כמה נייר, כמה כוחות, כמה שעות עבודה בוזבזו בשבוע שעבר כדי לומר שמחיר הקוטג' זינק בהגזמה. כמה הגזמה? למה הגזמה? איש אינו יודע לומר. בעוד שאת התשובה הקצרה והמוסמכת, אפשר היה להשיג מתוך שעת עבודה אחת של כלכלן זוטר אחד. שעת עבודה בה תופעל נוסחת חישוב מחיר הקוטג'.
הנה משפט הפתיחה למצעה הכלכלי המתחדש של מפלגת העבודה, או למצעו של כל איחוד סוציאל- דמוקרטי שיקום בקרוב. המשפט שלא יעלה על דעתו של יועץ אסטרטגי אמריקאי, גם אם הוא הריץ לכהונתם שניים-שלושה נשיאים. המשפט שאפשר לכתוב רק בעברית: מצביעים יקרים – נאמני מפלגת העבודה, מתפקדיה החדשים, הציבור הרחב – הפעם אנחנו רציניים.
חבל אפילו לנסות לחלוק על הקביעה הזו. הכי ריכוזית היא הממשלה. הוצאתה בישראל תופשת 43% מהתמ"ג ב-2010. עד לראשית שנות ה-2000, היא תפשה כמחצית מהתמ"ג. אין אף לא תאגיד פרטי אחד המשתווה לה. ואולי כדאי שמישהו יתפוש יזמה, ויחשב את הוצאתם השנתית של עשרת ועשרים התאגידים הגדולים בישראל ביחס לתמ"ג.
בחודשים האחרונים אני מסובבת בראש מצע כלכלי שיתאים למפלגה סוציאל-דמוקרטית. מסובבת, מסובבת, ומרגישה שעוד לא הגעתי אליו. הקושי העיקרי שלי הוא בהחלטה על מידת הפירוט הנכונה. פירוט עודף הוא מייגע, ואפילו מאיים על מי שלא מתמצא בתחום. פירוט חסר נתפש כהתחמקות ממתן תשובה.
מאמר חדש שלי בנושא הריכוזיות עלה היום באתר התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון-ליר. מגזין מס. 3 של התוכנית כולל מאמרים מעניינים נוספים. קראו ותיהנו.
מה קרה לצרפתי השרמנטי, דומיניק שטראוס-קאהן? איך, לכאורה, הוא לא העלה על דעתו, שהעובדת האפריקאית לא תיפול לזרועותיו או לאיפה שזה לא היה? איך הוא לא צפה מראש, שהיא תתעשת ותדווח על המקרה? טעות באבחון יחסי כוח.
התחושה הזו רק מתחדדת אצלי כל הזמן. אין לי כוח לטענות סמול-יאמין, שוק-חופשי-שוק-לא-חופשי, ממשלה-טובה-ממשלה-רעה, קיינס-הומו-קיינס-לא-הומו.
מי שיבנה את האסטרטגיה הכלכלית-חברתית של ישראל ל-15 השנים הבאות, יזכה ב-3.5 מיליון דולר. כך נכתב במכרז הממשלה לרכישת שירותי הייעוץ. האמת, אין לי בעיה עם גבה התשלום. אני רק חושבת שצריכים להפוך את כיוונו – לא תשלום ממדינת ישראל לחברה היועצת, אלא 3.5 מיליון דולר מהחברה היועצת למדינת ישראל.
כשאני חושבת על הרגעים הטובים שלי במקצוע הכלכלה – רגעים של הבנה ושל יציאה מהקופסה – אלה תמיד גם רגעים של רגש. מוזר, מקצוע הכלכלה נתפש כמקצוע הגיוני. אבל, מניסיוני, העבודה בו נעשית באופן הטוב ביותר כשההיגיון והרגש משולבים. הנה, כמה רגעים כאלה של היגיון שלא היה יוצא לאוויר העולם אלמלא הרגש שהעיר אותו.
בסוף שנות ה-70, ערכנו במשרד התעשייה והמסחר סקר על איכות החיים בתעשייה. באחד מביקורינו במפעלים, הגענו למפעל טוויית חוטי כותנה במרכז הארץ. מכונות הטווייה שקשקו ברעש נורא. האוויר היה דחוס באבק חוטים. ברגע מסוים, ניגשה אלינו אחת מהעובדות, כבת חמישים, והחלה לתנות את צרותיה. היא עובדת במפעל 30 שנה, שמיעתה נפגעה והיא סובלת מאסטמה. ההנהלה לא מאפשרת לה לפרוש.
חוסר האונים של האישה מפה, ומראהו הדל של המפעל משם, חידדו אצלי את דילמת התעשייה המסורתית יותר מקריאת עשרה ספרים מלומדים. אפשר היה לשפר את איכות החיים במפעל על ידי השקעה בציוד מטהר אוויר ומבודד רעש. אבל זו השקעה כבדה, וטוויית הכותנה היא תחום של ייצור סטנדרטי שכבר אז עבר למזרח הרחוק ולאזורי עבודה זולה אחרים. היה לגמרי ברור שהמפעל הזה לא ישרוד את ההורדה הצפויה של המכסים ושאר ההגנות על מוצריו. אבל מה עם העובדת האומללה? נכון, מקום עבודה כזה אני לא מאחלת לשונאיי. אבל בלעדיו, ממה היא תתפרנס? ומאידך, איך בכלל אפשר לשמור מפעל כזה בחיים, ומהי העלות הציבורית של שימורו המלאכותי.
רגע שני כזה, שאני זוכרת, התרחש בסוף שנות ה-80. באותה תקופה, ניטש ויכוח עז על מחויבותה של הממשלה להבטחת שער חליפין נאות. בנק ישראל, שהיה מעוניין להבטיח את יציבות המחירים מעל הכל – זמן קצר לאחר תוכנית ייצוב המשק של 1985 – הקפיא את שער החליפין של השקל לפרקי זמן ארוכים, וטען שאין צורך להתאים את הפיחות לאינפלציה. אני, בביקוריי במפעלים מייצאים ובמפעלים שהתמודדו עם יבוא מתחרה, השתכנעתי מתחשיביהם שהפיחות הוא הכרחי.
באחד מסיורינו בתעשייה, במפעל גדול לעיבוד בשר, שאלנו את המנהל מה דעתו על מדיניות שער החליפין. שער החליפין, הוא ענה, מה זה חשוב? כעסתי על תשובתו שנראתה לי חנפנית ולא-כנה. עברו מספר שנים, והפאזל שלי הסתדר במקומו. מפעל הבשר מכר אך ורק לשוק המקומי. הוא – כמו מפעלי מזון רבים אחרים – נהנה מהגנה 'טבעית' בפני יבוא: צורך בקירור שמייקר את הובלת המוצרים המתחרים לארץ, הרגלי אכילה של הצרכנים שמעדיפים בישול ותיבול מקומי, דרישת הכשרות שלא תמיד אפשר לענות עליה בייצור בחו"ל. מכאן, שמפעל הבשר לא היה תלוי בשער החליפין. מארחנו המנהל באמת לא הבין מה אנחנו רוצים מחייו. אבל זה לא אומר שמפעלי ההיי-טק, שהתלוננו על שער החליפין, אינם צודקים.
רגע שלישי כזה, ראשית שנות ה-90. נפגשתי עם סמנכ"ל הכספים של מפעל ביטחוני גדול. הוא תיאר בפניי את קשייהם ההולכים וגוברים עקב התניית הסיוע הביטחוני, שישראל מקבלת מארה"ב, ברכישת ציוד ביטחוני שם. היבוא התופח ערער את קיומו של אחד מקווי הייצור של המפעל. אין ברירה, הוא אמר, אנחנו נסגור את הקו הזה. מאות עובדים ילכו הביתה. רובם בני ארבעים פלוס, עובדים אצלנו עשרות שנים. אמר ביובש, ופתאום התקשה לשלוט בקולו ובדמעותיו.
השתנקתי יחד אתו, והבנתי שהסיוע הביטחוני אינו ניתן לנו ללא תמורה. אנחנו משלמים עבורו במקומות עבודה שנסגרים כאן ונפתחים במשק האמריקאי. יותר מזה, קלטתי פתאום שכל הדיבורים על תחרות חופשית ביבוא, ואי-התערבות של ממשלות בתנאי הכלכלה 'הטבעיים', מיועדים לאזנן של 'המדינות המתפתחות'. ארה"ב, המטיפה הגדולה לסחר חופשי, מסבסדת את תעשיית הנשק שלה בעקיפין על ידי הסיוע הביטחוני לישראל, ומן הסתם גם לעוד מדינות.
הרגעים האלה, ועוד רגעים דומים, הבהירו לי את ההבדל בין כתיבה על הכלכלה 'שלי' לכתיבה על כלכלה סתם. כשמנתחים מודל כלכלי-תיאורטי, אפשר להישאר קרים ומנוכרים. כשאני כותבת על כלכלת ישראל, אני רואה פנים של אנשים לנגד עיניי. האם ההבנה הזאת, רומזת על קשר אפשרי בין ההתרכזות במודלים מתימטיים בכלכלת ארבעת העשורים האחרונים לברוטליזציה של הכלכלה? לא אשיב על כך בנחרצות, רק אומר שהניסיון להגדיר כלכלה ישראלית, או כל כלכלה מקומית אחרת, מעיד על הצורך הדוחק של אנשים רבים למצוא את הדרך לכלכלה אנושית יותר.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
יומניה של וירג'יניה וולף, שיצאו לאור בעברית לאחרונה (חירות של רגע, הוצאת כתר, 2010) אינם מיועדים לכל אחד. הם ייקראו בשקיקה על ידי המכורים לרכילות ספרותית, לתיעוד היסטורי, ולקבוצת בלומסברי – חוג האינטלקטואלים-סופרים-אמנים שסבבו את וולף ואת אחותה ואחיה.
עידן השוק החופשי 