התחושה הזו רק מתחדדת אצלי כל הזמן. אין לי כוח לטענות סמול-יאמין, שוק-חופשי-שוק-לא-חופשי, ממשלה-טובה-ממשלה-רעה, קיינס-הומו-קיינס-לא-הומו.

להמשיך לקרוא ←

כשאני חושבת על הרגעים הטובים שלי במקצוע הכלכלה – רגעים של הבנה ושל יציאה מהקופסה  – אלה תמיד גם רגעים של רגש. מוזר, מקצוע הכלכלה נתפש כמקצוע הגיוני. אבל, מניסיוני, העבודה בו נעשית באופן הטוב ביותר כשההיגיון והרגש משולבים. הנה, כמה רגעים כאלה של היגיון שלא היה יוצא לאוויר העולם אלמלא הרגש שהעיר אותו.

בסוף שנות ה-70, ערכנו במשרד התעשייה והמסחר סקר על איכות החיים בתעשייה. באחד מביקורינו במפעלים, הגענו למפעל טוויית חוטי כותנה במרכז הארץ. מכונות הטווייה שקשקו ברעש נורא. האוויר היה דחוס באבק חוטים. ברגע מסוים, ניגשה אלינו אחת מהעובדות, כבת חמישים, והחלה לתנות את צרותיה. היא עובדת במפעל 30 שנה, שמיעתה נפגעה והיא סובלת מאסטמה. ההנהלה לא מאפשרת לה לפרוש.

חוסר האונים של האישה מפה, ומראהו הדל של המפעל משם, חידדו אצלי את דילמת התעשייה המסורתית יותר מקריאת עשרה ספרים מלומדים. אפשר היה לשפר את איכות החיים במפעל על ידי השקעה בציוד מטהר אוויר ומבודד רעש. אבל זו השקעה כבדה, וטוויית הכותנה היא תחום של ייצור סטנדרטי שכבר אז עבר למזרח הרחוק ולאזורי עבודה זולה אחרים. היה לגמרי ברור שהמפעל הזה לא ישרוד את ההורדה הצפויה של המכסים ושאר ההגנות על מוצריו. אבל מה עם העובדת האומללה? נכון, מקום עבודה כזה אני לא מאחלת לשונאיי. אבל בלעדיו, ממה היא תתפרנס? ומאידך, איך בכלל אפשר לשמור מפעל כזה בחיים, ומהי העלות הציבורית של שימורו המלאכותי.

רגע שני כזה, שאני זוכרת, התרחש בסוף שנות ה-80. באותה תקופה, ניטש ויכוח עז על מחויבותה של הממשלה להבטחת שער חליפין נאות. בנק ישראל, שהיה מעוניין להבטיח את יציבות המחירים מעל הכל – זמן קצר לאחר תוכנית ייצוב המשק של 1985 – הקפיא את שער החליפין של השקל לפרקי זמן ארוכים, וטען שאין צורך להתאים את הפיחות לאינפלציה. אני, בביקוריי במפעלים מייצאים ובמפעלים שהתמודדו עם יבוא מתחרה, השתכנעתי מתחשיביהם שהפיחות הוא הכרחי.

באחד מסיורינו בתעשייה, במפעל גדול לעיבוד בשר, שאלנו את המנהל מה דעתו על מדיניות שער החליפין. שער החליפין, הוא ענה, מה זה חשוב? כעסתי על תשובתו שנראתה לי חנפנית ולא-כנה. עברו מספר שנים, והפאזל שלי הסתדר במקומו. מפעל הבשר מכר אך ורק לשוק המקומי. הוא – כמו מפעלי מזון רבים אחרים – נהנה מהגנה 'טבעית' בפני יבוא: צורך בקירור שמייקר את הובלת המוצרים המתחרים לארץ, הרגלי אכילה של הצרכנים שמעדיפים בישול ותיבול מקומי, דרישת הכשרות שלא תמיד אפשר לענות עליה בייצור בחו"ל. מכאן, שמפעל הבשר לא היה תלוי בשער החליפין. מארחנו המנהל באמת לא הבין מה אנחנו רוצים מחייו. אבל זה לא אומר שמפעלי ההיי-טק, שהתלוננו על שער החליפין, אינם צודקים.

רגע שלישי כזה, ראשית שנות ה-90. נפגשתי עם סמנכ"ל הכספים של מפעל ביטחוני גדול. הוא תיאר בפניי את קשייהם ההולכים וגוברים עקב התניית הסיוע הביטחוני, שישראל מקבלת מארה"ב, ברכישת ציוד ביטחוני שם. היבוא התופח ערער את קיומו של אחד מקווי הייצור של המפעל. אין ברירה, הוא אמר, אנחנו נסגור את הקו הזה. מאות עובדים ילכו הביתה. רובם בני ארבעים פלוס, עובדים אצלנו עשרות שנים. אמר ביובש, ופתאום התקשה לשלוט בקולו ובדמעותיו.

השתנקתי יחד אתו, והבנתי שהסיוע הביטחוני אינו ניתן לנו ללא תמורה. אנחנו משלמים עבורו במקומות עבודה שנסגרים כאן ונפתחים במשק האמריקאי. יותר מזה, קלטתי פתאום שכל הדיבורים על תחרות חופשית ביבוא, ואי-התערבות של ממשלות בתנאי הכלכלה 'הטבעיים', מיועדים לאזנן של 'המדינות המתפתחות'. ארה"ב, המטיפה הגדולה לסחר חופשי, מסבסדת את תעשיית הנשק שלה בעקיפין על ידי הסיוע הביטחוני לישראל, ומן הסתם גם לעוד מדינות.

הרגעים האלה, ועוד רגעים דומים, הבהירו לי את ההבדל בין כתיבה על הכלכלה 'שלי' לכתיבה על כלכלה סתם. כשמנתחים מודל כלכלי-תיאורטי, אפשר להישאר קרים ומנוכרים. כשאני כותבת על כלכלת ישראל, אני רואה פנים של אנשים לנגד עיניי. האם ההבנה הזאת, רומזת על קשר אפשרי בין ההתרכזות במודלים מתימטיים בכלכלת ארבעת העשורים האחרונים לברוטליזציה של הכלכלה? לא אשיב על כך בנחרצות, רק אומר שהניסיון להגדיר כלכלה ישראלית, או כל כלכלה מקומית אחרת, מעיד על הצורך הדוחק של אנשים רבים למצוא את הדרך לכלכלה אנושית יותר.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

'עלייתו של הכסף' מאת ניל פרגוסון,שיצא לאור בעברית לאחרונה (עם עובד/ספריית אופקים) הוא ספר ראוי לקריאה וראוי לשמירה במדף הספרים בבית.

להמשיך לקרוא ←

קל מאד לעוות את מושג התחרות בכלכלה – אם מחמת הבנה לא-מלאה, ואם מהיעדר תום לב. וכך, בעידן הטיקבוקים הספונטניים, בכל פעם שמוזכרת המילה תחרות, קם מישהו משמאל וקורא מנהמת לבו: תחרות היא תמיד לטובת בעלי ההון. ומנגד, קם נציג השוק החופשי, המצהיר שתחרות היא הצבעה דמוקרטית, היא דרכה של הכלכלה אל היעילות ואל הצדק.

להמשיך לקרוא ←

הביטוי 'פחות או יותר' הוא ביטוי שכיח בכלכלה. חזרתי עליו מספר פעמים לפני ששאלתי את עצמי, בעצם, מה הוא אומר? חשבתי לבדוק במילון, אבל בשבת האחרונה נתקלתי בשיר 'כדור הביליארד' של נתן זך במוסף תרבות וספרות של הארץ. שיר על אהבה וכדורי ביליארד שמסתיים ככה:

להמשיך לקרוא ←

 
המועצה להשכלה גבוהה מקדמת בימים אלה תוכנית להעשרת השכלתם של הסטודנטים. בכוונת המועצה לחייב כל סטודנט לתואר ראשון ללמוד מספר שעות מתחומים שאינם בחוג הראשי שלו. היזמה יפה, וניתן להסכים עם אחד מבכירי המועצה שאמר לעיתון 'הארץ': "מי שלומד כלכלה חייב לדעת גם היסטוריה".

יזמת המועצה מכוונת להרחיב את הידע אל מחוץ לתחום המקצועי הצר. אבל נראה שיעד ההוראה צריך להיות גם העמקה אל תוך ליבת המקצוע. דוגמא יפה היא לימודי הכלכלה. האם די בכך שסטודנט לכלכלה ילמד קורס כללי בספרות או בהיסטוריה (וכדרכם של קורסים כלליים גם הקורס הזה לא יזכה למרב הזמן ותשומת הלב) או שצריך להחדיר קורס ספרות וקורס היסטוריה כלכלית לליבת לימודי הכלכלה, ולדאוג שמעמדם ישווה למעמד תורת המחירים.

ואף בזה לא די. לימוד ספרות כשלעצמו הוא דבר מועיל. ספרות טובה מצטיינת בניואנסים, משגשגת על סתירותיה הפנימיות, ולא מספקת תשובה חד-משמעית לשום דבר. עצם ההבנה שתמונת החיים יכולה להיות כזו – ואולי היא רק כזו, אין משהו אחר – היא כבר חידוש מפרה לסטודנט צעיר לכלכלה שבולע מודלים קשיחים מבוקר עד ערב. גם לימוד היסטוריה – מקצוע שלכאורה הינו מדעי יותר מספרות – יכול לתרום באופן דומה, דרך העיסוק בדמויות יחיד כגון נפוליאון שהשפעתן אדירה והסיפור שלהן תמיד יישאר חידתי.

ובכל זאת, לימוד ספרות או לימוד היסטוריה כשלעצמם אינם מספיקים להשכלת היסוד של כלכלן צעיר. סטודנט לכלכלה חייב להיתקל בהיסטוריה כלכלית ממשית ובספרות שהדרמה שלה יונקת גם מתנאי הכלכלה כבר בראשית חינוכו. רק מי שלא קרא את דיקנס, או לא למד דבר על ההיסטוריה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 יהיה "נדהם" מהמשבר הפיננסי הנוכחי. מה, תרגילים כאלה בבורסה לא נראו קודם? עברו ל'דוריט הקטנה' של דיקנס (עברית, מוסד ביאליק, 2002) וקראו על המשקיע המהולל מנפיק אגרות החוב הרווחיות והבטוחות מאין-כמוהן, מר מרדל.

היסטוריה כלכלית נחוצה, אך לא פחות ממנה נחוצה ההיסטוריה הכלכלית של המקום בו האדם נולד וחי. ההיסטוריה הכלכלית הכללית נותנת את המרחק הדרוש להסתכלות לא רגשית מדי. ההיסטוריה הכלכלית המקומית מאפשרת הכרות אינטימית עם הפרטים. דוגמא אחת מההיסטוריה שלנו כאן יכולה להמחיש את ערכה של הכרות קרובה ומתמשכת עם הכלכלה.

בשנת 1979 קפצה האינפלציה בישראל לקצב של יותר מ-100% לשנה. האצת האינפלציה הבהילה את קברניטי המשק, והם התגייסו להרגעתה באמצעות הקפאת שער החליפין שהיה נתון אז בידי הממשלה. הקשר בין אינפלציה לשער חליפין הוא דו-סטרי. מצד אחד, עליית המחירים המקומיים מחייבת התאמת שער החליפין כדי לשמור על קידום הייצוא וכנגזרת ממנו על צמיחת התוצר והתעסוקה. מצד שני, עליית שער החליפין מעלה את מחירי היבוא ואת מדד המחירים לצרכן, שרכיב היבוא שבתוכו אינו זניח.

וכך התנדנדו בין הקפאת שער להתאמת שער עד לתוכנית ייצוב המשק של 1985. התוכנית החלה בהקפאת שער חליפין, ונמשכה בהתאמות קטנות ולא סדורות שלו עד לכינון רצועת הניוד האלכסונית ב-1991, שדאגה מחדש לבו-זמניות בין קצב הפיחות לקצב האינפלציה. במשך שש שנות הפיגור בהתאמת השער (1991-1985) סבב קצב האינפלציה סביב כ-20% לשנה, ונפער פער רציני בין עליית המחירים בישראל לפיחות השקל. התוצאה – משבר בצמיחה – היא שדחפה לכינון 'האלכסון'.

וכל אותו זמן התנהל ויכוח עז. מעברו האחד של המתרס, עמדה התאחדות התעשיינים שטענה כי פיגור שער החליפין פוגע בתעשייה. שכר העבודה (שהוא המרכיב המקומי העיקרי בייצור) נע במקביל לאינפלציה. לעומתו, מחיר מוצר הייצוא נקבע בדולרים בשוק הבינלאומי ואינו נתון להשפעתו של הייצואן מישראל. כאשר שער החליפין מוקפא, התשלום בשקלים שמקבל הייצואן בישראל עבור יחידת מוצר (מכפלת מחירו הדולרי ושער החליפין) נשאר במקומו גם כשהשכר כאן עולה ב-20% לשנה. ברור לגמרי שזה מתכון לשחיקת רווח ואפילו להפסד. מעברו השני של המתרס, עמד בנק ישראל ששאף לשמור על יציבות המחירים והגיב בטענה מתחכמת. רווחיות המחירים נקבעת על ידי היחס בין השכר כאן למחירים הבינלאומיים, כך אמרו בבנק. ולכן מי שחפץ לשנותה חייב להגדיל את הפריון ולשחוק שכר. פיחות לא יעזור כי פיחות גורר אינפלציה שגוררת פיחות במעגל מכושף.

לא ניגרר שוב לדיון הזה שבמכוון לגמרי מתעלם מניואנסים ומקני מידה. יותר מעשרים שנה חלפו בינתיים, והתעשייה התייעלה במידת יכולתה (אחוזים בודדים מדי שנה) ושחקה שכר במידת יכולתה (אחוזים בודדים מדי שנה). העובדה היא שמאז סוף שנות ה-80 היא לא חזרה לימי פריחתה. שער החליפין נמסר בינתיים לכוחות השוק והדילמה לבשה פנים אחרות: עכשיו האינפלציה בישראל בדרך כלל לא חורגת מה-3% לשנה, אבל  השער עושה מה שמתחשק לו, ומתחשק לו לרדת כבר מספר שנים. דהינו, במקום פיחות מזערי שבא לפצות על עליית המחירים הקטנה מדי שנה, מקבלים ייסוף ניכר בשקל.

התעשיינים צועקים, כדרכם, והנה, הפתעה. ביולי 2008 החל בנק ישראל לרכוש מטבע חוץ. מטרתה המוצהרת של הרכישה הייתה צבירת יתרות מטבע לשעת חירום, אך עם הזמן ומשהיתרות הצטברו, התברר כי הבנק מעוניין גם למנוע את התחזקות השקל המזיקה לייצוא.

הפלא ופלא, בנק ישראל הפך לסוחר המטבע של עם ישראל, האם המהלך הזה לא צריך להילמד בקורס חובה לב.א. בכלכלה? בוגרי הקורס שיכירו היטב את תולדות מדיניות שער המטבע בישראל כבר לעולם לא יהיו נעולים על שום קביעה מוחלטת. בנק ישראל אמר שפיחות אינו תורם לרווחיות הייצוא? אמר ושינה את דעתו. בנק ישראל התפאר במשך שנים רבות באי-התערבותו בשוק המטבע? התפאר, ועכשיו הוא חושב אחרת. בנק ישראל הוביל מהלך של דה-רגולציה כאילו בלתי הפיכה בשוק המטבע? הוביל, ועכשיו הוא מחכה לבוגרי הקורס להיסטוריה כלכלית של ישראל.

בכל פעם שאני עולה במדרחוב הירושלמי, אני סורקת בעיני את מצג נגני הרחוב והקבצנים. התחלתי במנהג המוזר הזה בשנות ה-90, כשבעקבות גל העלייה, מדרחוב בן-יהודה התמלא בנגנים ופושטי יד. המראה היה מדכא ועורר אצלי כל מיני תהיות. האם ממשלה (הממשלה הכי טובה) יכולה למנוע מחזות כאלה?

יש לזכור, שבשנים 1991-1990 נחתו בישראל 376 אלף איש שלא הודיעו על בואם מראש. בתקופת 2000-1992 הצטרפו למדינה בכל שנה בין 60 ל-80 אלף תושבים חדשים. כל זאת, על בסיס אוכלוסיה של 4.6 מיליון נפש שהייתה כאן בסוף 1989. בהסתכלות היסטורית, אכן משימה לא קלה.

ומצד שני, ריבוי קבצנים ונגנים (חלקם, אגב, מוסיקאים מהשורה הראשונה) ברחוב ראשי של עיר גדולה, עיר בירה, מה הוא אומר על מצבה של המדינה, על תפקוד הממשל שלה? מדינה שאינה מבטיחה פרנסה בכבוד לאזרחיה, האם היא ראויה שישקיעו בה?  האם היא יכולה להיקרא משק צומח? ולא חשוב מה הסטטיסטיקה מראה – ברור לגמרי שקליטת אנשים כה רבים בבת-אחת תקפיץ את התמ"ג לרגע. השאלה היא אם זו צמיחה בת-קיימא, צמיחה שמניחה יסודות לשיפור מתמשך ברמת החיים של כל האזרחים, למיצוי מרבי של כישוריהם ולתחושת שייכות למקום.

הגיגי הצמיחה הישנים שוב ניעורו אצלי בביקורי החצי-שנתי במרכז ירושלים שארע בשבוע שעבר. שוב עליתי מכיכר ציון לכיוון המשביר, וסרקתי בעיני את המוני הקבצנים והמוני הנגנים. המון כזה לא ראיתי שם מאז שנות ה-90. כשפניתי שמאלה, לרח' בן-הילל, באה מולי בחורה צעירה שדיברה בסלולארי. פיטרו אותי, היא סיפרה למאזין בעבר השני וכולם שמעו, פיטרו אותי עכשיו.

יום אחרי המדרחוב, עשיתי את הקנייה השבועית בסופרמרקט השכונתי. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, שיא העומס לקראת שבת. עברתי בקושי בין המדפים, כי בכל מקום ישבו הסדרנים ועל-ידם קרטונים זרוקים וערימות מצרכים לסידור. חשבתי, פתאום, איך מעולם לא נתקלתי במחזה כזה מחוץ לישראל. לא בארה"ב שבה חייתי פרק זמן, ולא בביקורי הרבים באירופה. שם, כשמכניסים אנשים לעבודת שירות, מלמדים אותם איך ומתי לסדר את המדפים.

תוך כדי תמרון העגלה שלי בין המכשולים, נזכרתי בעוד תופעה שתופשת את עיני כבר זמן-מה: החניית עגלות הסופרמרקט ב"אלכסון" על ידי הקונים. אדם שמחפש משהו בין המדפים לא טורח לפנות מקום למי שממתין אחריו, אלא זורק את העגלה איפה שבא לו. כמו החניה במגרשים הציבוריים וליד המדרכות, כמו ההתפתלות בין מסלולים בכביש המהיר.

יש כאלה שיגידו עכשיו "נכון, אבל מה הקשר?" לתחושתי, ההיעדר המוחלט של התחשבות, המאבק התוקפני על כל פיסת טריטוריה לא-חשוב-איך, ואפילו שיחת הטלפון על פיטורים באמצע הרחוב, הם ביטוי להיעדר מוחלט של בושה, של תקוה, של "חיים טובים". וכשתופעות כאלה מתגברות, כמו בתקופה האחרונה, אז מה אם התמ"ג עלה ברבע אחוז ברבע השני של 2009.