טוב, איך את תביני בלי שלמדת לתואר שני? הנה משפט המפתח לכל תעמולה, וגם לסיפורי הבדיון בכלכלה. בעוד שכל  מי שאי-פעם לימד חש בעצמותיו – מה שאתה מבין, אתה יכול להסביר. או, איך אומרים בפולנית בסיסית: זה לא קשה, אפילו את תביני.

חייבים לשמור על תקציב ממשלה מאוזן!
 
ממש על פי אותו שכל ישר של ניהול משק בית. טוב יותר בלי אוברדרפט, טוב יותר בלי חוב. עם זאת, משק בית לעתים לוקח משכנתא, ולעתים לווה למימון לימודי בני המשפחה, או לשיפור בריאותם. ובאותה מידה, גם לממשלה לפעמים כדאי ליצור גירעון בתקציבה, ולצבור חוב, על מנת להקדים הוצאות נחוצות. במיוחד שהוצאות מסוימות, כגון שיפור השכלת הציבור או בריאותו עשויות לתרום לצמיחת התוצר ולהגדלת גביית המסים בעתיד.

כמו במשק בית, תקציב הממשלה בנוי מהכנסות והוצאות. במשק בית ההכנסות הן משכר, קצבאות ורווחים על רכוש. בממשלה ההכנסות הן בעיקר ממסים, וגם מרווחים על רכוש שנמצא בידיה (כגון חברות ממשלתיות).

האם משק בית וממשלה זהים לגמרי בהתמודדותם התקציבית? כמובן שלא. יכולתם לגייס אשראי היא שונה, וגם העונש שיוטל על חטאי מימון נלוז אינו דומה בשני המקרים. הגדלת גירעון הממשלה עלולה להיות כרוכה בליבוי אינפלציה. תסריט דומה לא קיים בניהול משק בית. ובכל זאת, ההיגיון הבסיסי של תקציב מאוזן משותף לשני המוסדות.

והגירעון – שלא יעלה על 3% מהתמ"ג!

3% בדיוק? למה? כך נקבע בהסכם מסטריכט, הסכם היסוד של מטבע האירו. שום קו אמיתי לא נחצה בשיעור הזה. רק רצו לנקוב באיזשהו מספר מוסכם, לא גדול מדי ולא קטן מדי.

הכרת יחסיותו של עיקרון ה-3% אינה אומרת שמותר לזלזל בו. כי כמו כל מוסכמה, גם זו נתמכת על ידי הגדולים והחזקים. נותני האשראי, ראשי העסקים הבינלאומיים, הם שעומדים מאחוריה. ובכל זאת, חשוב לדעת שקו ה-3% נפרץ לא פעם על ידי מנהיגות הסדר העולמי. ארה"ב וגרמניה פרצו אותו בשנים 2005-2002. ארה"ב, על פי ההערכות המקובלות, תפרוץ אותו בגדול ב-2008.

אם כך, ברור שאסור להגדיל את ההוצאה!
 
זה הרגע לנפנף לשלום להקבלה בין ממשלה למשק בית. הכנסותיו של משק בית די צפידות: מישהו מבני המשפחה אולי יכול לעבוד עוד כמה שעות בחודש. הכנסותיה של הממשלה גמישות בהרבה, כי הן מתבססות על מסים שאפשר להגדיל. מאז שנות ה-80, בישראל ובכל העולם המתועש הוחלו רפורמות מס רדיקליות. רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל. פוטנציאל גבייה נוסף טמון גם במס ההכנסה על המאיון העליון ובמסים אחרים. כשההכנסות גדלות, אפשר להגדיל את ההוצאות ללא יצירת גירעון.

אבל ממשלה גדולה מזיקה לכלכלה!

המרכיב הזה הוחדר לדיון ב-30 השנה האחרונות. הוא בא כריאקציה להדגשת תפקידן של הממשלות בשיקום ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתירה לממשלה קטנה מתבטאת במעקב מדוקדק אחר שיעור ההוצאה הציבורית בתמ"ג במדינות שונות. בישראל, למשל, היה שיעור הוצאת הממשלה הרחבה מהתמ"ג ב-2007 46.3%, בדיוק כמו ממוצע האיחוד האירופי, וטיפה יותר מממוצע המדינות המתועשות (43.9%). זאת, על פי נתוני דו"ח בנק ישראל ל-2007. נתוני הדו"ח ל-2006 מעמידים את ישראל (46.5%) מתחת להולנד, פורטוגל, פינלנד, בלגיה, אוסטריה, איטליה, צרפת, דנמרק ושוודיה שבראש (55.9%).

עוד מילה אחת על הגדרת "הממשלה הרחבה". על פי דו"ח בנק ישראל 2007, היא כוללת את הממשלה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, המוסדות ללא כוונת רווח שעיקר הכנסתם מהמגזר הציבורי (קופות החולים, האוניברסיטאות, הישיבות ועוד), ואת המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית וקק"ל). הגדרות כאלה רחבות ומורכבות הן בעייתיות בהשוואה בינלאומית. מן הראוי היה, שבמקביל, תיערך השוואה של שיעור הוצאות הממשלה בלבד. אולי היא תעמיד את ישראל במקום אחר במסדר הבינלאומי.

במיוחד כשאתה צעיר, בריא, ושונא תחבורה ציבורית!

הבחירה ב"ממשלה קטנה", או בהוצאה ציבורית קטנה, היא בעיקרה בחירה במודל ניהול המדינה האמריקני. שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר בארה"ב הגיע  ב-2006 ל-36.5%, בעוד שבצרפת הוא עמד על 53.8%, באיטליה – 49.6%, ובשוודיה, כבר אמרנו, 55.9%.

לא סתם השתמשנו במונח "בחירה", כי ליתרונה של הממשלה הקטנה על פני הממשלה הגדולה אין שום הוכחה, וגם לא יכולה להיות. מחקרים מסוימים מראים שלא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי הקשר בין שיעור הצמיחה ורמת החיים לגודל הממשלה. דהיינו, בשני הקצוות יש מדינות צומחות ולא- צומחות, בעלות רמת חיים גבוהה ורמת חיים נמוכה.

אבל ההשוואות הכלכליות הכמותיות דלות מטיבן. כי מה אם בתקופה מסוימת התמ"ג צומח יותר, או גבוה יותר במדינה כלשהי? התמ"ג, על פי הגדרתו, מיועד לכסות תחום חיים מוגבל. כך גם כל המשתנים הכלכליים המדידים האחרים. טונה של מידע רלוונטי נוסף מפריד בין אורח החיים בצרפת לאורח החיים בארה"ב, כפי שיודע כל מי שאי-פעם אכל במסעדה בשתי הארצות, או נכנס לחנות בגדים ולמספרה בשתיהן. מי ששהה שם תקופה ארוכה או שוחח עם המקומיים מכיר את שאר ההבדלים – מאיכות התחבורה הציבורית ועד לערבות המדינה לקשישים, חולים ומובטלים.

וגם חובב מענה קולי!
 
חשוב לדעת שההתניה על גודל הממשלה אינה נמצאת בכללי מסטריכט, שבאים לבצר את יציבותו הפיננ�
�ית של האירו, ולכן נתפשים כקודקס יציבות בינלאומי. שם, מגבילים את שיעור גירעון התקציב בתוצר (3%) ואת שיעור החוב הציבורי בתוצר (60%), אך לא את גודל הממשלה. ובעצם, גם בדיוני התקציב הפומביים בישראל פחות עוסקים בממשלה קטנה – ממשלה גדולה, רק שעל ידי הצגה לא-בהירה ומוטה של הדברים, גורמים לציבור להבין כאילו הגדלת ההוצאה היא בהכרח הגדלת הגירעון והגדלת החוב.

מאחורי ההצגה המגמתית מסתתרים, כתמיד, כסף וכוח. הקטנת הממשלה, פירושה, העברת עוד ועוד פעילויות לידיים פרטיות. כי כשהממשלה גובה פחות מסים ומוציאה פחות, היא יכולה לממן פחות כבישים, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. כך ניתנת לגיטימציה לזכיינות פרטית בכל תחום: מסלילת כבישים והפעלתם ועד להקמת מכללות פרטיות.

הפרטת השירותים כרוכה לא רק בדה-לגיטימציה של ההוצאה הציבורית בכללה, אלא גם בשתילת מידע כוזב על איכות השירות שהוענק על ידי המגזר הציבורי בישראל במשך עשרות שנים. את הנקודה הזו כל אחד יכול להבהיר לעצמו כבר עכשיו, מספר שנים לאחר שכמה מהשירותים הציבוריים העיקריים בישראל הופרטו. כמה שילמת קודם? כמה אתה משלם עכשיו? ובעיקר, מה אתה מחבב יותר: את המענה הקולי של המוקדנית בחברה המופרטת שאין-לה-מושג-מה-אתה-רוצה, ולא, היא-לא-יודעת-איך-מגיעים-לממונה-עליה; או את ההמתנה לפקיד שותה-התה בממשלה, שכן ידע על מה אתה מדבר, וכן העביר אותך לממונה גם אם בקצב שלו.

 
במבט ראשון, נראה כאילו מפלגת העבודה לא יכלה להמציא תרגיל פוליטי מבריק יותר מדרישתה להגדיל את הוצאת התקציב ב-0.5% מעבר לתוכנית האוצר. תוואי האוצר ל-2009, המוכתב על ידי מדיניות רב-שנתית, נוקב בהגדלת הוצאה של 1.7% לשנה. העבודה דרשה הגדלה של 2.2% לשנה הקרובה. הפרש מחצית האחוז מסתכם בפחות ממיליארד שקל בתקציב כפי שהוא מוגדר לצורך חישוב הגירעון (וב-1.6 מיליארד שקל בתקציב בהגדרתו הרחבה ביותר). משמע, זו תוספת זניחה לגמרי (בסביבות ה-0.1%) לשיעור הגירעון בתמ"ג, וכולם היו אמורים לצאת מרוצים.

מרוצים, כל-אחד מסיבתו

העבודה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא מופיעה בציבור כמי שבצו השקפתה הסוציאל-דמוקרטית דורשת ומשיגה תוספת הוצאה. הממשלה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא נחלצת מהמשבר הקואליציוני. והאוצר היה יוצא מרוצה כי גירעון התקציב לא משתנה באפן משמעותי, והוצאת התקציב –אלוהים גדול! כפי שתיכף נבין מדוע.

חצי אחוז – פחות מהשגיאה בתחזית

בניגוד לתרחיש עד ל-2007, אינפלציית 2008 ואילך מצטיירת כבלתי-יציבה ולכן גם קשה לחיזוי מראש. כי זאת יש לדעת: תחשיבי האוצר מוצגים לציבור ב"מחירים קבועים", דהיינו, ללא התחשבות בהשפעתה של האינפלציה הצפויה. בתקציב נשמרת רזרבה לצורך הפעלתו במחירים שוטפים, או, במילים אחרות, התאמתו לשיעור עליית המחירים במעבר מ-2008 ל-2009.  טווח האי-וודאות לגבי היקף הרזרבה שיש לשמור לשנה הבאה עולה בהרבה על הפרש ה-0.5% בהוצאה או ה-1.6-1.0 מיליארד שקל.

כי איך בונים תקציב?

אחד, גירעון – שהינו ההפרש בין ההוצאה להכנסה – לא גדול מדי (לא יותר מ-3% מהתמ"ג על פי המוסכמה הבינלאומית הרווחת). זאת, משום שגירעון מוביל לצבירת חוב לאומי (נטל על הדורות הבאים), וגירעון גדול מדי עלול ללבות אינפלציה.

שניים, צפי הכנסות התקציב מוכתב על ידי צפי הצמיחה. עיקר הכנסות התקציב בא ממסים, וגביית המסים מתייחסת יחס ישר להיקף הפעילות במשק, כפי שהוא נמדד על ידי התמ"ג. מכאן, שאם האוצר בהנחותיו ל-2009 מסתמך על שיעור צמיחה של 3.5% – דהיינו, שיעור גידול של כ-3.5% בהכנסות התקציב – הסתפקותו בהגדלת הוצאה של 1.7% מצביעה על כך שהוא חותר חזק למזעור חובה של הממשלה כחלק מהתמ"ג, או שהוא חושש שהאינפלציה תנפח את הוצאותיו ואת גירעונו מעבר לניפוח התמ"ג. ייתכן גם שהאוצר לא מאמין בכל לבו בהנחת הצמיחה של 3.5% לשנת 2009.

כך או כך או כך (וייתכן בהחלט שכל שלוש ההשערות נכונות) מתקבל הרושם שהאוצר שם לעצמו חבילת רזרבה סודית בצד – קואליציה מעורערת כמו נישואים מעורערים.
 
ולמי לא סיפרו? – ל"עבודה"  

חבילה זו שימשה את האוצר בדיון הממשלה להגדלת הוצאות התקציב במשרדים השונים, מבלי שמסגרת העל של התקציב נפרצה. דהיינו, הגדלת ההוצאה של 1.7% כלפי השנה שעברה נותרה כפי שהייתה. התסריט הזה הפתיע את מפלגת העבודה בגלל היעדר הכנה מקצועית מספקת בשורותיה. לא די לדון בעקרונות, חייבים להכיר גם את כל רזי תפעול התקציב. שמירת רזרבה גדולה סבירה בהחלט בתנאים הנוכחיים.  האי-ודאות לגבי 2009 חורגת מכל מה שמוכר לנו זה עשרות שנים. מי יכול לערוב לאינפלציה שאינה גבוהה מ-3% ב-2009, גם אם בנק ישראל עושה את מיטבו. ומי יכול להתחייב על תוואי צמיחה מוגדר, כשהחדשות מיפן ומאזור האירו מורות על התכווצות התוצר ברבע השני של 2008, והסיכויים בארה"ב לא נראים טובים יותר. אפשר לבוא בטענות אל האוצר רק בעניין אחד: מדוע שמץ משיטותיו המתוחכמות לא מובא לידיעת הקהל הרחב, ואפילו לא לידיעת ועדת הכספים בכנסת, או לידיעתו של כל פורום מקצועי בכיר אחר.  לא ברור אם אפשר לבוא בטענות אל ראש הממשלה, שבוודאי הובא בסוד העניין, אך מחמת רחשי אהבתו לראש מפלגת העבודה מילא את פיו מים. כך יצא שתרגיל הכוח של מפלגת העבודה הפך אותה לעוד יותר מוחלשת ונלעגת בעיני הציבור.

והיא דווקא יכלה לצאת גדולה
 
במשק לא-צומח, הגדלה משמעותית (תוספת 1.5% ויותר ולא 0.5%) של ההוצאה הממשלתית היא רצויה ועשויה להחזיר את המשק לחיים. הגדלה כזו כרוכה ביצירת גירעון ניכר בתקציב, שאינה רצויה, או, לחליפין, העלאת מסים כדי להרחיב את ההכנסות. ניתן, לדוגמא, להעלות את מס החברות המרבי שירד מ-61% בשנת 1986 ל-27% ב-2008. כל אחוז נוסף של מס חברות יוסיף עוד כמיליארד שקל להכנסות האוצר. כמובן שגם העלאת מס ההכנסה האישי על המאיון העליון היא אפשרית, ועשויה להניב את המיליארדים שלה. כדאי רק לחדד נקודה אחת: לא כל העלאת מסים תועיל, ולא כל הוצאה תניע את המשק, צריך למצוא את השילוב הנכון ביניהן. ואגב, מצעו הכלכלי המתגבש של אובמה בארה"ב מכביד את נטל המס על המאיון העליון, ועוד יותר על האלפיון העליון, על מנת להרחיב תחומי הוצאה ממשלתית נחוצים.

אבל מפלגת העבודה לא דנה באפשרויות האלה. היא חוששת להרגיז כמה בעלי-מאה (ואגב, לא כולם יתרגזו) שלא אוהבים לשלם מס. חבל, כי זה היה עשוי להיות צעדה הראשון במסע הארוך להיות (שוב?) גדולה בעיני הציבור.
 

קבלו אותה! "לאחר יותר משלושה עשורים בשממה, המדיניות הקיינסיאנית חוזרת". כך מדווח "האקונומיסט", שבועון הכלכלה הבריטי הנודע, בגיליונו מה-16 לפברואר 2008. ובעצם, אם לדייק יותר,  "האקונומיסט" אומר שהמחלוקת סביב התיאוריה הקיינסיאנית חוזרת.

זה לא שכולם עכשיו נשבעים בשמו של קיינס, אבל, לפחות, כבר לא מתעלמים מקיומו. תורתו של קיינס, האומרת כי ניתן לחלץ משקים משפל בעזרת הרחבת תקציב הממשלה, הופיעה לראשונה, בניסוחה המוכר היום, בספרו מ-1936 "התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף". היא ידעה יותר מ-30 שנות פריחה, יובשה במשך יותר משלושה עשורים, והנה היא שוב חוזרת. האם זה מין חוק בכלכלה, שכל שלושים שנה מחליפים את הראש?

הקמבק הגיע פתאום דווקא מצד ממשלו הרפובליקני של בוש, שהקצה חבילת תמיכה בהיקף של 185 מיליארד דולר למשק האמריקני. 152 מיליארד (כ-1% מהתמ"ג) יוצאו בשנת 2008.

מפתיע? הנה חיבוק ממסדי מפתיע יותר. הוא בא מזרועות קרן המטבע הבינלאומית, נציגתה הבלתי נלאית של התיאוריה הקלאסית בכלכלה, הגורסת כמה שפחות התערבות ממשלתית. כעת, הקרן מטיפה לרופף את חגורת ההוצאה אם ההאטה העולמית תימשך ותחמיר. מנכ"ל הקרן, דומיניק שטראוס-קאהן, יצא בקריאה ברוח זו, בפברואר, במפגש שרי ה-G-7 בטוקיו. שטראוס-קאהן טוען שמדיניות מוניטארית (כלומר, הנמכת רבית והגדלת כמות הכסף) לא תועיל הרבה בהאטה הנוכחית. הוא גם מוסיף, שתקציבן המאוזן למופת של מדינות רבות בימים אלה מאפשר הגדלת הוצאה ללא חשש.

ההכרזה הלגמרי בלתי צפויה מפיו של בכיר בקרן המטבע מעוררת תגובות לכאן ולכאן. וכרגיל, "האקונומיסט" עושה את מלאכתו, ומראה כיצד המדינות המתועשות החשובות עברו מגירעונות ניכרים ב-1990 לכמעט איזון ב-2007. בגוש האירו, למשל, שיעור הגירעון המעודכן עומד על כ-0.7% מתמ"ג.

"האקונומיסט" גם פורש את קשת הדעות. מצד אחד, אלה שמנפנפים בחבילות הוצאה ממשלתית שבוזבזו לשווא. ומצד שני, אלה שעומדים על דעתם שחבילות כאלה יכולות להועיל באופן ביצוע נכון ובעיתוי נכון.

תודו, ההדגשה על אופי החבילה ועיתויה היא גאונות רטורית. כי הוא אומרת: תלוי איך, תלוי מתי, תלוי למה  וכמה. נשמע מאד הגיוני כמרשם לכל בעיה אנושית. ושפל כלכלי הוא קודם כל בעיה אנושית.

ועל כן, ניתוחים כמו אלה ש"האקונומיסט" מצטט, חביבים על כמה מהכלכלנים ומעלים חיוך סלחני על שפתי האחרים. נו, אז מה, חבילת התקצוב היפנית הענקית של שנות ה-90 לא שלפה את יפן מהבור? טוב, יש מי שאומר שהיא הופעלה למקוטעין ולכן לא הייתה לה השפעה. מנגד, הדחיפה התקציבית של 2001 בארה"ב מאד הצליחה? כי היא התאימה למקומה ולזמנה. אפשר לשכפל את המידע ממאות מקרים דומים, כפי שמאות מחקרים כבר עשו. אפשר לקשר בין המשתנים בעזרת מודלים כמותיים מתוחכמים. ובסוף, מה? הכל תלוי. למדנו משהו שלא ידענו קודם?

קיינס, שכתב את ספרו טרם המהפיכה המתמטית והסטטיסטית בכלכלה, הבין בחושיו את מגבלת ההוכחה הכמותית, בתחום שאינו נתון לניסוי מעבדתי מבוקר. כלי השכנוע שלו היו הטיעון המסאי החד וההומור. זאת, כרוצה לומר לקוראיו: תבחרו אתם, מאמינים לי או לא?

וכך, בפרוזה יפה להפליא, הוא מנסה לשכנע את קוראיו שיצירת גירעון בתקציב הממשלה בעת שפל, והפניית הכסף אף לייעודים הכי לא יצרניים שאפשר לדמיין, תוביל את המשק להתאוששות. כי אם העובדים והציוד ממילא מובטלים, החזרתם למעגל של ייצור-הכנסה-הוצאה תניע את הגלגל, וזה מה שהכי חשוב במצבים כאלה.

קיינס אף פעם לא מתנסח ביובשנות, כפי שתראו עוד שתי מלים מכאן: "בניית פירמידות, רעידות אדמה, אפילו מלחמות, עשויות לתרום להגדלת העושר הלאומי, אם דבקותם של המדינאים שלנו בעקרונות הכלכלה הקלאסית עומדת בדרכו של משהו טוב יותר" (Keynes p. 129). או, בנוסח דומה: "מצרים העתיקה הייתה בת מזל כפליים….בכך ששלטה בשתי פעילויות: בניית פירמידות והחיפוש אחר מתכות יקרות, שפירותיהן, כיוון שלא שימשו לצריכה, לא הפכו למיותרים בהיותם בעודף. ימי הביניים הצטיינו בבניית קתדראלות וזמירת קינות. שתי פירמידות, שתי מיסות למתים, טובות פי שתיים מאחת; אך לא כן שני פסי רכבת מלונדון ליורק"  (Keynes p.131). רוצה לומר, דווקא הפעילויות הבלתי נחוצות, שלא נתונות לסד של חשבונאות ציבורית קטנונית, הן שמביאות את הישועה למשקים תקועים.

סגנונו של קיינס, שבתקופת חייו פתח בפניו את כל הדלתות היה בעוכרי התקבלותו בעשורים האחרונים. כלכלת העידן שמראשית שנות ה-70 ועד עכשיו, נשלטת על ידי טיעון מובנה  שאינו אינטואיטיבי. ביסודה, מונח פיתוח מתמטי שיטתי שלכאורה נותן תשובות חד-משמעיות; למרות שכל מי שלומד את המודלים לעומקם מבין שהשאלה-שאין-לה תשובה פשוט מוסטת להנחות הבסיס. הנחת המוצא היא שנבחרת בשרירותיות, ואפשר היה גם לבחור הנחה אחרת.

העברת הדגש מהביטוי המילולי לפורמליסטיקה מתמטית תרמה לסדר בדיון הכלכלי. עם זאת, היא דיכאה כל מחשבה שלא הולכת בתלם, וניתקה את הכלכלה משאר מדעי הרוח והחברה. אין סימפטום יותר נאמן לנזק שעודף המודליסטיות גרם, מהיעדרו המוחלט של ההומור בכתיבה הכלכלית של השנים האחרונות.

חזרתו של קיינס לזירה מסמנת עידן חדש בכלכלה. תם עידן של שלושים שנות הסכמה כבדת ראש. מהפתח מגיח הספק. המחלוקת חוזרת. ההומור חוזר.