אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.
טבריה היא עיר די גדולה, 52 אלף איש. לא גדולה כמו רעננה, או כפר סבא, ואפילו לא כמו הוד השרון שבה גדלתי, אבל בכל זאת גדולה למדיי. את זה רואים רק כשיוצאים ממנה, ועוברים מסלול מייגע במעלה ההר. למטה, בתחתית, היכן שהכינרת נמצאת, וכל המלונות היותר יוקרתיים, מרגישים כמו בעיירה נידחת. זאת, אם מעזים ויוצאים מהמלון לשאוף אוויר, ולטייל לאורך הכינרת.
בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.
כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.
בתיכון על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי זורקת את הקלמר שלי על הרצפה, ואז אוספת את כל העפרונות, המחדדים והמחקים. יופי, עברו עשר דקות. עשר מתוך חמישים, גם זה משהו.
קרוב לשמונים שנה מאז שהגעתי לשכונה. זמן לעשות סיכום של החיים שלנו. והשאלה הראשונה היא, כמובן, מי חי ומי מת. אז נתחיל באלה שכבר לא איתנו.
את רוב משחקינו שיחקנו בחוץ, ברחוב. הבתים היו קטנים, לא רצו שנשחק בפנים, כמעט ולא היו סבים וסבתות. כך יצא, שאחד המשחקים האהובים עלינו היה טיול בדרכים לצד הפרדסים. כשאני חושבת על זה היום, אני לא מבינה איך נתנו לנו – קבוצה של שלושה עד חמישה ילדים בגילאי שש עד עשר – להסתובב 'בין הפרדסים'. באותה תקופה נרצח ביריות במושב ירקונה, זוג שיצא אל בין הפרדסים, ונתקל במחבלים. אבל עובדה, ההורים היו עסוקים וטרודים, והעלימו עין.
עידן השוק החופשי 