את גינת הגג שלנו בבית הכרם בירושלים, אני זוכרת בגעגועים עצומים. היא הייתה גינה ספונטנית, לא מתוכננת. היא לא ראתה גנן מימיה. את שתילי הגרניום על הגדר שמסביב, גנבנו מכל מיני מקומות, לא כשתילים אלא כענפים שקטפנו כי אהבנו. וחוץ מזה, הייתה שם תערובת יפהפייה של צמחים שקנינו עם כאלה שקיבלנו במתנה. אנשים ידעו, כדי לשמח אותנו, מספיק להביא צמח.
אתם רוצים חיים מעניינים? בקשו מחמי, יוסף, שישאיל לכם קצת מקורות חייו. בשבוע שעבר, סיפרתי על קבלת תואר המייסטר שלו. קצת אחרי, הוא נשא לאישה את חמותי, ציפורה. אישי, ניסים, נולד ב-1939. אז, כידוע, פרצה מלחמת העולם השנייה. בולגריה, מראשיתה, הייתה ביחסי דיבור עם גרמניה הנאצית. בשלב כלשהו, גורשו היהודים מסופיה לערי השדה. חמי וחמותי עברו לרוסה, על שפת הדנובה, חמי גויס לעבודות שירות בצבא.
הדירה הראשונה שלנו בירושלים הייתה בשכונת סן מרטין. שכונה מאוחרת של הקטמונים, אחת משמונה תת-שכונות שהחלו להיבנות ב-1952, על מנת לקלוט עולים. היא גם נראתה בהתאם, דירה קטנה באיכות בנייה גרועה, דירת עוני. סן מרטין שוכנת במערב הקטמונים, מול פארק הצבאים.
מעל לכל תגובה שאני מקבלת עכשיו בפייסבוק, מופיעה הכותרת 'undefined', שזה בתרגום לעברית 'לא מוגדר'. מה זה אומר? מדוע זה הופיע פתאום, איש עד עכשיו לא הצליח להסביר לי. מה שבטוח, זה לא לטובתי, גם מספר הכניסות לפייסבוק שלי נפל בחדות. אם מישהו נתקל בזה, ויודע מה זה, הוא מזמן לכתוב לי כאן או בהודעה.
בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.
כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.
אתם, כמוני, בוודאי למדתם את תולדות הציונות מהספרים. אז הרצל כתב ככה, ואחד העם כתב ככה. הורינו קראו את זה, וישר עלו לאונייה שהובילה אותם לארץ. אבל יש גם סיפור אחר, לא פחות אמיתי, ואותו אבי סיפר לי כשכבר היה זקן, ולא עשה חשבון לאף אחד. אבי גדל בעיירה בשם רוז'ישץ', בצפון-מערב אוקראינה, על גבול פולין. הם לא היו עשירים, אבל היה להם בית עם גינה שטופחה באהבה על ידי סבתי. אבי ספג שם את אהבת הטבע שלו, ואת הרצון לעקוב אחר צפצופי הציפורים. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה, עם החזית על יד אותה עיירה. ביתם של סבי וסבתי נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. מדוע? סתם ככה, בא להם.
עידן השוק החופשי 