתן. היום מוצריה נמכרים ברשת גולף אנד קו. ברור ששם הרשת הוא לא ישראלי. ניסיתי לבדוק מהיכן הסט שקיבלתי. כמובן, לא ענו לי. בקצרה, הרסו את ענף הטקסטיל בישראל בחוסר מוחלט של רגישות. היו בו מפעלי מפוארים כגון גוטקס לבגדי ים, אלד ודורינא לסריגים ובגד עור. הם כולם היו מפעלי ייצוא.

ובניגוד מוחלט לסיפור הזה, בשבוע שעבר קיבלתי סוודר של יוניקלו במתנה מנכדתי. זה סוודר אופנתי ויפהפה. נראה צמר, אך כמובן שלא צמר, אלא סינטתי. קראתי קצת על יוניקלו מתוך סקרנות. זו חברה יפנית, שהוקמה ב-1949. יפן, מעצמה טכנולוגית, אתם זוכרים. היא הפכה לחברה רב-לאומית, המייצרת היכן שהכי זול. היא מייצרת בגדים אופנתיים ויפים, מודגש על בגדיה שהטכנולוגיה יפנית. אך היא מתייחסת רע מאד לעובדיה.

הם, כולם, מדרום-מזרח אסיה. הסוודר שלי יוצר בבנגלה-דש. היא גם לא מקפידה על חוקי איכות הסביבה. בקצרה, יוניקלו היא לא חברה נחמדה בכלל. היא אמנם חברת ענק בינלאומית, היקף פדיונה מגיע לעשרות ביליוני דולר. 55% מפדיונה בא ב-2023 ממקורות שאינם יפניים. אבל היא לא דואגת לרווחת העולם. היא דואגת לעצמה. וזו אולי השורה התחתונה של אופנת פתיחת היבוא המוקצנת והגלובליזציה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

טוב, אני לא יודעת, אני רק מרגישה. 'התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף'  היא אחת ויחידה. קמתי הבוקר עם ההרגשה הזאת. הספר יצא לראשונה בפברואר 1936. מאז, הודפס אינספור פעמים, למרות שהיום הוא כבר הרבה פחות פופולארי.

ק להמשיך לקרוא ←

אחד ממכריי הצעירים, איש בן 60 פלוס, פוטר בימים האחרונים ממקום עבודתו. הוא פוטר מעכשיו לעכשיו, בלי שום אזהרה מראש. האיש ניסה להבין מדוע הוא מפוטר. היה לו טוב במקום העבודה הזה. הוא הלך לשם כל בוקר בשמחה, הוא השקיע שם את כל כוחו. אבל הוא לא קיבל תשובה. יומיים קודם לכן הוא ראה פתאום הודעה על שימוע במייל שלו. הוא חטף הלם. השימוע נערך על ידי המנכ"ל והבוס הישיר שלו. המנכ"ל אמר שהוא ייתן לו המלצות טובות.

להמשיך לקרוא ←

בשבוע שעבר, נשלחתי על ידי בתי לקנות שורה של מוצרי טקסטיל לבית. כלי מיטה לבן שמשרת בצבא, וזוג שמיכות פיקה להורים. פניתי לחנות כיתן שבקניוננו. מבט ראשון הבהיר לי שהחנות קטנה בתקופה האחרונה. השטח שלה צומצם לעומת זה שהיה פעם. מבט שני הראה לי שלא סתם היא קטנה, מבחר מוצריה הפך להיות דל וחדגוני.

להמשיך לקרוא ←

כשהייתי ילדה, לא היו קייטנות. לפחות לא במקום שבו אני גדלתי, רמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. ההורים היו עסוקים, לא היה להם זמן לשטויות כמו לנסוע איתנו לים. אז עזרי, חברי הטוב ואני נסענו לים לבד. שמרנו אחד על השני. למזלנו, המשאית שלקחה את כולנו יצאה מבית שבין שני הבתים שלנו. היינו מטפסים עליה בהתחלה, ועושים את כל הסיבוב הגדול ביישוב לאיסוף כל הדודות, חבילותיהן וצאצאיהן.

להמשיך לקרוא ←

זה לא שאני לא מרוצה מהכלכלה. הייתי אפילו כלכלנית בסדר, מצליחה למדיי. אבל, בדיעבד, ברור לי שזה לא המקצוע שהכי מתאים לי. הוא דורש המון יחסי ציבור וכוח. שני דברים שאני לא הכי טובה בהם.

ובמיוחד, שבימים ההם, המייל שוביניזם שלט במקצוע. אני חושבת היום על המרצים לכלכלה. אלה שלא הצלחתי לפתוח את הפה על ידם. גדלתי בבית משכיל יותר מרובם. בית מלא ספרים, שגם קראתי רבים מהם. ובכל זאת, סתמתי את הפה על ידם, חשבתי שהם אלוהים.

מי שתרם לתחושה הזו הייתה מזכירת החוג, שכנראה היו לה תסכולים משלה. כשבת נכנסה אליה, היא הייתה מתעלמת, משאירה אותנו לעמוד שעות ולחכות. אל הבנים היא התייחסה בחפץ לב ומיד. זה נראה אידיוטי היום, אבל אז זה ערער את ביטחונן של בנות רבות בחוג. אז, הנה, שטויות, זה מה שקובע לנו את החיים.

וכמובן שגם במשרד התעשייה והמסחר לא הקלו עלינו. היינו מעט בנות. השתיקו אותנו רוב הזמן. עשינו עבודה כמובן. עשינו אפילו עבודה מצוינת. אבל קשה לי לשכוח את הימים שבהם הבוס שלי היה מוסיף את שמו לכל מסמך שכתבתי. הוא היה עושה את זה לגבר? תשכחו מזה.

על כן, אני חושבת עכשיו שאולי היה לי מתאים יותר ללמוד ספרות. קראתי תמיד המון, וגם היה לי מה לומר על מה שקראתי. אני יכולה לכתוב על הספרים הטובים, אפילו כרגע אני זוכרת. ואז עולה לי לראש מה שעשו ללאה גולדברג. היא, ללא ספק, הייתה המוכשרת והמשכילה מכולם. אבל, נתן זך לא אהב אותה. תגידו לי, מי זה נתן זך? מישהו קורא אותו עכשיו? אבל בזמנו הייתה לו עמדת כוח.

אז הכל כנראה מתחיל ונגמר בכוח. לא חשוב באיזה מקצוע אתה עוסק. כוח מסוג מסוים, כוח של שדה הקרב. היכולת הזו להילחם ולאבד רגל. אני נזכרת בבוס מסוים שהיה לי. בוס שהתקדם יפה בשדרת הכלכלה. הוא לא היה הכלכלן הכי טוב. הוא היה ידוע כ'לא נחמד'. כאחד שגונב רעיונות והצעות מאחרים. אבל הוא הצליח, וזה מבחינה מסויימת העיקר.

אני נזכרת בעוד מצליחן אחד. מישהו קצת צעיר ממני, שלמד איתי לתואר שני. אני זוכרת באיזו הערצה הסתכלתי עליו, כשבא יום אחד להרצות אצלנו במשרד. ומה, הוא הציג רעיונות ייחודיים? היה לו עומק? לא, ממש לא. אבל הוא בא, רץ לבמה, והתחיל ישר לדבר בלי להסס לרגע. זו תכונה של גברים, של קצינים בשדה הקרב.

אז מה הייתי לומדת עכשיו? הייתי לומדת ספרות, בכל זאת. הייתי נהנית מהקריאה. בכלכלה, לעתים קרובות לא הבנתי מה המאמרים המתמטיים האלה רוצים. בספרות יפה, יש יצירות שעד היום אין לי עליהן מילה רעה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

לפני שני לילות, חלמתי חלום לא רגיל. הוא היה ארוך, הוא היה מפורט, ואני זוכרת ממנו הרבה. בחלומי, חיפשתי את משרד התעשייה והמסחר בתל אביב. הגעתי לבניין ענקי ומכוער, נכנסתי ויצאתי מכל מיני כניסות, טיפסתי במדרגות, ולא מצאתי. שאלתי אנשים, והם לא ידעו על מה אני מדברת. מוזר, משום שמשרד התעשייה והמסחר הוא, כמובן, בירושלים. כשעבדתי שם, הוא היה ממוקם בבניין ישן ויפהפה, בניין פאלאס ברחוב אגרון, שהיום שוכן בו מלון וולדורף אסטוריה.

להמשיך לקרוא ←

זה פוסט שהולך להרגיז את הכלכלנים הפוצים – הרציניים מדי. זה פוסט שברור שיגידו שהוא שטותי, כי הוא נכתב על ידי אישה. אבל כשאני חושבת היום מה לקחתי מקיינס, שאני אוהבת מאד, זה קודם כל ההומור שלו, רק אחר כך ההבחנות והרעיונות. כי השם היומרני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" לא ממש הוגשם. זה ספר מלא סתירות פנימיות. אין תיאוריה כללית, וגם לעולם לא תהיה בכלכלה. אבל בכתיבה של קיינס, למרות שהיא שאפתנית, יש גם הרבה הומור. ואל ההומור הזה התחברתי.

להמשיך לקרוא ←