פן אחד חשוב מוחמץ על ידי מבקרי הגלובליזציה חמורי הסבר, והוא המשחקיות שבדיון. לא נחדש דבר אם נאמר שהגלובליזציה היא מגרשם של העשירים והחזקים. מי שיש לו כסף להזיז, והוא מספיק מחובר ומקושר, ואינו מדי אנין בבחירותיו הוא שיגרוף את כל הקופה. אנשים כאלה גם בונים את הטיעון שלהם בתחכום.

תחכום? או מה שנחשב כזה. עצם ההצגה של המודל הכלכלי במונחים מוחלטים. כאילו שיש רק מודל אחד, שמצליח להסביר את כל מה שקורה בכלכלה, ונותן תשובה חד- משמעית לכל דבר. בתפקיד הזה משמש מאז שנות ה-80 המודל הניאו-ליברלי, או, בגרסתו היישומית, הקונסנסוס הוושינגטוני ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

הקונסנסוס והאמנה מכילים בתוכם את המרכיבים הידועים: תקציב ממשלה מאוזן או בעל גירעון מזערי; חוב ממשלתי כמה שיותר קטן; מערכת ציבורית (ובעצם, תקציב) הכי צנועה שאפשר;  בקרה, התערבות, תחיקה של הממשלה – שתורגש כמה שפחות. ומה שנגזר מזה הוא ה-כ-ל. נראה כמה דוגמאות.

ראשית, גירעון הממשלה. בגרסת הקונסנסוס והאמנה הוא אמור תמיד להיות מזערי. אבל זו אינה התפישה הבלעדית בכלכלה. במודל הקיינסיאני, למשל, גירעון הממשלה גמיש ומשמש ככלי מדיניות. מי צודק? מאז שנות ה-30 ועד לשנות ה-70, גירעון מורחב שימש לחילוץ כלכלות משפל. בשלושים השנה האחרונות האפנה השתנתה.

מה שמחזיר אותנו למשבר הכלכלי העולמי הנוכחי. ביום ד' שעבר, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי הוריד את הרבית, בפעם השנייה זה ששה שבועות. גורו ההשקעות, ג'ים רוג'רס, הכריז בתגובה שבן ברננקי משוגע (TheMarker 4/11/07). ג'ים רוג'רס הוא מי שהקים עם ג'ורג' סורוס את קרן קוואנטום. יש הוכחה טובה יותר להבנתו ב"שווקים"? ורוג'רס אומר שברננקי, בהחלטותיו, מאיץ את האינפלציה. ניתן עוד להוסיף שברננקי מנפח כך את בועת הבורסה.

"השתגעותו" של ברננקי היא סוג של מפתח להבנה הכלכלית. ברננקי מוריד את הרבית כי תחומים מסוימים בכלכלת ארה"ב מידרדרים לשפל. לכאורה, הוא יכול להמליץ על הרחבת תקציב הממשלה, שנחשבת לתרופה חלופית במצבים כאלה. אבל, כאמור, היא לא התרופה שבאפנה.

התחלופה הזו בין הרחבת תקציב להורדת רבית היא משחק שדורש הסבר. שתיהן, לדעת כלכלנים רבים, עשויות לעורר את הכלכלה, אבל בעזרת מנגנונים שונים. הרחבה תקציבית תעודד בעיקר את הפעילות הריאלית. כי מה ירחיבו? תשתיות, חינוך, בריאות, תמיכה לייצור. הורדת רבית תזרים שיקוי קסמים לבורסה ולפיננסים. ולראיה, הרביות הנמוכות בעולם בימים אלה, יחד עם בועות הבורסה והרכישות הממונפות.

יותר מזה, מתנגדי התקציב הנדיב וגירעון הממשלה המורחב טוענים כי שניהם – בגלל ביקושה המוגבר של הממשלה לכסף – דוחפים להעלאת רבית. מכאן, מתברר אחד ממקורות ההתנגדות העיקריים ל"ממשלה גדולה" – עליית הרבית. פיננסיירים מבריקים לא משתגעים על רבית גבוהה.

ופה, הגענו למקום החביב בו העולם מתחלק לטובים שרוצים תקציב מורחב, ורעים שדורשים משמעת תקציבית. אך מה שיפה בגלובליזציה שהיא מסבכת את האבחנות. מה לעשות, תקציב ממשלה מורחב עלול ללבות אינפלציה. וכשזרימת ההון בין המדינות חופשית, אינפלציה עלולה לערער את היציבות יותר חזק ויותר מהר. היא עלולה ללבות פיחות. והיא עלולה גם להפיל את הבורסה.

ובעיקר, בעולם של גלובליזציה, בו הכל פתוח ומגיב מהר, משקים קטנים ופתוחים, כמו המשק הישראלי, עלולים ליפול למשבר בזריזות רבה. ולמי הם יפנו כשיזדקקו לאשראי? לרשעים מקרן המטבע, או ממשרד האוצר האמריקאי, או אפילו מהמגזר הפיננסי הפרטי העולמי.

ואז, מה זה חשוב אם הקונסנסוס הוושינגטוני הוא האמת שאין בלתה, או העמדת פנים אינטרסנטית. כל עוד שהמשק פתוח, אין ברירה אלא לשחק על פי כלליו. האם הגענו כאן לקיר בלתי עביר? לא, כי חופש הבחירה עדיין טמון בהחלטה על דמות הגלובליזציה. בסוף שנות ה-80, המשק הישראלי שם על עצמו חליפת גלובליזציה סטייל המנהלת הפמיניסטית מדור קודם – מין מרגרט תאצ'ר. זה אינו הכרחי. עכשיו, כשאירופה וארה"ב מתפכחות מהליברליזם הנוקשה, ומבינות שצריך להתאים את מדיניות היבוא ותנועות ההון לתמונה החדשה, עם סין והודו בחזית, אפשר לעצב קו מתאים יותר גם לגזרה הישראלית.

 
קבוצת צעירים, שהכלכלה והחברה בוערות בעצמותיהם, מנסה לקדם שיח בין הבוחרים לנבחרים. הקבוצה, באתר עבודה שחורה מציגה שאלות נוקבות לחברי הכנסת, בעיקר מהעבודה ומפלגות שמאל אחרות. הצעירים שואלים, הח"כים משיבים, והציבור עוד לא מצטרף בהמוניו.

איך לגרום לציבור להיות מעורב? זו השאלה שהציב לי איתי אשר מהקבוצה. ותשובתי, איך לא, היא קצת מורכבת. הציבור, על פי הרגשתי, עייף ומותש ושומר את כוחותיו לשמירת מקום העבודה שלו. הוא פונה, לעתים, לחברי הכנסת בבעיותיו האישיות. אך אינו מאמין בהתגייסותם הכנה להנעת שינויים גדולים יותר.

הציבור רואה כי חברי הכנסת מהעבודה וחברותיה לדעה מתמקדים בעיקר בחקיקה חברתית. הם מנסים לחוקק חוקים שיגנו על העובדים, נלחמים על הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, ונאבקים בגבורה על כל שקל בתקציב החינוך והבריאות. הכל מלא כוונות טובות, אך התוצאה לא ממש מרשימה. זאת, בגלל הסביבה הכלכלית בה ישראל שרויה בעידן הגלובליזציה.

ניקח, לדוגמא, את החקיקה בתחום העבודה. החוק אמנם קובע שיש לשלם ביטוח לאומי או דמי הבראה לכל העובדים. אך מעסיקים רבים אינם מצייתים לו, ורוב הנפגעים לא יעמדו על דרישתם גם אם מערכת האכיפה תהיה הדוקה יותר. מה אנחנו מדברים על פועלים קשי יום? אקדמאים בכירים, בחוזה אישי, הם חסרי אונים מול המעסיק. כל עורך דין יאמר לכם את זה תמורת סכום דולרי הולם. לתבוע מעסיק גדול? It's not done.

ברור לגמרי, שבחברה מתוקנת לא מגיעים לתביעות כאלה. אך ישראל כבר מזמן אינה חברה מתוקנת. מה שמוביל לשאלה היפה מה קודם למה: קלקול הערכים לאימוץ כללי הגלובליזציה או להיפך. אבל, כעת, מה זה משנה. במציאות הנוכחית הממשלה באמת צריכה להקפיד על גירעון התקציב שלה. המעסיקים בענפים הנתונים לתחרות בינלאומית, כגון תעשייה, או תיירות, או חקלאות, באמת מוגבלים ביכולתם לתגמל את העובדים. והשאר, מעסיקים בשירותים המקומיים, למשל, למה שלא ינצלו את הנורמה המתירנית.

ולכן, הציבור היום מתייחס בחיוך ציני לכל חקיקה חברתית. הוא קולט היטב את המגבלות שהגלובליזציה משיתה. וכאן מתחילה תשובתי על "איך לגרום לציבור להיות מעורב". קודם כל, צריך לגרור את המפלגות לדיון כלכלי רציני. מאמר יפה של משה פוקסמן, המזכיר האקדמי של מרכז מורשת בגין, מתאר את המהפך הפוליטי של 1977 (TheMarker 29.10.07). טענתו העיקרית היא כי המהפך היה מושתת על הצגת אלטרנטיבה כלכלית ברורה למדיניות הסוציאליסטית של ה"מערך", העבודה בגלגולה הקודם.

וכך אמר בגין לציבור באחד מנאומי הבחירות שלו: "שתי השקפות ניצבות היום בישראל – סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלכם פירושו נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם שבו אנחנו מאמינים פירושו חירות לאדם ודאגה לאדם. במילים אחרות – חירות וצדק המשולבים יחדיו". וכדי להבהיר את כוונתו, בגין הכריז על הסרת הפיקוח על מטבע חוץ חמישה חודשים לאחר היבחרו לראש ממשלה.

התזה של בגין עומדת כבר 30 שנה למבחן. נראה, שעכשיו ברור שהיא אינה ממלאה חלק גדול מהבטחותיה. משק קטן, שהוא באופן בלתי נמנע גם משק עתיר יבוא וייצוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתוח וליברלי כמו הענקים. הוא חייב בהגבלה מסוימת על היבוא שלו, בהכוונה מסוימת של שער החליפין, ובבקרה די רצינית על תנועת הכספים ממנו ואליו. מה גם, שאצל נותני הטון בכלכלה העולמית (ארה"ב והאיחוד האירופי) משתררת יותר ויותר הדעה על הצורך בנסיגה מסוימת מהחופש הכלכלי המופלג של שנות ה-90 וראשית ה-2000.

הנסיגה הזו, הזהירה והעדינה מהגלובליזציה, נותנת קצה-קצהו של מפתח ללב הציבור. ואם הח"כים של העבודה צמאים לקשר עם ציבור אכפתי ומעורב, גם הם צריכים לחזור להיות מעורבים. לא בחקיקה חברתית, שנתפשת היום כמניפולציה תקשורתית חביבה גם על ידי הכי לא מתוחכמים, אלא בתוכנית כלכלית אלטרנטיבית. תוכנית סוציאל-דמוקרטית לעידן הגלובליזציה. ה"מהפך" של העבודה. טוב, לא השם הטראומטי הזה.

 
בנק ההשקעות האמריקאי הנודע, מריל לינץ', דיווח לאחרונה על מחיקת נכסים בשווי 5 מיליארד דולר. זאת, בעיקר, עקב הפסדיו בניירות ערך מגובי משכנתאות והלוואות ממונפות. (TheMarker 7.10.07) . מריל לינץ'? מחיקת ערך? מיד פוטרו שני מנהלי חטיבות. צמרת החברה, מיותר לומר, לא ידעה דבר על מעשיהם הכושלים.

הדיווח הזה הזכיר לי עוד פרק נפלא בספרו של גלבריית על משבר 1929.  (The Great Crash, 1929)
בפרק, שכותרתו "בגולדמן סאקס נשים מבטחנו", גלבריית מפרט כמה מעלילותיהם של בנקי ההשקעות בשנות ה-20 של המאה שעברה. גולדמן סאקס הוא אחיו תאומו של מריל לינץ' בחשיבותו ומכובדותו. תחושת ה"היינו כאן" התעוררה אצלי. מיותר לחזור על כל הסיפור שתופש 23 עמודים. את תמצית טעמו ניתן לקבל משורות הסיום:

"שנים מאוחר יותר, מוקדם בבוקר אפור בוושינגטון, התקיים הדו-שיח הבא בפני וועדה של הסנאט האמריקאי.

סנאטור גוזנס: האם גולדמן סאקס ושות' מנהלת את חברת הסחר גולדמן סאקס?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: והיא מכרה את מניותיה לציבור?

מר סאקס: חלק מהן. הפירמה, באופן מקורי, השקיעה ב-10% מההנפקה, בסכום של 10 מיליון דולר.

סנאטור גוזנס: ושאר ה-90% נמכרו לציבור?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: באיזה מחיר?

מר סאקס: 104. זו המניה הישנה…המניה פוצלה לשניים.

סנאטור גוזנס: ומה מחיר המניה כעת?

מר סאקס: בערך 1.75."

***

מה קרה במשך יותר מ-70 השנה שחלפו? סיבוב שלם, 360 מעלות. בעקבות קריסת 1929, הוקמה במגזר הפיננסי האמריקאי מערכת בקרה אדירה. כל העולם המערבי אימץ אותה. עברו כמה עשרות שנים, הטראומה התפוגגה, ובראשית שנות ה-80 החלו מחדש לרופף את המוסרות. וכמובן, שלא סתם, אלא בחסות תפישה שלמה שאחד מכינוייה הוא "הקונסנסוס הוושינגטוני". הקונסנסוס בין הממשל לעסקים ואקדמיה מטיף לכלכלה הכי חופשית שאפשר. ולמי שעוד לא מבין, כמה מילות קוד לרענון הזיכרון: פרייבטיזציה, ליברליזציה, דה-רגולציה, גלובליזציה.

הפרק שבו אנו עוסקים כעת שייך לדה-רגולציה – הסרת הבקרה, התקינה וההשגחה הממשלתית. זאת, בחסות ההשקפה האומרת כי יותר מדי התערבות ממשלה שמה מקלות בגלגלי העסקים. ללא בקרה, הם כמובן תמיד מצליחים, והצלחתם מעשירה ומאשירה את כו-לם.

גם, הפעם, רוח הדברים האמריקאית חלחלה לכל העולם המערבי, ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי מנוסחת בהשראתה. ישראל לא פיגרה הרבה, ופתחה בדה-רגולציה שלה בסוף שנות ה-80. האינפלציה שקדמה, ותוכנית ייצוב המשק הכואבת של 1985, יצרו הזדמנות נוחה להחדרת כלכלה אחרת. מסוף שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90,  ישראל נפתחה לתנועות כספים פנימה והחוצה. הדה-רגולציה היא אחד מאבריו של מהלך זה. אין כל טעם בפתיחת גבולות פורמאלית, אם עודף ביורוקרטיה מנטרל אותה.

עד כאן, המנון לחירות. ומה אם ברקע מתפתח משבר פיננסי עולמי? בנק ישראל דיווח לאחרונה על גידול אשראי למגזר העסקי, בשיעור שנתי של 21%, במחצית הראשונה של 2007. זאת, כששיעור צמיחת התוצר העסקי היה רק 8%. לשון ההודעה יבשה, אך הרחבתה ב-TheMarker מבהירה את כוונת מנסחיה. "בנק ישראל רואה בהגדלת האשראי במשק תופעה חיובית, שכן היא מראה שהמשק חי בועט וצומח. אבל בנק ישראל חושש כי לקיחת אשראי מעבר לגבול, למשל באמצעות הנפקת אג"ח זבל, תביא בסופו של דבר לתופעות שליליות, בשל חוסר יכולת לפרוע את החובות. הנפגעים יהיו בדרך כלל נותני האשראי – בנקים, חברות ביטוח, גופים פיננסיים אחרים, וגם האזרח הקטן".

בנק ישראל במיטבו כפרשן-על. נותר רק לקוות כי בקרוב ישוב לתפקידו הפחות זוהר, ויחד עם הממשלה יוביל מהלך של דה-דה-רגולציה. החזרת בקרה מסוימת על כסף שנכנס ויוצא מהמדינה. מעקב אחר מי לווה, מי מלווה, באיזה תנאים, ולשם מה. כי אחרת, בוקר אפור אחד, או אולי דווקא בוקר ירושלמי בהיר, יתקיים הדו-שיח הבא בין יו"ר ועדה ציבורית לאיש פיננסים בכיר. נא לחזור לתחילת המאמר.

 
פרויקט מעניין של לחץ חברתי בודק את תקציב הממשלה, וטוען כי מעצביו מתאמצים לכווץ אותו כמה שיותר. זאת, בעזרת הטיית צפי הצמיחה של האוצר כלפי מטה, כך שתחזית ההכנסות המושתתת עליו תרד בעקבותיו. הוצאות התקציב נגזרות במידה רבה מהכנסותיו, כי משתדלים שהתקציב יהיה פחות או יותר מאוזן. ולכן, תחזית הצמיחה המתונה מכווצת את הוצאות הממשלה.

הוצאות התקציב, כך לחץ חברתי אומרים, לא מוגבלות רק בדרך זו. גידולן נבלם בגבול של 1.7% לשנה גם על סמך החלטת ממשלה. ומי הסמכות המקצועית שאותה כל כך מתאמצים לרצות? סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי הבינלאומיות – גופים אינטרסנטיים ולא תמיד אמינים.

עד כאן, טענות לחץ חברתי. ניתן עוד לחזקן ולומר, כי בניגוד לרושם העולה ממנטרות חברות הדירוג, אין בתיאוריה הכלכלית שום מספר קסם תקציבי. ישנה מסגרת מוסכמת למדינות המתועשות – אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, ותאומה – הקונסנסוס הוושינגטוני.  מסגרת מקובלת ניתן לפעמים להגמיש, ואם התוצאות המתקבלות טובות, גם הגופים הבינלאומיים ישתכנעו. עם כל זאת, צריך לזכור: בעידן גלובליזציה מסוכן להתפרע מדי או לבעוט חזק מדי במוסכמות, מהנימוקים הבאים:

צמיחה וגלובליזציה
 
בשנים 2006-2004, תחזית הצמיחה של האוצר אכן נמוכה בהרבה מזו שבפועל נמדדה, כפי שניתן לראות באתר לחץ חברתי. סביר להאמין שכך יהיה גם ב-2007. אך בשנים אחרות הכיוון הוא הפוך. בשנת 2001 התמ"ג נסוג ב-0.6%, וב-2002 ב-0.9%. תחזית האוצר נקבה מראש בגידול של 4.5% בשנה הראשונה, ו-2% בשנייה.

איך זה שייך לעניין? משק פתוח בעידן גלובליזציה הוא משק תנודתי. נסיגת התוצר הקודמת היחידה בישראל התרחשה ב-1953. כך שנפילת 2001 ו-2002 אינה מהאירועים השגרתיים. גם לא זינוק הצמיחה (סוג של תיקון סטטיסטי) שבא אחריה. שניהם, סימניו של עידן כלכלי חדש. ידיעת עובדה זו מחייבת את האוצר ל"החליק" את תחזיותיו על פני השנים. כי מהן נגזרות הכנסות התקציב והוצאותיו. את ההוצאות, אסור לנדנד כי חייבים להצמידן פחות או יותר לגידול האוכלוסייה.

מכאן, הסטייה הניכרת לפעמים בין תחזית הצמיחה למימושה. לא אופתע, אם כבר ב-2008 שוב המגמה תתהפך. האוצר צופה צמיחה של כ-4%. אבל לאור המשבר במגזר הפיננסי העולמי, שמתבטא כבר בנתוני הרבע השלישי של 2007, כל מספר שיוצג עכשיו כתחזית צמיחה ל-2008 עשוי להיות הזוכה בעוד שנה.

סטנדרד אנד פור'ס וגלובליזציה
 
כוחן של סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי אינו נובע מכנותן, רצינותן המקצועית או מידת הבנתן בסיפור הישראלי. כוחן נשען על גורמים אינטרסנטיים כמותן שמעוניינים בהשלטת הדירוג שלהן – עמיתיהן במגזר הפיננסי הבינלאומי. מה שאומר, שאם ישראל תיקלע אי-פעם לקושי במימון הוצאותיה השוטפות, כדאי לה שסטנדרד אנד פור'ס וחבורתה יהיו מרוצות מהפרופילים הכלכליים שלה. אחרת, תיאלץ לשלם יותר תמורת כל הלוואה, אם בכלל תצליח לקבל אותה. זה אינו המצב כרגע, אך בעידן גלובליזציה הכל יכול להתהפך מהר, כפי שכבר מתחילים לראות עכשיו.

עצמאות וגלובליזציה      
 
כל זה ממחיש את מה שכבר הפך לקלישאה: ככל שפתיחותו של משק רבה יותר, כך עצמאותו מעטה יותר. משק מאד פתוח – והמשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם – לא יכול להרשות לעצמו לבחור את דרכו בשום תחום. לא בתקציב, ולמרבה הצער, גם לא בביטחון או במדיניות.

מה הפיתרון? לבחון מחדש את גבולות הפתיחות. האם כל פתח ביבוא הוא הכרחי, ומניב תוצאה טובה. האם כל חופש בהכנסת כספים למדינה, והוצאתם ממנה, תורם ליציבות ולאיכות חייהם של רוב תושביה. זו הדרך האמיתית להחזרת העצמאות התקציבית של ישראל. ובינתיים, קצת שיפור בתקציב יושג בעזרת לחץ פה ולחץ שם,  וחינוך הציבור לראש פתוח וביקורתי, כפי שלחץ חברתי מציעים.

מלון ביוון. מאתיים קילומטר צפונית לאתונה. חדר די מרווח ונקי. 5 כוכבים, אולי בגלל הספא והמרחצאות הצמודים. כי מבחינת הפרטים הקטנים, הרושם דל. המגבות קטנות וישנות, אין ממחטות נייר, אין כובע רחצה, אין אפילו קומקום להכנת קפה עצמית. מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים שגובים תשלום מחוץ לחבילה.

לא, אני לא מתכוונת לקטר – באנו לטייל, בקושי היינו בחדר – אני רק רוצה למצות כמה רשמים כלכליים. כמו, למשל, הרכב האורחים במלון. די הרבה יוונים קשישים, כנראה מגיעים באופן קבוע למרחצאות. רוב מכריע של גרמנים בקבוצות, מאסה נכבדה של צרפתים. והשאר, בודדים מפה ומשם. בולט לעין היעדרם של אמריקאים – תיירנים מקצועיים, אוהבי יוון ואירופה ידועים. אבל גם דולריסטים, דולר שהולך ומאבד מערכו כלפי האירו. מה שמביא אותנו למטבעות לאומיים וגלובליזציה פיננסית.

יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. פחות אירו, פחות דולר עבור כל דרכמה, פירושו שתעריף המלון או השמן זית שזינק בדרכמות, עדיין לא קפץ כל כך במונחי דולר ואירו. מנגנון התאמה זה עכשיו מושבת.

אילו יוון הייתה חברה דומיננטית באירו, תהפוכות היבוא והייצוא שלה היו משפיעות חזק על מעמדו. אבל, יוון היא אחת מאותן מדינות נגררות. הטון באירו ניתן בעיקר על ידי גרמניה, ובמידה מסוימת גם על ידי צרפת. זה משליך על יכולתו של מלון יווני לספק כובע רחצה לאורחים, וגם על יכולתם של תושבי אירופה מחוץ לאירו, או אפילו תושבי מדינות האירו הפחות קובעות להתארח ביוון. ומכאן, הנוכחות השלטת של הגרמנים והצרפתים.

האירו, למרות שהוא מטבע כל-אירופי, במהותו הוא הכי הרבה גרמני. גרמניה, ככלכלה החזקה ביותר באיחוד, היא המשפיעה הגדולה על ערכו. גם תפישת העולם שבבסיסו גרמנית בעיקרה. כל ניהולו מושרה על ידי הטראומה של שתי מלחמות העולם – השאיפה לשילוב כלכלי אירופי כחסם בפני מלחמה, והמשמעת הפיננסית המופלגת כחסם בפני היפר-אינפלציה. צרפת, כשנייה בחשיבותה לגרמניה באיחוד, גם היא מטביעה על האירו את חותמה. כך, שהתכתשויות גרמניה-צרפת על האירו וסביבו הן מעשה של יומיום. שאר מדינות האיחוד הרבה פחות נשמעות.

זה, בסופו של דבר אומר, שהאירו תפור למידותיהם של הגרמנים ושל הצרפתים. הם מכוונים אותו כך ששכר העבודה אצלם יפיק ממנו את המרב – אם בעסקותיהם בחוץ או ברכישותיהם המקומיות. עובדה, ביוון, חברת גוש האירו, רוב האורחים הם גרמנים וצרפתים. בתורכיה, השומרת על מטבע משלה ולכן על גמישות רבה יותר במחירים הנקובים במטבע זר, מגוון הלאומים המתארחים גדול הרבה יותר.

למה כל זה חשוב? כי סוגיית המטבע היא שאלה עיקרית ובלתי פתורה בניהול המקרו-כלכלי של ישראל. שקל בעולם של מטבעות רב-לאומיים – זו בעיה. הצטרפות כמדינה חלשה וקטנה לגוש מטבע – גם זו בעיה. ולא שמישהו מגוש האירו או הדולר מייחל להצטרפותנו. הפיתרון, בעיני, הוא שמירה על מטבע לאומי תוך קיום התנאים המתחייבים. ובקצרה, פחות פתיחות לתנועות הון וליבוא, שמקטינה את השליטה במטבע הלאומי. על כך במאמר נפרד.

אבל, בינתיים, בואו שוב נחזור ליוון. היא בחרה להיות חברה זוטרה באיחוד האירופי ובאירו, כפי שישראל תהיה (ולא בקרוב) אם חלומם של כמה כלכלנים אצלנו יתגשם. יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמות מביקור קודם שלי בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה. זה טוב? זה רע? זו הגלובליזציה.

משפט אחד בפוסט הקודם עורר תגובה שכדאי להתעכב עליה. "הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית", כך נכתב, ועורר כמה שאלות והשגות. מה הופך את הגלובליזציה לחגיגה? אולי תכונת היסוד של הכסף.

כדי לאפשר איזשהו דיבור משותף, חייבים להתחיל בהגדרה. גלובליזציה כלכלית היא הפעלת כלכלה ללא גבולות לאומיים: מעבר חופשי של עובדים, סחורות, שירותים וכסף ממדינה למדינה.

מכל התחומים שהזכרנו, הכסף הוא הכי קל-רגליים. מעבר עובדים די מוגבל על ידי מדינות שלא רוצות להסתבך עם בעיות הגירה. גם העובדים, מצדם, לא ששים להתנייד. איך מגיב גברי הגשש על הצעתו המכובדת של ישראבנק, להיות שליח על אפניים בעיר אחרת?  אני, יש לי דודה בבתח-תקווה. ולכן, ניידות עובדים מוגבלת לשוליים – הלא-כשירים, ואלה שכשירים מדי. תחום השירותים, בחלקו, מוגן באופן טבעי – לא שמענו על הרבה אנשים שטסים כל חודש ממוסקבה לשוקי זיקרי. תחום הסחורות די חופשי. אם כי, בעולם המתועש מתחילה התארגנות נגד ההצפה מסין ושכנותיה. היא מתבטאת במכסות יבוא שמוטלות בארה"ב ובאיחוד האירופי, ובהקפדה היתירה שמתגלית לאחרונה על תקנים בריאותיים ואחרים – סוג של מחסום וותיק ומתוחכם בפני יבוא.

כסף בלי ריח

נשאר רק הכסף, והוא הכי פחות מעורר התנגדות. רק מדינות מפונקות ואנינות מרשות לעצמן לעקם את האף על כניסת כסף השקעות זר לתחומן. צרפת ידועה בהתנהגות כזו. גרמניה, איטליה במידת-מה. מדינות סקנדינביה קנאיות לערכיהן ומוסדותיהן. ישראל לא.

למדינה בלתי מפותחת יש סיבות טובות להתיר כניסת כסף לגבולה, ואף לשמוח עליה. אם במדינה אין מספיק עשירים (כפי שהיה בישראל עד לפני 15-10 שנה), אם אין בה מספיק יידע וקשרים בינלאומיים, מקווים שהכסף הזר יעזור במשימה. זכור, למשל, פנחס ספיר, שכשר המסחר והתעשייה בשנות ה-50 וה-60, גרר בכוח יהודים עשירים מחו"ל להשקיע בישראל.

למדינה תעשייתית מפותחת יש סיבות טובות להתיר יציאת כסף מגבולה. מפעלי ייצוא זקוקים לבסיסי שירות ושיווק בחו"ל. לעתים, כדאי להם להשלים את פעילותם המקומית בקו ייצור זר, שיוסיף להם יידע, צינור לחמרי גלם נדירים, קשרים עם ממסד פוליטי ועסקי, ועוד דברים מועילים כאלה. מיותר לומר, שההיתר להוציא כסף גם גורר אחריו את ההיתר להחזירו.

עד כאן, ההנמקה הכמעט חד-משמעית בעד חופש זרימת הכסף, או כפי שהוא נקרא בכלכלה: חופש תנועות ההון. מפה והלאה, האזור היותר מעניין – האזור האפור.

קרקע עם פוטנציאל

כך, למשל, איך מדינה צריכה להתייחס להוצאת מיליארדים מגבולותיה, כשמטרתם היא הקמת קניון בבודפשט, רכישת מבנה לשיפוץ בניו-יורק, או קרקע לבנייה – עם פוטנציאל, רבותי – אי-שם בחור נידח ברוסיה. זו אחת הדילמות שמעדיפים לשתוק עליהן בשנות ה-2000. בואו נראה מה ישראל מרוויחה מפעילות כזו. במקרה הטוב, חלק מהרווחים או מהשכר המשולם למומחים ישראליים – וזה ממש מעניין לדעת כמה, אבל לא בודקים – חוזר לכאן. במקרה הטוב, אם הוא כאן, הוא משמש להקמת מקומות עבודה ארוכי טווח.

במקרה הרע, והלא נדיר, צונאמי הכסף, גל ענק פנימה והחוצה, מנדנד משתנים קריטיים לצמיחה וליציבות, מבלי שהממשלה תוכל הרבה להתערב. ולראיה, ייסופו הבלתי-נשלט של השקל, זה מספר שנים, והפיחות שבא עכשיו בעקבותיו. שניהם, עם השלכותיהם על המדד ועל הרבית. המקרה הזה הופך להיות עוד יותר רע, כשהכסף הזה, ברובו, לא בא מקופת החיסכון של המשקיעים. הם גייסו אותו ממקורות שונים: בנקים בישראל, בנקים בחו"ל, בורסת תל-אביב, בורסות חו"ל. בואו נחשוב לרגע מה קורה אם מיזם כזה מתמוטט. מין חפציבה, אבל עם יותר קורים שנטוו פנימה והחוצה. תקראו עכשיו את מדורי הכלכלה. עסקי נדל"ן תמיד מסוכנים, הם אומרים. אלה תמיד עסקי הימור על שווי בלתי ידוע, במיוחד בארץ זרה. כמה טוב שהם צעקו את זה בכותרות (סתם, סתם) כשקופות הגמל שלכם ושלי הצטיידו באג"ח נדל"ן במוסקבה.

טווח קצר ועוד יותר קצר

אם כך, בואו נבדוק עוד אזור אפור אחד: כניסה של משקיעים זרים לישראל לרכישת בעלות ישירה על חברות (לא להקמתן) או לבורסה. זה נהדר, הם כאן מפני שהכלכלה שלנו כה מרשימה! ממש לא. הם כאן, מבלי לחקור ולשאול יותר מדי, כי הם מגוונים את התיק שלהם. הגלובליזציה מניעה זרימה מאד מהירה של כסף על פני העולם – זו חגיגת הכסף הזכורה לטוב. לכסף הזה אין זמן. או, איך אומרים באמריקאית: זמן הוא כסף. הכסף הזה שייך לקרנות פנסיה או קופות גמל, המחפשות תשואה גבוהה בטווח קצר; או לקרנות השקעות פרטיות של בעלי אמצעים, המחפשות תשואה עוד יותר גבוהה, בטווח עוד יותר קצר. ולכן, הכסף הזה מעצם טיבו אינו כסף יצרני. הוא לא כסף של זריעה והמתנה לקציר. הוא לא כסף של פיתוח מוצר, והשקעה בהקמת המפעל המתאים לו.

הכסף הזה אוהב ספקולציה בבורסה, ולא נרתע ממשחקים פרועים שבקלות רבה יכולים לערער את יציבותה של מדינה בגודל של ישראל. הכסף הזה אוהב לרכוש מפעלים למטרת "השבחה", דהינו, פיטורי עובדים, מכירת קווי ייצור שאינם חיוניים לאותו רגע, הנפקת אג"ח, והצעת המפעל לכל המרבה במחיר לאחר שדו"חותיו הכספיים יופייפו. יכול להיות שאותו מפעל תפקד לאורך שנים בהצלחה בינונית, וסיפק מאות מקומות עבודה. אבל שנים? הצלחה בינונית? הצחקתם את הקרנות.

מה המסקנה? להשבית את השמחה? להעלות את 1929 על ראש שמחתנו? לא, רק כמו בפילוסופיה הסינית – לשמור על חוש מידה. מאז סוף שנות ה-90, המשק הישראלי שרוי בפתיחות מרחיקת לכת. מי יכול לעמוד נגד החזון: להיות כמו הגדולים. האם משק קטן יכול לשכוח את מידותיו? את זאת נראה בקרוב עם התקדמות המשבר הפיננסי הבינלאומי. לפעמים, צריך משבר כדי להבין שהבחירה האמיתית אינה בין הכל ללא-כלום. וכדי לראות, שניתן בקלות להבחין בין סוגי תנועות ההון, ולא חייבים לתת את החופש המרבי לכולן.

"סטנדרד אנד פור'ס מאיימת". כך נפתחת כותרת דה-מארקר מה-26.7.07 על סקירתה התקופתית של החברה.  ובהמשך: "ללא משמעת תקציבית יירד דירוג האשראי". למטה, בטקסט, מסופר: "סטנדרד אנד פור'ס הזהירה אתמול כי התחזית החיובית, שנתנה בפברואר לדירוג האשראי של ישראל, עשויה להיפגע אם הממשלה לא תשמור על משמעת תקציבית ולא תעמוד ביעדים הכלכליים של שלוש השנים האחרונות".

סטנדרד אנד פור'ס מאיימת, נו אז מה? ולמה איום כזה מגיע לדף הראשון של דה מארקר? סטנדרד אנד פור'ס היא חברת דירוג אשראי, כלומר, חברה שבודקת את יכולת פירעון החוב של חברות ושל מדינות. ציון פחות טוב מידי סטנדרד אנד פור'ס, משמעותו, הגדלת הקושי בקבלת אשראי בינלאומי, ותשלום רבית גבוהה יותר עליו. סטנדרד אנד פור'ס קובעת את הדירוג על פי התרשמותה ממצבה הכלכלי של המדינה. ההודעה, הפעם, היא דוגמא טובה לקריטריוני השיפוט שלה ושל עמיתותיה (מודי'ס, פיטץ'), ומה זה אומר על הגלובליזציה בישראל.

ההסבר הבנאלי

שיפוט בינלאומי צריך להישען על איזשהו מכנה משותף. כמה משתנים בסיסיים מקובלים על רוב הכלכלנים. אחד מהם הוא גירעון תקציב הממשלה  שמוזכר כאן. גירעון ממשלה גדול (הקו שנבחר הוא מעל 3% מהתמ"ג ) עלול ללבות אינפלציה. גירעון ממשלה גדול עלול לגרור אחריו משבר במאזן התשלומים. גירעון ממשלה גדול, שמאלץ אותה לגייס כספים מהציבור, דוחף את הרבית למעלה. כל אלה הם תהליכים שבמשק פתוח כמו המשק הישראלי, עם קצת מזל רע, יביאו לחדלות פירעון.

ההסבר ההפוך
 
קו ה-3% בגירעון הוא שרירותי. הגדלת גירעון שמופנית להשקעות מוצלחות, תתרום ליציבות וצמיחה, וכך תבטיח את החזר החוב. אבל סטנדרד אנד פור'ס היא סטנדרד אנד פור'ס. ברגע שהיא מביעה דעה פחות טובה – ולא חשוב מה הבסיס שלה- פחות כסף זורם להיי-טק בישראל, פחות כסף לבורסה, ולכל מטרה שהיא. ובקצרה, סטנדרד את פור'ס יכולה לקשקש כל מה שבא לה. אין ברירה אלא לציית.

 תיאוריית הקונספירציה
 
סטנדרד אנד פור'ס היא חלק מהקליקה הפיננסית העולמית. הבנקים, גופי ההשקעות, והאנליסטים הצמודים להם, מגלגלים טריליונים בעידן הגלובליזציה. לברית הפיננסית הזו חשוב רק דבר אחד: רבית כמה שיותר נמוכה. (וכאמור, רבית נמוכה זקוקה לתקציב מאוזן). רבית נמוכה דוחפת אנשים מפיקדונות בנקאיים לבורסה, ובמיוחד אל מגזריה הספקולטיביים. רבית נמוכה דוחפת יזמים למנף, או בעברית פשוטה, לרכוש חברות בלי כסף מהבית, תוך הסתמכות כמעט מוחלטת על אשראי. כל אלה, מתגלמים לניפוח הפעילות הפיננסית, ולרווחי עתק למתווכיה.

כלומר, הגלובליזציה במהותה היא חגיגה פיננסית. לכן היא גם שעתו הפחות יפה של המגזר היצרני. את ההמחשה ניתן לראות היום בישראל: שיאי האבטלה מאז אמצע שנות ה-90, קיטוב ההכנסות, הרס המעמד הבינוני. ובעיקר, ערעור הממשלה, עד כדי כך שהיא חייבת להקשיב לסטנדרד אנד פורס בהחלטת התקציב שלה. בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, חל עיקרו של שחרור שוק ההון והמט"ח בישראל. מאז, המשק הישראלי פתוח לכניסת ויציאת כספים זרים. הון עתק של יזמים ישראליים זורם לרכישת רבעים שלמים בבודפסט ולאס-וגאס. הוא אינו מגיע לפעילות יצרנית במדינה. ובנוסף, עם התרת זרימת הכספים לכל הכיוונים, הוסרו רוב הפיקוחים והבקרות במגזר הפיננסי. אותו כסף חופשי (מדי) עלול כל רגע להפוך לאוויר חם, שבמעופו, ייקח אתו את הבורסה, את שער החליפין, את האינפלציה, ואת מה לא.

יש גלובליזציה שפויה?
 
היינו כבר במשק סגור לתנועות הון: סגירה כמעט מוחלטת מקום המדינה ועד לסוף שנות ה-80. כבר עשר שנים, שאנחנו במשק לגמרי פתוח. זה הזמן להשוואה. משק לגמרי סגור הוא משק יציב, אם כי לא תמיד הכי חדשני ומרנין. משק לגמרי פתוח  הוא משק שמייח, אם כי לא לכולם כשהוא מתחיל להיות שמייח מדי. מה נשאר? משק לא סגור מדי ולא פתוח מדי. פיתרון האמצע אומר יותר בקרה ממשלתית על הכסף – מי מזיז אותו, לאן ולמה. פיתרון האמצע אומר מיון מחדש של תנועות ההון על פי מטרותיהן, והפעלת שיפוט מקצועי וערכי על נחיצותן. כך, למשל, לגיטימי בהחלט לשאול מה המדינה מרוויחה מכל סיבוב ישראלי על שלד בורסאי באוקראינה, או על חירבה באוזבקיסטן?   
 
לשאלות שלעיל אין תשובת קסם. התשובה היא חיפוש. מספר מדינות בדרום-מזרח אסיה, שנפגעו במשבר הפיננסי של סוף שנות ה-90, כבר עושות את החיפוש הזה. הן סלקטיביות היום יותר ממה שהיו אז כלפי תנועות ההון הבינלאומיות. ניתן ללמוד מניסיונן. ניסיון נוסף וודאי ייצבר בעקבות הטלטלה המתבשלת ברגעים אלה בשוקי ההון. ומי שחולם על חידוש הדמוקרטיה בכלכלת ישראל, ועל החזרת הממשלה והמפלגות לימיהן הטובים, עכשיו הזמן שלו. לא למהפכות. כן ללימוד פרטים מייגעים על שוק ההון, והובלת מהלך שיחזיר את המשק בזהירות לאמצע.

זה המשך סיפורו של המשק הישראלי, שנולד קטן ונשאר קומפקטי. סיפור על הכחשה, אימוץ של דימויי גוף זרים, ותהליך כואב שיוביל לבסוף לבניית זהות עצמית.

ההסתכלות על קוטן כעל מום שיש לפצות עליו מובנית במקצוע הכלכלה, כפי שניתן לקלוט מהביטוי "יתרונות לגודל". נכון, אם תשאלו נגיד לכם שגם קטנים הם יפים. אבל הקמת האיחוד האירופי בשנות ה-50, והתרחבותו עד ל-27 מדינות היום, מוכיחה שבעיני הכלכלה גדולים בכל זאת יפים יותר.

כבר אצל אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, בספרו עושר העמים  (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם, שמשון ענבל) הונחו יסודות החשיבה על יתרונות הגודל. מדובר שם על חלוקת עבודה והתמחות. ובשפה פחות טכנית, בעצם נאמר: מי שטוב בניסור שיהיה נגר, ומי שטוב ביראת שמיים שיהיה כומר. בדרך זו, כל אחד ימצה את כישוריו הטבעיים, ישביח אותם על ידי ניסיון מצטבר, ולא יבזבז זמן במעבר מהקצאת שבבים לישיבה בתא הוידוי. כשיחליפו את תוצריהם, גם לכומר וגם לנגר יהיה ככה יותר מכל דבר.

כפר קטן – משק קטן
 
מה שנכון לכפר קטן, נכון גם למדינה. ככל שהמשק קטן יותר, סביר להאמין שיימצאו בשטחו פחות אוצרות טבע. גם הגיוני להניח, שלא ניתן יהיה לטפח בגבולותיו מגוון של ענפים בקנה מידה גדול. ולכן, חשוב שמשק קטן יגדיר לעצמו את התחומים בהם הוא מצטיין, ישקיע בפיתוחם, וידחוף אותם לייצוא. תמורת תקבולי הייצוא, יוכל לרכוש בחוץ את חמרי הגלם שאין לו, ואת המוצרים שהוא פחות חזק בייצורם.

התפישה הזו מנחה את המשק הישראלי מאז היווסדו. אבות המשק, וביניהם שר התעשייה והמסחר המיתולוגי, פנחס ספיר, ראו לנגד עיניהם משק פתוח כבר בשנות ה-50. אלא, שכדי לחזק את המפעלים שרק נולדו, עד שייווצרו מקורות פנימיים למטבע זר, הגנו בהתחלה על המשק בפני יבוא מתחרה, ולא אפשרו זרימה חופשית של כספים פנימה והחוצה.

מגלובליזציה, סטייל מפא"י, להיפר-גלובליזציה
 
ספיר וחבריו, בין שאר מעשיהם הכבירים, ייסדו פה גלובליזציה סטייל מפא"י. כבר בסוף שנות ה-50, הם החלו את פתיחת המשק ליבוא ולתנועת כספים פנימה והחוצה. אלא, שכל הורדת מכס, כל הסרת הגנה אחרת על היבוא, או ביטול רישוי על הכנסת והוצאת מטבע זר, נעשו בקצב של עוד דונם ועוד עז. זאת, מתוך הבנה מלאה של מחיר הפתיחות: העברת השליטה מידיה של הממשלה לידי השווקים. ובמילים אחרות, ויתור על מחויבות הממשלה לערכי יסוד מפורשים ומוצהרים כמו תעסוקה מלאה.

התנהלות זו עברה תפנית חדה בסוף שנות ה-80. אז, החל להתפשט בעולם המודל המכונה היום גלובליזציה.  וכפי שכבר נאמר, מידה לא קטנה של גלובליזציה הייתה כאן ובכל העולם המתועש כבר קודם. מה שפרץ בסוף שנות ה-80, הוא הקצנה של המודל.

בישראל, הקרקע הייתה אז בשלה להקצנה. אינפלציית שנות ה-80, ותופעות הלוואי של ריסונה – שהיה הצלחה כבירה לכשעצמו – נטבעו בזיכרון כטראומה לאומית. פתיחת המשק, בעקבות כל אלה, נתפשה על ידי כלכלנים רבים כסוג של חיסון בפני חולאים כרוניים, ובמיוחד, אינפלציה שיוצאת משליטה. הפתיחה באה למלא תפקיד של משב אוויר מטהר מבחוץ, או הגברת הזרימה המרפאת. אבחון זה הוא שהוביל למהלך מואץ של חשיפה ליבוא בשנות ה-90, ולהסרה מהירה של כל המגבלות שנותרו על כניסת כספים לישראל ויציאתם ממנה החוצה.

כיום, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. הרבה משקים מתקדמים פתוחים כמוהו לתנועות כספים.  אך לא רבים פתוחים כמוהו ליבוא וייצוא. שיעור היבוא מסך התמ"ג בישראל מגיע בשנים האחרונות לכ-44%-43%. שיעור פתיחות זה מעמיד את המשק הישראלי בשורה אחת עם מדינות קטנות באירופה – שוודיה, דנמרק, פינלנד- אך הרבה מעל ארה"ב או יפן בהן שיעור היבוא מהתמ"ג לאורך שנים נע בין 10% ל-15%.

ומי לא אוהב גלובליזציה שפויה?

משק פתוח יותר הוא משק רגיש לתנודות בינלאומיות. משק פתוח יותר הוא משק אדיש לממשל המקומי ולדמוקרטיה. אין צורך לפרט כאן את המנגנונים המדויקים, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 וה-2000 מרגיש את השינוי. ההמחשה הכי טובה מתקבלת ממלחמת לבנון השנייה. מצד אחד, הימנעותה של הממשלה מהכרזה על מצב חירום כי מה יגידו הבורסות. מצד שני, הפגנת האדישות של מרכז הארץ, שכלכלתו יונקת את הכספים מבחוץ, לכל מה שקורה בפריפריה.

הנתק הזה שקיים בכל משק פתוח בין הכלכלה למדינה הוא שעורר את תנועת האנטי-גלובליזציה. והאנטי הזה כה תפש, עד לידי שכחת האמצע. שכחה זו אינה פועלת לטובת מי שנפגע מהגלובליזציה, או מי שביקורתי כלפיה. אנטי מוחלט, קל להביא אותו לידי אבסורד. כי אנטי מוחלט במדינה קטנה כישראל, פירושו, חיים בלי דלק ובלי קפה. או, בכל מקרה, אורח חיים של מדינה מפגרת. ולכן, הבלטת האנטי רק מחלישה את ביקורת הגלובליזציה. ואילו הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה, הייתי אומרת שמשום כך האנטי, היום, הוא העמדה הכי זמינה בתקשורת. כשמנגד, את ההצעה לגלובליזציה שפויה משתיקים.

לא צריך להתאמץ מדי כדי להדיח את הגלובליזציה השפויה מסדר היום התקשורתי. גלובליזציה שפויה היא אמצע. היא המרחב האינסופי בין הגלובליזציה כפי שהיא מיושמת עכשיו לאנטי-גלובליזציה. היא הדיון המייגע:  כמה יבוא ואיזה יבוא נכון להכניס לישראל בכל תקופה; ואם, מתי ואיך להגביל תנועת כספים פנימה והחוצה. גלובליזציה שפויה, כמו חיים שפויים, היא משעממת ולא בידורית. אבל, מה �
�עשות, היא הנושא האמיתי לדיון.